הסנקציה של בית הדין הרבני האזורי על סרבנית גט
בית הדין הרבני בחיפה הטיל לפני מספר שבועות סנקציה קשה וחמורה על מורה, ומנע ממנה את המשך עבודתה במשרד החינוך, עד שלא תתרצה ותסכים להתגרש מבעלה, כאשר מדובר בסרבנות גט הנמשכת שנים רבות.
האישה עתרה לבג"צ אשר דחה די במהירות את עתירתה
צווי ההגבלה ניתנו על ידי בית הדין האזורי מכוח הסמכות הנתונה לו לפי חוק קיום פסקי דין, והצווים אושרו כדין בידי נשיא בית הדין הגדול.
חוק קיום פסקי דין מעניק לבתי הדין הרבניים – הן האזורי והן הגדול – כלים משמעותיים שנועדו להילחם בתופעה הקשה והפסולה של סרבנות גט.
כך יכול בית הדין לשלול זכויות מאדם כגון: שימוש ברישיון נהיגה, הזכות להחזיק בכרטיסי אשראי ועוד ועוד סנקציות שנועדו לכפות על סרבן הגט לשתף פעולה ולהתגרש.
מתקיימת פגיעה חמורה בסרבנית הגט כאשר נמנע ממנה לעבוד
ברור לכל כי הטלת הסנקציות הקבועות בחוק עלולה להסב פגיעה מסוימת ולעיתים קשה לסרבן גט או לסרבנית הגט. ברור גם שהטלת סנקציה מעין זו, או צווי הגבלה בלשון משפטית, האוסרת על משרד החינוך להמשיך ולהעסיק את המורה במקצועה פוגע גם בפרנסתה של האישה סרבנית הגט וגם בחופש העיסוק שלה, כאשר חופש העיסוק הוא מערכי היסוד.
מנגד גם סרבנות גט פוגעת קשות בצד המסורב
מנגד, עומדת זכותם של בן או בת הזוג העגונים, להשתחרר מקשר נישואין מלאכותי הנכפה עליהם, וכי חירותם תוחזר להם. סרבנות גט, אין ספק, פוגעת בחירות האדם ובכבוד האדם. אין אדם זכאי לכפות על זולתו להישאר נשוי לו אם אין הוא מעוניין בכך, וזוהי זכות יסוד של אדם לקבוע את דרכו ואת חייו.
סמכות בית הדין הרבני בהטלת צווי הגבלה
החוק מעניק לבית הדין שיקול דעת בהטלת צווי הגבלה, כשלנגד עיניו זכויותיהם של שני הצדדים גם יחד וכן המטרה של מניעת התופעה הפסולה של עגינות.
החלטת בית הדין הרבני לא נולדה בחלל ריק, וגם לא הייתה ההחלטה הראשונה אשר ניתנה בתיק, אלא אך ורק לאחר שנים בהן עיגנה האישה את הבעל וסירבה להתגרש, למרות מאמצי בית הדין להביא הצדדים להסכמות.
לאחר מאות החלטות שנתן בית הדין האזורי ושאותן מיאנה האישה למלא לאורך שמונה וחצי שנים ארוכות, לא היה מנוס אלא מהטלת סנקציה חמורה יותר. בית הדין האזורי נתן לאישה הזדמנויות חוזרות ונשנות על מנת שתשתף פעולה עם הגירושין, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיה על פי הדין.
כך גם נשיא בית הדין הרבני הגדול השיב את הדיון לבית הדין האזורי בניסיון נוסף לאפשר את סיום הסכסוך בהסכמת האישה, אך היא נותרה בסרבנותה, ומיאנה בכל תוקף להתגרש.
אמנם לדברי האישה אין היא סרבנית גט, שכן היא מוכנה להתגרש – גם אם בכפוף לתנאיה ביחס לענייני חלוקת הרכוש בין בני הזוג.
יחד עם זאת קובע בג"צ כי בנסיבות המקרה ובשלב שבו נמצאים הצדדים – התניית הגט בדרישות כלכליות היא סרבנות גט לשמה.
יתירה מכך, משהפרה האישה במשך שנים ארוכות את החלטות בתי הדין הרבניים, היא אינה יכולה להישמע עתה בדרישה להכרעה בענייני הרכוש המשותף וחלוקתו בין בני הזוג כמו גם איזון המשאבים, טרם שתיאות להתגרש.
מכל מקום ההחלטה מתי לדון בענייני הרכוש שנותרו מצויה בלב סמכותו העניינית של בית הדין הרבני. בג"צ קובע גם כי אין יסוד לטענת האישה כי קיים חשש שבית הדין לא יעשה עמה צדק בנושא הרכושי. אם בכל זאת תסבור האישה כי כך אירע, יהיה בידה לפעול למיצוי זכויותיה בהתאם לאפשרויות העומדות לה לפי הדין, משמע להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים ואם לא תמצא שם סעד – תהא דרכה פתוחה לפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק.
אי מיצוי הליכים
בנוסף יוער כי על האישה היה להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ולא לפנות ישירות לבג"צ וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה, מעבר לדחייתה מטעמים ענייניים. בג"ץ 6617/18.
