שני פסקי דין שניתנו לאחרונה בסמיכות זמנים אך בבתי משפט שונים (ירושלים ותל אביב) בעניין של צו קיום צוואה והתנגדות לצוואה, דוחים את חוות הדעת של המומחה שמונה מטעמם – אותו מומחה במקרה, פרופ’ ידוע בתחום הפסיכיאטריה – ומקבלים את חוות הדעת של הרופא שבדק את המצווה ו/או טיפל בה בסמוך לעריכת הצוואה, קביעה שהינה חריגה עד מאד, נוכח העובדה שבית המשפט ברוב המקרים מצדד ומאמץ חוות דעת של המומחה שהוא עצמו מינה.
באחד משני התיקים בה קויימה הצוואה ייצגתי אני את הזוכה על פי הצוואה, וכפועל יוצא מכך זכה הלקוח שייצגתי בשתי דירות ובכספים בחשבון המנוחה, דהיינו בעזבון משמעותי.
מאחר ופסק הדין טרם פורסם, אדרש לפרטי העובדות בתיאור שאתן בנוגע לפסק הדין שניתן על ידי כב’ השופט ליאור ברינגר.
המדובר באשה ערירית, גרושה ללא ילדים, אשר קיבלה אירוע מוחי בהיותה כבת 70 לערך, ולאור זאת אושפזה במוסד ההולם את מצבה. במהלך שהותה בבית האבות, הביעה המנוחה את רצונה להוריש את כל עזבונה לקרוב משפחה (לא מדרגה ראשונה) אשר הוא אשתו וילדיו נהגו לבקר אותה, להזמין אותה לאירועים, להזמין אותה למסעדות, לחוג עמה חגים, ימי הולדת וכיוצ”ב.
המנוחה הייתה אישה ידידותית ולמרות מצבה תקשרה בדרכה שלה עם עובדי בית האבות והקשישים השוהים בו ובני משפחותיהם.
ביוזמת קרובת משפחה אחרת ערכה צוואה שבה, כאמור, הורישה את כל רכושה ליורש אחד, במקום לכל קרוביה גם יחד. המתנגדים טענו בין היתר, כי המנוחה לא הייתה כשירה לפעולות משפטיות, וכי מצבה הקוגנטי לא אפשר חתימה על צוואה או כל פעולה משפטית אחרת.
במקרה זה קבע בית המשפט, אשר קיים הליך משפטי לאור התנגדות לצוואה, כי הינו מעדיף את חוות דעתו של הרופא (ד”ר ש. שאבחן את המנוחה ביום עריכת הצוואה, רופא שהינו רופא הבית של בית האבות בו שהתה המנוחה עד לפטירתה, כאשר חוות דעת זו נתמכת בעדויות רבות של עדים שונים, שאין כל סיבה לחשוב כי עשו ביניהם תאום או קנוניה בנוגע לצוואה. חוות הדעת קבעה כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה וכי הביעה את רצונה
למרות שהמומחה (פרו’ נ) נשאל שאלות הבהרה ואף נחקר באחד הדיונים ועמד על שלו – דוחה בית המשפט את מסקנותיו ומעדיף את המסקנה לפיה המנוחה הייתה כשירה לביצוע פעולה משפטית בעת עריכת הצוואה שעליה חתמה, וכי זה היה רצונה החופשי אשר הובע בדרכים שונות על ידה חרף קשיי התקשורת עמה בשל מצבה הרפואי.
בית המשפט מביע במקרה זה ביקורת על המתנגדים לצוואה שלא הביאו עדים והסתפקו בעדות אחת בלבד, במקום להעיד את המתנגדים שהגישו התנגדות לצוואה, וכן גם לא הביאו מטעמם עדים נוספים כלשהם, להוכחת מצבה השכלי והנפשי של המנוחה.
העובדה שבית המשפט מאמין לעדי מבקש צו קיום הצוואה וכן מעדיף את חוות דעתו של רופא בית האבות על פני המומחה שהוא עצמו מינה – מכריעה במקרה זה את הכף, ובית המשפט מקיים צוואה, על אף ולמרות העובדה כי המנוחה עברה אירוע מוחי והיה לה קושי לתקשר עם הזולת.
העקרון
בתי המשפט בכלל ובתי המשפט לענייני משפחה בפרט מייחסים לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט משקל רב לאור מעמדו המיוחד של המומחה מטעם בית המשפט כמומחה אובייקטיבי ולא מומחה מטעם צד זה או אחר, ולאור העובדה, שעל המומחה מטעם בית המשפט חלות חובות נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט חובות שאינן חלות על המומחים מטעם הצדדים.
