על סופיותם של הסכמי פשרה

הסכם פשרה – המסגרת הנורמטיבית וסופיות הסכסוך

“בפשרה יש משום ‘קניית סיכון’ או ‘קניית דין’. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך” (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך ב’) 736).

כב’ הש’ אור בע”א 2495/95 בן לולו נ’ אטראש ואח’, פ”ד נא(1) 577, 591 (1997)  ובהתייחס להסכמי פשרה קובע כי:

“ניתן להגדיר פשרה כ’הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם’ (ראו ההגדרה ב-In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980) [22], at p. 644)… אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה… מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית.

לסופיות הדיון יש ערך משלו מעצם הידיעה שהכל הסתיים והצדדים מודעים לכך שהמצב ברור וסופי.

יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. נזכור, כי ‘שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים’ (דברי הנשיא שמגר בע”א 1560/90 ציטיאט נ’ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ [פורסם בנבו] [7], בעמ’ 506; ע”א 806/93 י’ הדרי נ’ ש’ הדרי.

המשקל שיש ליחס לחשיבות סופיות הדיון כאינטרס ציבורי

על משקלו של אינטרס הסופיות מבחינת הצדדים להסכם פשרה, ועל הגישה השיפוטית הנגזרת מכך, עומד בית-המשפט בעניין McComb v. Seestadt. (1981)

בית-המשפט מציין, כי אין זה מציאותי להניח כי צדדים ייכנסו למשא ומתן לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקל גדול לסופיותו של כל הסדר שיגיעו אליו…

שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגיעה שנגרמה. ברור, כי אם תינתן לבעלי-דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי-דין נתבעים – למשל חברות ביטוח – כל תמריץ להתקשר בפשרות… יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.

כך גם באשר לתביעות נזיקין.

הסכמי פשרה, ובהם הסכמים הנובעים מתביעת נזיקין, כולל תביעות נזקי גוף כנגד חברות הביטוח, הם סופיים. כך קבע היום (ה’) ביהמ”ש העליון, בערעור שהגישה נפגעת תאונת דרכים נגד חברת הביטוח פרודנשל. ביהמ”ש ציין, כי במקרים מתאימים ניתן לבטל הסכם פשרה בטענה של טעות, אך לשם כך יש להצביע על טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את ביטול ההסכם.

עוד קבע ביהמ”ש, כי אין מקום לקבל טענה של טעות, כל אימת שמתברר בדיעבד לניזוק, שנזקו גדול מן הפיצוי עליו הוסכם בהסכם פשרה. מוצדק להתערב בהסכם פשרה, רק במקום שבו מתמוטט המערך החוזי ומדובר בטעות חמורה ביותר. ניתן לקבל טענה של טעות, במקום בו התגלתה לניזוק בשלב מאוחר פגיעה אשר היא כה חריגה בעוצמתה, ואיננה נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של “אי הוודאות המודעת”, ואשר גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת.

השופט תאודור אור, בהסכמת השופטות טובה שטרסברג-כהן ודורית בייניש, דחה את בקשת התובעת לבטל את הסכם הפשרה, שנחתם בינה לבין חברת הביטוח. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בטענה, כי בעת חתימת הסכם הפשרה, הוערכה נכותה ב-30% עקב פגיעה מוחית, ולאחר מכן התפחתה אצל הנפגעת, עקב פגיעה זו, מחלה נפשית שהגדילה את נכותה ל-50%. הבקשה נדחתה.

אור קובע, על סמך תקדימים וספרות, כי בפשרה יש משום קניית סיכון. סיכון זה יכול להתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. בתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב, במגמה לסיים את הסכסוך.

אחת מהמטרות העיקריות של פשרה, היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין הפשרה. פגיעה בסופיותן של פשרות, בשל התגלות עובדות בשלב מאוחר יותר, ניתנת רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.

בהסכמי הפשרה בין מבוטחים לחברות ביטוח נקבע בדרך כלל, כי הנתבעים ישלמו לתובעים, לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיהם, נזקיהם ודרישותיהם, הנובעים במישרין או בעקיפין מתאונת הדרכים, ולרבות תביעות בעבר ובעתיד ובהתאם לכל חוק, ללא כל שיור, כולל אשפוזים וטיפולים עתידיים.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916