עיקרון פומביות הדיון אל מול ניהול תיקים בבתי משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות
ביס (ת”א) 30910/03 עסקינן בהחלטה מעניינת ועקרונית העוסקת בבקשה של פקיד השומה לחשוף מידע שהובא בפני בית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליכים שהתנהלו בין בני זוג מתגרשים. מפקח בכיר במשרדי פקיד השומה בגוש דן ביקש מבית המשפט להתיר צו לעיון בתיקי צדדים שקיימו הליך בפני בית המשפט לענייני משפחה.
ייאמר כבר בתחילת מאמר זה כי כב’ השופט נצר סמארה, מצא שסודיות הדיון המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה הינו עקרון חשוב עד כדי כך שדחה את בקשת פקיד השומה, הגם שהכיר בחשיבות המלאכה הנעשית במשרדי מס הכנסה.
הבסיס המשפטי לפניית פקיד השומה הינה לאור לשון סעיף 140 לפקודת מס הכנסה וזו לשונו:
“140. על אף האמור בכל דין אחר רשאי פקיד השומה לדרוש מכל עובד של גוף ציבורי שיספק כל פרט הנדרש לעניין פקודה זו והוא בידיעתו או ברשותו של אותו עובד, אך אין לחייב מכוח סעיף זה עובד כאמור לגלות פרטים שעליהם הוא חייב בשמירת סודיות לפי פקודת הסטטיסטיקה, 1947, או לפי חוק בנק הדואר, תשי”א-1951, או לפי חוק בנק ישראל, תשי”ד-1954, עובד שנדרש כאמור יספק את הפרטים תוך 30 יום מיום הדרישה או במועד אחר שצוין בדרישה”.
לעניין סעיף זה, “גוף ציבורי” – המדינה, כל גוף העומד לביקורתו של מבקר המדינה וכל גוף אחר ששר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, קבע אותו כגוף ציבורי.
השאלות שעומדות בפני בית המשפט לענייני משפחה היו שתיים:
- האם מוסמך בית המשפט לדון בבקשתו של פקיד השומה?
- מה נפקותו של סעיף 140 לפקודת המיסים לעניין בית משפט לענייני משפחה?
בחוק ביהמ”ש לענייני משפחה, תשנ”ה-1995, נקבע שדיון בתובענות בענייני משפחה יתקיים בדלתיים סגורות, אלא אם הורה בית המשפט אחרת, כאשר בחוק הושאר שיקול דעת לבית המשפט בנסיבות מסוימות מתאימות לסטות מעקרון הדלתיים הסגורות.
כפי שמפרט בית המשפט בהחלטתו, התחומים העיקריים הנדונים בפני בית המשפט לענייני משפחה הם סכסוכים בתוך משפחה אחת, בין בני הזוג בהליך גירושין, סכסוכי ירושה, סכסוכים בין הורים לילדים ובין בני משפחה אחרים, לרבות תביעות כספיות, סכסוכי בעלות במקרקעין, תביעות בענייני מזונות, משמורת, רכוש ועוד.
כמו כן עוסק בית המשפט לענייני משפחה גם בסכסוכים בין המדינה לבין יחידי המשפחה, כאשר המדינה בעניין זה פועלת הן במשפט הציבורי “בתחום של תביעת גיל, שינוי שם, היתר נישואין לקטינה ושינויים במרשם האוכלוסין” והן במשפט הפרטי: “תביעות המדינה או רשות מקומית לפי חוק שירות הסעד”.
הקניית סמכות לבית משפט לענייני משפחה
הלכת חבס הידועה (תמ”ש 6558/99) קבעה שני מבחנים מצטברים אשר צריכים להתקיים כדי להקנות סמכות לביהמ”ש לענייני משפחה לדון בתובענה והם: שעל הנתבע לענות על הגדרת “בן משפחה” או עזבון בן משפחה כהגדרת החוק בזיקה לתובע וכי עילתה של התביעה תהיה סכסוך בתוך המשפחה (ראה סעיף 1.1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה) כך נוצר מבחן משולב של זהות הצדדים וסיבת הסכסוך.