לאור מעמדו המיוחד והחובות המוטלות עליו, בתי המשפט מתייחסים למומחה מטעם בית המשפט כאל זרועו הארוכה של בית המשפט, אשר חוות דעתו נועדה לסייע לבית המשפט להכריע במחלוקת (ראה רע”א 337/02 רונית מזרחי נ’ כלל חברה לביטוח ואח’).
כפועל יוצא מכך וממעמדו המיוחד של המומחה מטעם בית המשפט, ההלכה הנוהגת הנה כי בתי המשפט מאמצים את חוות דעת המומחה מטעמם, ורק במקרים חריגים ומיוחדים – יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו. כך היה במקרה המתואר לעיל בו ייצגתי את הזוכה על פי הצוואה וכך היה גם במקרה שיתואר להלן.
פסק הדין השני שפורסם, ניתן על ידי כב’ השופט גורודיצקי מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
מינוי מומחה מטעם בית המשפט
בעקבות התנגדות שהוגשה לצוואה מונה פרופ נ. כמומחה מטעם בית המשפט והאחרון קבע – בדיוק כמו בפסק הדין המתואר לעיל – כי המנוחה לא הייתה כשירה לפעולה משפטית כגון עריכת צוואה, בשל מצב קוגנטיבי ירוד וכי נמצאה מבולבלת ועם יכולת תקשורת חלקית בלבד ואף מחשבות שווא והפרעה בשיווי משקל.
לאור זאת מסקנתו של המומחה הייתה כי המנוחה לא הייתה כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות.
למומחה הוגשו שאלות הבהרה ומסמכים רפואיים נוספים ולא היה בהם כדי לשנות את מסקנתו המקצועית של המומחה.
חרף חוות דעתו הנחרצת של המומחה לא קיבל בית המשפט לענייני משפחה את מסקנותיו והעדיף את הרופא שהכיר את המנוחה ובדק אותה.
כשירות משפטית לערוך פעולות משפטיות ובין היתר עריכת צוואה
חזקה על אדם שכשיר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עשיית הצוואה על ידו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי המצווה לא ידע להבחין טיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח את טענתו. ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק, פ”ד מח(3) 705, 716-715 (1994); ת”ע 31925-07-14.
הנוהג בבתי המשפט – למנות מומחה לשם מתן חוות דעת פוסט מורטם
בתי משפט נעזרים במומחים רפואיים, לרוב בנוירולוגים או בפסיכיאטרים, לשם מתן חוות דעת לעניין מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה. חוות דעת זו נדרשת לשם בחינת כשרותו לצוות, היינו, יכולתו במועד עריכת הצוואה, להבחין בטיבה. ע”א 15/85 רחל מזרחי נ’ מנשה רז, מא(4) 454 (1987).
חשיבות מרובה לחוות הדעת של המומחה
הפסיקה ייחסה משמעות רבה לחוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט. ככלל, מקום שמינה בית-המשפט מומחה מטעמו, מהווה חוות-דעתו תשתית נתונים מקצועית ואובייקטיבית לצורך ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת, ועל כן סביר שבית-המשפט יאמץ את ממצאי המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין וכבדת משקל שלא לעשות זאת ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ מונטי רבי
הלכה פסוקה היא כי מומחה רפואי רשאי לבסס את חוות דעתו על בדיקות שנערכו במועד מוקדם יותר, על ידי רופאים אחרים, ולמעשה, במקרים רבים, אין למומחה דרך אחרת אלא לנהוג כך, ודרך עבודה זו היא מתבקשת וסבירה. ת”ע (נצ’) 1128/08 המנוחה ז.ח. נ’ ק.ט.
החסרון של בדיקה לאחר המוות – פוסט מורטם
ההלכה קובעת שאם חוות הדעת הרפואית נעשתה לאחר המוות “פוסט מורטום“, הרי שיש בה חולשה מסויימת, משום שהמנוח לא נבדק בזמן אמת, בהיותו בחייו והמומחה מסתמך על פרשנות של מסמכים. ע”א 7506/95 שורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל נד(2) 213.
שיקול הדעת תמיד נתון לבית המשפט
לבית המשפט שיקול הדעת אם להעדיף חוות-דעת רפואית שהיא בבחינת “ניתוח לאחר המוות” או להעדיף על פניה עדות מהימנה של עורך הצוואה או העדים לצוואה או של רופא שבדק את המנוחה בעודה בחיים.
