אנחנו בעידן החד פעמי והכוונה אינה רק לכלים חד פעמיים. אנחנו עושים שימוש בכלים חד פעמיים (משתדלים מינימום בגלל איכות הסביבה), מחליפים בגדים ומוצרים כל העת, ומרבים לזרוק ולרכוש חדשים. הבעיה מתחילה שאין עסקינן אך ורק במוצרים אלא גם באנשים, במשפחה ובבני זוג במיוחד. הגירושים מתרבים.
כשהייתי צעירה מקררים שרדו במשפחה 30 שנה לפחות, את מכונת הכביסה החליפו אחרי 15 שנים לכל המוקדם אם קרטעה, ועשו ניסיונות לתקן אותה לפני שהשליכו אותה.
תיקונים של מכשירי החשמל בבית כבר אינו מקצוע משגשג, וגם תיקון של חיי הנישואין – על אף קיומם של מטפלים זוגיים רבות – לא תמיד עולה יפה וברוב המקרים אנשים מגיעים לטיפול מאוחר מידי ונותנים לו סיכוי קטן מידי. הטיפול עשוי להביא אותם למערכת גירושין יפה, אך לא למנוע את הגירושין לחלוטין.
היום, כשמכונות החשמל של הבית רק עושות קול אחד מסכן של אפשרות רחוקה שהן מקולקלות, אני מבקשת מבעלי שיביא בערב מייבש חדש כי תיקון עולה 700 ומכונה עולה 2000 כך שזה לא משתלם לתקן. אנשים מאמינים שגם נישואין לא שווה לתקן.
אנשים מחליפים היום מכשיר סלולר בכל שנה, גם אם המכשיר עובד, תקין וחדיש יחסית. ברור שהמצלמה טובה יותר וחדישה יותר בנייד החדש, אבל האם זו סיבה להחליף חדש בישן כאשר הישן מתפקד היטב, ובפועל לא באמת מדובר במכשיר ישן?
אנשים מחכים להוצאת האייפון החדש מידי שנה בנשימה עצורה וממהרים לרכוש אותו בחנות אפילו בטרם התברר האם הגרסה מוצלחת אם לאו.
כשהייתי צעירה אנשים החלו לעבוד במקום העבודה שלהם בגילאי עשרים ופרשו לפנסיה בגילאי 60, והם לא החליפו עבודה. תכונה זו הייתה מוערכת ויציבות הייתה אפיון חיובי של אדם.
היום בעידן ההיי טק, מי שלא מחליף עבודה כל מספר שנים ונתקע במקום עבודתו תקופה ארוכה נחשב מוזר שאינו מתאים לסביבה המתקדמת אליה הוא שייך. אין נאמנות למקום העבודה, וגם מקום העבודה אינו נאמן אליך כל כך. אנשי הייטק מוצאים עצמם מחוץ למעגל העבודה בגיל 45 ואף אחד לא זוכר להם חסד נעורים.
רוצים אותם צעירים, חדים ושאפתניים. העולם מאד השתנה מאז היותי צעירה, בחלקו הגדול לטוב, הרפואה מתקדמת הטכנולוגיה מתקדמת, וכל אלה מגדילים את שנות החיים ואת איכותם, אך חיי המשפחה כבר אינם ערך עליון, אנשים אינם נוטים להשקיע בהם, והם ממהרים לזרוק ולהחליף כאילו היו אייפון. כשהייתי תלמידה בתיכון, בכל השכבה (עשר כיתות) היו שני ילדים להורים גרושים.
כאשר שני ילדי היו בתיכון, המצב כבר השתנה משמעותית, ולא מעט אנשים פנו אלי על מנת שאערוך להם הסכמי גירושין, לרבות הורים מהכיתות של ילדי. כבר אז דובר על שיעור של שליש מהורי הילדים בכיתה כי פניהם לגירושין. מאז עברו שנים לא מעטות ושיעור הגירושין הולך וגדל.
היום, המצב נראה לי חמור יותר. קצב החיים, האפשרויות שמזמנות האפליקציות, להכרות של עוד ועוד אנשים, גורמים גם לזלזול במין השני נוכח ריבוי האפשרויות שלמעשה הינן אינסופיות.
למעשה אפשר לבלות במשך יתרת החיים בכל יום עם בן זוג אחר, אם מישהו יעשה שימוש אינטנסיבי יומיומי באפליקציות, ולמעשה אם כך – אין כל סיבה להתחתן, להתמסד ולשקוע ביציבות.
למרבה הצער, ויש לי הרבה ביקורת על כך, מסתמן כי הדור הצעיר וגם הדור המבוגר אינו מפגר אחריו יותר מידי – נוקט בגישה לפניה רוצים הכל, עכשיו ומיד. זוגות רבים בגילאים יותר מבוגרים ובמיוחד אחרי שהילדים עזבו את הבית שוברים את הכלים ונפרדים, גם אם שרדו יחדיו 30-40 שנה.