המבחנים הנ”ל חייבים להתקיים לעצם הסמכות לדון בתובענה המוגשת לביהמ”ש לענייני משפחה, באופן שהאלמנט המשפחתי צריך להיות הסיבה לסכסוך, כך נקבע בהלכת “חבס”.
בית המשפט קובע כי פקיד השומה איננו צד לתיק המשפחה, איננו עונה על הגדרת החוק, לא בפן של הגדרת בן משפחה ואף לא בפן של המדינה כצד להליך בביהמ”ש לענייני משפחה ואשר בו תחומי פעילות המדינה מוגדרים וברורים.
לפיכך די היה בכך כדי לדחות את בקשתו של פקיד השומה כפי שהוגשה מפאת חוסר סמכות לדון בבקשתו.
למרות זאת, ולמעלה מן הצורך, מצא בית המשפט כי יש מקום לדון בעניין לגופו ולהרחיב בשאלת האיזונים בין זכות הציבור לדעת לבין הצורך בקיום דיון בענייני המשפחה בין בני הזוג בדלתיים סגורות, תוך בחינת זכות עיון בענייני משפחה.
למי יש זכות עיון בתיק המשפט בין בני זוג שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה?
תקנה 3 לתקנות הארכיון משנת 1935 ובאופן כללי שאינו ספציפי לענייני משפחה, קובעת שאפשר להתיר לאדם לעיין בתיק המשפטי אם הוא “מעוניין באופן ישיר באותו משפט” ואילו לגבי מי ש”אינו מעוניין” ניתן היתר רק על יסוד נימוקים מיוחדים.
נקודת המוצא של תקנות הארכיון כי בעלי עניין אישי זקוקים להיתר עיון של שופט ובעלי עניין ציבורי זקוקים להיתר עיון של מנהל בתי המשפט וכן לגבי עיתונאים קבוע הסדר בהיתר משנת 1959.
בשנת 1953 מונתה ועדה על ידי שר המשפט, ועדת השופט גרוס, אשר נתנה המלצה בנוגע לענייני משפחה, המלצה שעיקרה לאשר עיון רק לבעלי דין ולבאי כוחם.
בהצעה לנוסח חדש של תקנות העיון בתיקי בתי המשפט, התשנ”ד-1984, הוגבל העיון בתיקי בית המשפט בענייני אישות, עזבונות, אימוץ וכן לעניין תסקירים ודו”חות של משרד הרווחה ולשכת הסעד. בסופו של דבר לא תוקנו תקנות הארכיון.
מה נפקותו של סעיף 140 לפקודות המיסים לגבי ביהמ”ש למשפחה?
היות והמבקש תומך את בקשתו, כאמור, בסעיף 140 לפקודה, בחן בית המשפט את התקנות שם נקבע: “קביעת גופים ציבוריים לעניין דרישת ידיעות לפי פקודת מס הכנסה, התשמ”א – 1981″, בה נכתב בזו הלשון:
“בתוקף סמכותי לפי סעיף 140 לפקודת מס הכנסה ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אני קובע לאמור:
גוף ציבורי לעניין סעיף 140 לפקודה, הוא כל אחד מאלה:
(1) הסוכנות היהודית;
(2) קרן קיימת לישראל;
(3) קרן היסוד.
בית המשפט קובע כי לא ברור מכוח מה נשען פקיד השומה על סעיף 140 לפקודה בפנייתו לבית משפט זה, שהרי אין הוראות סעיף 140 הנ”ל חלות עליו. בית משפט לענייני משפחה אינו עונה על הגדרת “גוף ציבורי”, לצורך הוראת סעיף 140 לפקודת מס הכנסה.
