פיצוי כספי בשל נזק גוף שייך לבני הזוג במשותף?

האם פיצוי כספי שהתקבל על ידי אחד מבני הזוג בשל נזק גוף הינו שותף או שייך רק למי שנפגע וניזוק?

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

בעקרון כל מה שנצבר במהלך הנישואין על ידי מי מבני הזוג הינו משותף, לרבות כספים, נדל”ן, זכויות סוציאליות, פיצויים, ביטוחי מנהלים, קופות גמל, קרנות השתלמות ופנסיה ועוד ועוד. הלכה זו הינה הלכה ישנה וותיקה ונקבעה במאות רבות של פסקי דין והיא גם מעוגנת בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

חריג לכלל זה יכול להתקיים, כאשר אחד מבני הזוג נפגע בתאונה כלשהי או תאונת דרכים או בשל מחלה ו/או במסגרת שירותו הצבאי ו/או במסגרת תאונת עבודה ו/או כל פגיעה אחרת ומקבל סכום חד פעמי או סכום חודשי-עיתי בשל הנזק הגופני או הנפשי שנגרם לו.

איך מתייחס חוק יחסי ממון בין בני זוג לסיטואציה כזאת של קבלת הכספים עקב נכות או פציעה או מחלה?  בחוק יש מענה מפורש לסוגיה זו:

סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, קובע את החריגים שאינם נכללים במסגרת האיזון: “גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.”

הרציונל העומד בבסיס הוצאת גמלה או פיצוי מגדר האיזון, היא שהנפגע זקוק לגמלה לקיומו היומיומי והתשלום מאפשר לו באופן רעיוני “להשיב את המצב לקדמותו”. המטרה העומדת מאחורי סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג הינה ברורה. הכספים שמקבל האדם הנכה נועדו לפצותו על הנכות ולהקל עליו. הרעיון הוא השבת המצב לקדמותו ככל שהדבר אפשרי, וזוהי המטרה בדיני הנזיקין.

על פי הגיון זה ועל פי לשון סעיף 5 לחוק יחסי ממון – הגיוני היה לקבוע כי הפיצויים בגין נזקי גוף שייכים לניזוק ולא לבן הזוג האחר. יחד עם זאת במקרים מסוימים נפסק על ידי בתי המשפט כי למרות הוראות חוק יחסי ממון בעניין נתן יהיה לראות בכספים אלו נכס משותף.

פסקי דין לא רבים דנו בסוגיה זו ובכל אחד מהם ההכרעה היתה ספציפית לנסיבות המקרה, ולהלן כמה מהם:

בתמ”ש 316981 דן סגן הנשיא (כתוארו אז), כב’ השופט בוקובסקי החיל על המקרה את עקרונות הצדק והשוויון. הבעל והאישה נישאו בשנת 1970 ילדו וגידלו ילדים. הבעל שהיה אזרח עובד צה”ל, נפגע בראשו, ונקבעה לו נכות קבועה של 100%. בתביעה שהגיש כנגד מעבידו נפסקו לו פיצויים בסכום לא מבוטל. חיי הנישואין עלו על שרטון ובסמוך לשנת 1996 נפרדו בני הזוג ונכרת ביניהם הסכם גירושין. שאלת השיתוף בפיצויי הנזיקין שקבל הבעל נותרה פתוחה ובית המשפט התבקש להכריע בה.

בית המשפט דחה את תביעת האישה לשיתוף בפיצוי הכספי שהתקבל כתוצאה מתביעת הנזיקין שהוגשה על ידי הבעל וקובע כי למסקנה זו ניתן להגיע הן על סמך הלכת השיתוף (החל על זוגות שנישאו לפני 1.1.74) והן על סמך חוק יחסי ממון בין בני זוג (החל על זוגות שנישאו לאחר מועד זה).

על סמך פסיקה של בית המשפט העליון, מבהיר כב’ השופט בוקובסקי ומטעים כי המטרה של הלכת השיתוף, שהינה יציר הפסיקה האזרחית, להוות מכשיר משפטי שמיועד להגשים מטרה חברתית והוא מכוון להביא לצדק חברתי לשוויון בין המינים.

המדובר בקונסטרוקציה חוזית שעיקרה הסכם משתמע בין צדדים שלפיו הם שותפים שווים בזכויות, וכל אימת שחסרים נתונים או פרטים, ניתן להשלימם על פי עקרון תום הלב. על פי אמות מידה אובייקטיביות ומכוחו של עקרון תום הלב ניתן להשלים את שהחסירו הצדדים.

מסקנתו של בית המשפט מכל המקובץ לעיל הינה שכיום ניתן לבסס את הלכת השיתוף כתפיסה הסכמית המהווה חלק מתחום דיני החוזים על סמך עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)- התשל”ג-1973.