אם משהו לא מתאים או לא נוח לנו, אנחנו פשוט מחליפים. כך קורה שיותר מדי אנשים צעירים לא מקדישים מחשבה מעמיקה להשלכות של הגירושין – על הילדים, על עצמם, ועל מצבם הכלכלי. העיקר להתגרש ולעבור לבדוק את האפשרות הבאה.
אין ספק ואין מחלוקת שיש מקרים בהם עדיף להתגרש, אבל מניסיוני רב השנים, אני רואה שזוגות עושים טעות גדולה בהחלטה להתגרש. הם מרימים ידיים מהר מדי. אולי הם רואים זוגות אחרים בסביבתם שהתגרשו ופתחו פרק ב’ מוצלח, אז נראה להם כאילו החיים אחרי הגירושים בהכרח יהיו טובים יותר, אבל פעמים רבות – לא כך הדבר. בפועל החיים בחוץ כרוכים בהתמודדות עם הרבה קשיים, קשיים ידועים ולא מפתיעים. כלכליים ואחרים.
אנחנו כאמור בעידן החד פעמי. העולם השתנה. קצב החיים השתנה. ולמרבה הצער היום אנשים אינם יוצאים מגדרם כדי לתקן את הקיים. כל זה טוב ויפה, אך כשגישת ה”חד-פעמי” מחלחלת אל תחום הזוגיות שלנו, זה כבר הופך להיות בעייתי.
המרשתת יוצרת רושם שגוי על החיים, בפייסבוק הכל נוצץ וחייכני אבל אלו אינם החיים.
שמרו על הנישואין ככל יכולתכם אבל כמובן שלא בכל מחיר. לא אם יש אלימות פיסית נפשית כלכלית או בכלל אתם חשים אלימות באויר, גם לא אם אין טיפת אהבה, גם לא אם לא נותר בינכם דבר ואתם אנשים זרים.
אבל אל תפרקו נישואין בגלל בגידה חד פעמית כי זו מעידה או זעקה לעזרה ואל תמאסו בבן זוגכם גם אם נראה לכם שהוא אינו לוקח חלק ממשי במשימות הרבות שיש בחיים המשותפים כגון טיפול בילדים והשתתפות בניהול משק הבית ובעבודות. על הרבה דברים אפשר לדבר ולשוחח והרבה דברים הינם ברי תיקון לפחות חלקית.
אם אתם עדיין רבים זה מראה על אכפתיות ואולי אפשר לתקן?
קצב החיים המטורף שאנשים סיגלו לעצמם מונע מהם באמת להינות מן החיים ולקום שמחים כל יום קיימת תחושה אצל אנשים רבים כי מה שיש להם לא מספק וצריך עוד ועוד ויותר יותר.
כל המתואר לעיל באשר לנושאים חומריים נכון גם לגבי חיי הנישואין שלנו. אנשים ממהרים להחליף, עושים דרמה מכל עניין קטן, לא פשרניים, לא ותרנים, ומשוכנעים שבחוץ טוב יותר ולא רק זאת מאמינים שיהיה קל יותר לאחר הגירושין.
המציאות הינה שונה בתכלית. אנשים רבים שמחים ומאושרים שהתגרשו ואינם מביטים אחורה ואין להם כל חרטה, אבל יש כאלו שמבינים שעשו מקח טעות ועדיף היה לנסות ולתקן ולעשות מאמצים אמיתיים לצורך כך ולא להשליך את חיי הנישואין ככלי אין חפץ בו רק משום שלא הכל נראה ורוד כמו בסרטים.
אנשים אינם שבעי רצון על בסיס קבוע והם כל הזמן מחפשים את העונג הבא, את המנה הבאה. הדברים מובנים בארץ כמו שלנו, בה לחץ החיים מטורף, הפרנסה קשה וצריך לעבוד הרבה שעות מידי יום. לא זו אף זו אלא שקיימת בארץ תחושה של “אדונים ומשרתים” והפערים עצומים בין האנשים המבוססים לאנשים שחיים ממשכורת ממוצעת ואין להם כל סיכוי להגיע לדירה בלא שיש להם גב כלכלי מאחוריהם. מנגד אנו רואים שהאקזיטים מאפשרים לאנשים לקנות דירות בתל אביב במחירי עתק והמחירים רק מאמירים בין היתר בגלל קבוצת אוכלוסיה זו.
מצאתי לנכון לצטט את הבית האמצעי משירו של ברי סחרוף “עבדים” אשר מבטא את קצב החיים מחד ואת העובדה שאנחנו צריכים עוד ועוד גרויים כדי להיות מאושרים מאידך.
“כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה”
חוסר הנחת שקיים מהחיים משפיע בהכרח על העדר סבלנות בנישואין. כפועל יוצא מכך אנשים רוצים להתגרש ומהר.
בואו נחשוב על זה עוד פעם ונשקול לתקן לפני שאנחנו מפרקים, אבל אם נפרק את הזוגיות – בואו נעשה את זה הכי יפה שאפשר וננסה להגיע להסכם גירושין במקום למלחמות בבית המשפט או בבית הדין.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