סעיף 68 (ה) לחוק בתי המשפט קובע, כי ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות אלא אם הורה בית המשפט אחרת ולמעט נושאים מיוחדים שלא יידונו בדלתיים סגורות, שהם תובענה לפי חוק הירושה, תשכ”ה-1965, שעילתן אינה סכסוך בתוך המשפחה, למעט מקרה בו מדובר בקטינים, חוק השמות, תשט”ו-1956 וחוק קביעת גיל, התשכ”ז-1963.
צנעת הפרט בענייני משפחה גוברת על אינטרסים אחרים
על כן, הכלל בבית משפט לענייני משפחה הוא דיון בדלתיים סגורות והחריג הוא, הדיון הפומבי (האפשרות שכלל הציבור יעיין בחומר שבתיקי משפחה). ענייני משפחה יוצאים מן הכלל בדבר פומביות הדיון הקבועים בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה ובסעיף 88 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984.
לשופט בבית המשפט לענייני משפחה, מעבר לחובתו שבדין לעניין ניהול התיקים בדלתיים סגורות, שיקול הדעת הבלעדי לתת החלטה בגין היתר עיון בתיק משפחה ומחובתו לאזן בין השיקולים הרלוונטיים, ובין האינטרסים הנוגדים – בכל מקרה לגופו.
האיזון בין האינטרסים המתנגשים של זכות הציבור לדעת או זכותו של פקיד השומה לעיין בתיק משפחה בין בני זוג, אל מול הזכות של אותם בני זוג לפרטיות ולסודיות הדיון בעניינם בפני שופט המשפחה, אינו יכול שלא ליתן משקל עודף ומכריע לאופי המיוחד של סכסוכי המשפחה ולהיבטים התוכניים של צנעת הפרט המאפיינים מטיבם וטבעם סכסוך בין בני זוג במשפחה.
וכדברי בית המשפט ובלשונו: “כאשר באו הצדדים לתיק, נשוא בקשה זו, בשערי בית משפט זה, עמדו וטענו טענותיהם, או נתנו הסכמותיהם וקראו דרור ללשונם ואשר על ליבם בנוגע לסכסוך המשפחתי, עמד אל מול עיניהם הביטחון כי כל אשר הם אומרים ומגלים הינו חסוי והסתמכו על חסיון זה כאשר עניינם נדון בדלתיים סגורות, שזוהי צפייה הבונה אמון במערכת המשפט ועצם הפרתם באופן שיתאפשר עיון בתיק שבעניינם יפגע קשות באמון הציבור בבית המשפט לענייני משפחה, אשר חרט על דגלו סודיות ודלתיים סגורות ושמירה על חיסיון המידע המובא בפניו”
בית המשפט מוסיף וקובע, כי פקיד השומה עושה ומבצע משימה ציבורית חשובה וכי יש לגלות ולהביא לרשותו כל מידע שיסייע בידו לשמור על האינטרס הציבורי, לכן החוק נתן בידיו כלים ראויים להתחקות ולחקור לגילוי הנדרש.
אך – במאזן בין רצונו ובקשתו של פקיד השומה לעיין בתיק המשפחה דנן לבין הפגיעה בביטחון שנתנו בני המשפחה בביהמ”ש, ביודעם ובהסתמכם על חסיון המידע, שהובא בפני אותו שופט, בדלתיים סגורות, הכף נוטה לטובת אי מתן היתר עיון שכזה.
מוסיף בית המשפט וקובע כי…”…אין ליתן למעמדו של פקיד השומה, שהוא נכבד לכל הדעות, לנגוס בקודשה של הסודיות והחיסיון שאופפים דיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, תוך מתן ערך מיוחד לרצון להביא לפתרון סכסוכים ולאי החרפת המחלוקות בין בני המשפחה האחרים.
לאור הניתוח המשפטי ברור שהבקשה של פקיד השומה נדחתה ועקרון הדלתיים הסגורות גבר על פני כל שיקול אחר. בית המשפט ראה לנגד עיניו את בני הזוג שהתדיינו בפניו ואשר חשפו מידע בידיעה ברורה שהחומר לא יהיה חשוף לעיניים אחרות.