בנוסף, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת המומחה. עמ”ש (מחוזי חיפה) 30316-01-15 פלונית נ’ ש.ק (פורסם בנבו, 21.01.2016)
לאור הקשיים שתיאר המומחה בעדותו, היה צורך לבחון את מלוא התשתית הראייתית על מנת “לקבוע מסמרות” בעניין כשירות המנוחה לערוך את הצוואה.
במקרה זה בית המשפט מעדיף את המסמך הרפואי שנערך על ידי הרופא שטיפל במנוחה בבית האבות וביקר אותה לעיתים.
ראיות כבדות משקל לצורך בחינת שאלת הכשרות של המנוחה לערוך את הצוואה, הן המסמך הרפואי ועדותו של עורך המסמך הרפואי ד”ר ג’, אשר הכיר את המנוחה, מאז שהגיעה לבית האבות, דהיינו מיום 15.8.12 ועד לסוף שנת 2013. ד”ר ג’ היה הרופא המטפל של המנוחה והוא ביקר אותה כל הזמן.
ד”ר ג’ העיד כי המנוחה הייתה עם ירידה קוגניטיבית קלה, ובשל כך היא הייתה באגף ה”עצמאיים”. דהיינו, הסטטוס של המנוחה הוגדר כעצמאית. ד”ר ג’ הסביר כי באגף העצמאיים נמצא מי שצלול, מטפל בעצמו, לא מבולבל ולא מסכן את עצמו. עוד העיד ד”ר ג’ כי עצמאותה של המנוחה באה לידי ביטוי בכך שהייתה יציבה, וקושי קל בזיכרון לא הפריע לה להסתדר בבית האבות, להגיע לחדר האוכל ולחזור, להגיע לרופא וגם לחזור במידת הצורך.
החשיבות של ביצוע בדיקת מינימנטל
המומחה שמונה על ידי בית המשפט, מתח ביקורת על דרך הפעולה של ד”ר ג’ ולמרות זאת בית המשפט מעדיף את מסקנותיו של רופא המנוחה ולא את אלו של המומחה.
וכל זאת למרות שלא נערכה בדיקה קוגניטיבית, לא נערכה בדיקת “מיני מנטל” ולא נערכה בדיקה גופנית. על כן, לשיטת המומחה, הבדיקה לא עומדת בסטנדרט הרפואי הדרוש.
במענה לביקורת המומחה הסביר ד”ר ג’ כי המנוחה הייתה בחזקת כשירה ועצמאית בשל מצבה במועד עריכת הצוואה, אשר לא השאיר ספק בדבר צלילותה, ולכן לא היה כל צורך בהערכה קוגניטיבית מפורט. ד”ר ג’ למד על כשירות המנוחה שערכה צוואה לחתום על מסמכים, בין היתר, משיתוף הפעולה שלה, מהערכה נכונה של מצבה, מהמודעות למה שקורה סביבה ומהגיונה. על כן, ההערכה הקוגניטיבית של המנוחה היא איננה הערכה קוגניטיבית טכנית, אלא הערכה שנעשית על מודעות, הגיון, הבנה ושיפוט.
מטעמים אלה, לדעת ד”ר ג’, לא היה צורך בבדיקת “מיני מנטל” אשר נועדה לאנשים שסובלים מדמנציה שאינם מתמצאים בזמן ובמקום, מה שלא היה רלוונטי למועד עריכת הצוואה אלא רק לאחר מכן וד”ר ג’ הבהיר כי ההידרדרות החדה במצב הקוגניטיבי של המנוחה התרחשה כחודשיים לאחר עריכת הצוואה וד”ר ג’, הוא זה שקבע כי המנוחה החלה סובלת מדמנציה.
גם בפסק דין זה כמו בקודמו, מעדיף בית המשפט את הרופא המטפל על פני המומחה, על אף שהמומחה הינו בעל שיעור קומה ועל אף שהמומחה הינו מינוי מטעם בית המשפט.
על כן, “בקרב המקצועי” בין שני המומחים מעדיף בית המשפט את מסקנתו של ד”ר ג’, אשר הכיר את המנוחה, טיפל בה באופן שוטף ופגש בה באופן בלתי אמצעי ביום עריכת הצוואה.
סיכום
עסקינן בשני פסקי דין חריגים יחסית הפוסלים את חוות הדעת של המומחה על אף שמדובר במומחה מטעם בית המשפט אשר מונה על ידו ואשר באופן הרגיל חוות דעתו היא זו אשר מתקבלת.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916