בקשה לסתירת הדין
עיקרון סופיות הדיון לא חל בבתי הדין הרבניים
עו”ד אלינור ליבוביץ מומחית בדיני משפחה גישור וגירושין
בקשה לסתירת הדין הינו הליך משפטי המוכר אך למעטים, ואף חלק ניכר מעורכי הדין אינו מכיר מונח זה.
המדובר בהליך המאפשר בדיקה מחדש של פסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול שיושב בירושלים, כערכאת ערעור על בתי הדין האזוריים המצויים בישובים רבים בארץ.
בתי דין רבניים אזוריים יושבים במספר ערים מרכזיות ברחבי הארץ כמו: ירושלים, תל אביב, פתח תקוה, באר שבע, חיפה, טבריה, צפת, אשדוד, אשקלון, נתניה ועו’. ערעור
על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים האזורים נעשה אך ורק בבית הדין הגדול בירושלים, שם יושבים הרכבים של ערעור. הרכב של דיינים בערעור כולל שלושה דיינים מוסמכים, מנוסים וותיקים, הבקיאים לא רק בדין תורה אלא גם בדין האזרחי החל בארץ, ולהם ניסיון חיים וניסיון שיפוטי רב.
ברוב המקרים כאשר ניתן פסק דין ומוגש עליו ערעור וניתן פסק דין גם בערעור – זוהי סופה של הדרך. הצד שהפסיד צריך להשלים עם המציאות המרה ולקבל אותה. כך זה בבית המשפט וכך זה בבית הדין, למעט במקרים חריגים.
בבית המשפט האזרחי ישנו הליך הקרוי בקשת רשות ערעור. בקשת רשות ערעור מוגשת לערכאה שלישית על פסד דין שבערעור. על פי ההלכה האזרחית רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתנת רשות ערעור. כל אדם רשאי להגיש ערעור וערעור הוא בזכות ולא בחסד, ואולם אם הפסדת בערעור ואתה מעוניין להגיע לערכאה גבוהה יותר (שלישית) – מוגשת בקשת רשות ערעור, והיא בחסד ולא בזכות וניתנת אך ורק במשורה (כלומר בצמצום רב).
לדוגמא: מי שהפסיד בבית המשפט השלום/ משפחה יכול להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. אם הפסיד גם שם, יכול הוא לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך הסיכויים להגיע לשם – קלושים ואינם ריאליים, מאחר וכמפורט לעיל רשות ערעור לערכאה שלישית ניתנת ב”קמצנות”.
לבתי הדין הרבניים יש רק שתי ערכאות – אזורי וגדול, אולם שם קיים הליך שאינו קיים בבית המשפט האזרחי – הליך הקרוי סתירת הדין.
מתדיין שנודעו לו עובדות חדשות שלא היו בפני בית הדין הרבני האזורי או הגדול בזמן הדיון, רשאי לפנות לבית הדין הרבני בבקשה לסתירת הדין ולבקש לפתוח את הדיון מחדש על מנת שיוכל להביא את העובדות או הראיות החדשות שיש בידיו ואשר הגיעו אליו לאחר פסק הדין שבערעור.
בשונה מהדין בבתי המשפט, בית הדין הרבני מוסמך לדון מחדש בתיק שבו ניתן פסד דין ולא חל שם עקרון סופיות הדיון.
תקנה קכט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל התשנ”ג קובעת: “בית הדין רשאי להזמין את הצדדים ורשאי גם שלא להזמין את הצדדים ולתת פסק דין חדש”
עולה אם כן, כי בית הדין הרבני רשאי לפתוח פסד דין ולשנותו, להבהירו וכיוצ”ב, וזאת במיוחד אם מתקיימות עובדות חדשות או ראיות שלא היו ידועות בדיון הקודם. כפועל יוצר מכך רשאי בית דין לא רק לשנות את פסק דינו אם התבקש לכך אלא גם להבהיר אותו אם הוא משתמע לשתי פנים, וזאת גם תקופה ארוכה לאחר שנתן את פסק הדין.