אולם גם אם נבחן את המקרה שלפנינו לפי הלכת השיתוף ולא לפי חוק יחסי ממון –  המסקנה הינה אותה מסקנה. הנזק בגינו התקבל הפיצוי מכונה נזק גוף ואין הוא מכונה בכדי כך. החלוקה המקובלת בפסיקה באשר לנזק גוף, בין נזק גוף ממוני ונזק גוף שאינו ממוני – נועדה בעיקרה על מנת לכמת את הנזק שנגרם בשל הקושי הרב שיש בפסיקת פיצויים מסוג זה. חלוקה בגין ראשי נזק הנובעים מאותה עילת תביעה הינה מלאכותית. על כן נדחתה האבחנה לה טענה האישה לפיה מדובר בראשי נזק שונים שיש להם דין שונה.

הפסיקה הדנה בשיתוף ובתחולת הלכת השיתוף על בני זוג מיועדת להביא בני זוג שנפרדים למצב מאוזן ושוויוני ביניהם וזאת על פי עקרונות יסוד.

האישה בריאה בנפשה ובגופה, כושרה לעבוד נשאר עמה, והיא עובדת בפועל. הנכות של הבעל הפכה אותו לבלתי כשיר לחלוטין לעבוד ואין הוא עובד בפועל.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לשופט בית המשפט לצפות פני עתיד ולהביא את בני הזוג למצב ששני הצדדים יצאו ממערכת הנישואין כאשר מצבם הכלכלי מאוזן ככל שניתן. שיתופה של האישה בכספי הפיצויים של הבעל בנסיבות הקיימות – יחטא למטרה זו, שכן, כאמור היא בריאה ועובדת והבעל נכה קשה ואין לו יכולת השתכרות.

יתירה מזאת – לא ניתן להוכיח בנסיבות המקרה הספציפי כוונה לשיתוף בפיצויים על סמך אותה קונסטרוקציה חוזית, שכן ההתדיינויות המשפטיות בנוגע לפיצויים נערכו כאשר בני הזוג כבר חיו בנפרד, ועל כן לא ניתן לטעון כי הבעל התכוון לשתף את אשתו בפיצויים שהיה עתיד לקבל או שנכרת ביניהם חוזה מכללא באשר לפיצויים.

גם מועד הפירוד בפועל בין בני הזוג מצביע על כך שאין להחיל את השיתוף במקרה זה. על פי הפסיקה מועד הפירוד הפיסי, בדרך כלל, הוא המועד המצביע על קיצה של כוונת השיתוף בנכסים ועל כן גם מהיבט זה לא הוכח השיתוף בנוגע לפיצויי הבעל שנפסקו מספר שנים לאחר הפירוד.

לאור כל המפורט לעיל ובמיוחד לאור יישום עקרונות צדק ושוויון – נדחתה תביעת האישה, והבעל נותר עם מלוא כספי הפיצויים שבהם זכה בזכותו מצבו הבריאותי.

במקרה אחר בע”מ (י-ם) 608/01 שגב נגד שגב, מקרה בו הופקדו הקצבאות לאורך שנים בחשבון המשותף של בני הזוג, ואף הוכח כי בן הזוג הנכה ראה בקצבאות נכס משותף של בני הזוג קבע בית המשפט כי הכספים מהווים נכס בר איזון.

שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופט  (כתוארו אז) ברוך אזולאי, לאמור (ת”א (ב”ש) 258/94 שגב נ’ שגב, דינים מחוזי, 8, בעמ’ 9): “לדעתי גם ביחס לפיצוי בגין נזקי גוף, יש לבחון כל מקרה לגופו ולאמץ את חזקת השיתוף בנכסים או לדחות אותה במלואה או בחלקה על פי הרציונל של חזקת השיתוף, בהתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה. ככלל ניתן לאמץ את הגישה הכללית של איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ואין הגיון שבן זוג שקיבל פיצוי בגין נזק גוף עקב כאב וסבל על מנת לשקם את עצמו בעקבות הגבלות פיזיות שנגרמו לו, יוותר לאחר פקיעת הנישואין או לאחר פירוק השיתוף בנכסים עם נכות מלאה ומחצית בלבד מהפיצויים שנועדו לסייע לו להתמודד עם מגבלותיו הגופניות. גם מבחינת המאמץ המשותף – לא ניתן לומר על פיצויים כאלה שהם הושגו במאמץ משותף. מאידך גיסא.

עוד נפסק כי יש מקום להתחשב בעיתוי בו התקבלו הפיצויים בהשוואה לעיתוי בו מבקש אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנכסים וכן את טיב הפיצויים שהתקבלו,

כלומר, באיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות שהוצאו או נזקים שנגרמו, החל ממועד התאונה ועד למועד פירוק השיתוף ובאיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות או נזקים המתייחסים לתקופה שלאחר פירוק השיתוף?

סביר להניח שכל עוד קיימת הרמוניה בין בני הזוג, הם משתמשים בכספים שנתקבלו מפיצויים בגין נזקי גוף לכיסוי הוצאות רפואיות ואחרות בגין הפגיעה, להשלמת ההכנסות שנפגעו עקב אובדן ההשתכרות שבגינו שולמו הפיצויים וגם לצורכי מחייה שוטפים, תוך התחשבות בצרכי העתיד ובמטרת הפיצויים, היינו: לאפשר לנפגע להשקיע את כספי הפיצויים ולהשתמש בהם לאורך הימים בהם הוא עשוי להזדקק להם עקב מגבלותיו הגופניות. כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים- באם היתה כוונתם לכלול את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף“.

התייחסות שונה לקצבה המשקפת כאב וסבל לבין קצבה המשקפת אובדן הכנסה

כאשר עסקינן בקצבה המשולמת עקב מוות או נכות, קצבה זו נועדה למי שמקבל אותה, ולא לבן זוגו, כי היא משקפת כאב או סבל שעבר אותו בן זוג המקבל את הגמלה.

מאידך, אם הגימלה היא תמורת אובדן הכנסה, יש לראות בגימלה כחלק מהכנסות בני הזוג, והן משותפות. כמו כן, כאשר נכנסת הגימלה לחשבון הבנק המשותף ומשמשת לצורכי הצדדים, ניתן לראות בכך הסכמה לכך שהיא חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג. זאת לעומת מצב בו הגימלה נכנסה לחשבון נפרד של הניזוק והוא שמר על הפרדה רכושית בעניין זה.

כב השופט אליקים רובינשטיין, עת כיהן בבית המשפט המחוזי התייחס לנושא זה ואמר את הדברים הבאיםבת”א (י-ם) 88/95 חזן נ’ חזן, דינים מחוזי, כו(6), 411, פיסקה יב): “(1) באשר לתגמול שמקבל הנתבע כנכה צה”ל, שהנתבע מבקש שלא להחיל עליו את הלכת השיתוף אם תוכר: אמנם אין בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי”ט-1959 (נוסח משולב) הוראה ספציפית המשיבה בדיוק לשאלה שלפנינו, אך בסעיף 14 (א) נקבע כי ‘אסור לנכה להעביר את זכותו לתגמול, או לתתו בערבות, או לשעבדו שיעבוד כלשהו’; וסעיף 15 קובע, כי ‘אין להטיל עיקול על תגמול’.

בדרך כלל למעט מקרים מיוחדים וחריגים בהם הוכחה כוונת שיתוף – הקצבה החד פעמית או העיתית תוחרג מהשיתוף, אלא אם כן נעשה בה כבר שימוש לטובת המשפחה.

הרציונל העומד בבסיס הוצאת גמלה או פיצוי מגדר האיזון, היא שהנפגע זקוק לגמלה לקיומו היומיומי והמאפשר לו באופן רעיוני “להשיב את המצב לקדמותו“.

הפיצוי הינו בגין כאב וסבל, שעבר אותו בן זוג, המקבל את הגמלה ואין היגיון כי יוותר עם נכות מלאה ומחצית מהפיצויים.

נשאלת השאלה באילו מקרים ניתן להחריג את החריג ולקבוע כי הכספים משותפים? מתי תתגבש כוונה ספציפית לשיתוף? האם ניתן להוכיח כוונה ספציפית לרצון לשתף בגמלת נכות או פיצוי?

בתמ”ש 98793/97 פלוני נ’ פלונית נקבע:  “כעקרון, גמלת הנכות, מוצאת  איפוא, ממסת הנכסים ברי האיזון. אמנם, יתכן, כי יהיה בידי בן הזוג להצביע על ראיה כלשהיא בדבר כוונה מיוחדת של בני הזוג להכליל גם גימלה“.

בתמ”ש (י-ם)1550/09 ע.נ נ’ א. נ (מיום 21.12.12) נקבע כי כספי קצבת נכות שהופקדו בחשבון משותף, מלמדים על כוונת שיתוף והינם ברי איזון שכן – “בכך גילה כוונת שיתוף לגביו כי מדובר בחלק מההכנסה השוטפת של המשפחה.”

בע”מ (י-ם) 821/05 ש. א. נ’ ש.ג. נקבע : “כאשר התקבל סכום גבוה חד-פעמי…ובני הזוג השתמשו בסכום זה לצורך נסיעה לחו”ל או החלפת רכב , או קניית ריהוט לבית , יש בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף גם ביחס לגימלה זו.”

מסקנה

יוצא כי לגבי פיצוי בגין נזקי גוף, יש לבחון כל מקרה לגופו. אימוץ חזקת השיתוף בנכסים או הסדר איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון, או דחייתה במלואה או בחלקה על פי הרציונל של חזקת השיתוף – תלוי אפוא בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ובהתחשבות בהתנהגות הצדדים ובהוכחת כוונתם. הוכחת כוונת שיתוף בכספי פיצויים, יש בה כדי לבטל את החריג ולהחזיר סכום הפיצוי כבר איזון בין הצדדים.

הכלל הינו כמצוין בסע’ 5 (א) (2)לחוק, לפיו אין להחיל את איזון המשאבים על תגמול המתקבל כגמלת נכות.

החריגים לכלל הינם רק  במקרים בהם הגמלה מהווה מקור הכנסה עיקרי למחיית המשפחה, או כשמדובר בפיצוי על אובדן השתכרות ,או כאשר נעשה שימוש בכספים לצרכי המשפחה באופן קבוע וסדיר, המלמד על כוונת שיתוף ועל היות הכספים ברי איזון.