עדות מומחה בנוגע לצוואה

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.i

שמואל ערך צוואה בעדים בהיותו קשיש כבן 80, ועורך הדין שניסח עבורו את הצוואה הזמין מפאת הזהירות, רופא על מנת שיתן חוות דעת, האם המצווה הינו כשיר לעריכת צוואה ו/או לכל פעולה משפטית אחרת. בצוואה הוריש שמואל את רכושו לשתי בנותיו אשר היו עמו בקשר חם וטיפלו בו לאחר פטירת אשתו-אמן.  בנו של שמואל נושל מן הצוואה בשל העובדה כי לא היה בקשר עמו והוא התעלם ממנו כמעט לחלוטין והיה אך ורק בקשר טלפוני וגם זאת לעיתים רחוקות והגיע לבקרו פעם בשנה בלבד.

לאחר פטירתו של שמואל הגיש בנו שנושל מצוואתו ולא קיבל מאומה בצוואה – התנגדות לצוואה – ובין היתר ביקש מבית המשפט לענייני משפחה למנות מומחה מטעמו, מומחה ניטרלי, בתחום הפסיכוגריאטריה, אשר קבע כי המנוח לא היה כשיר לעריכת צוואה.

מנגד העיד הרופא שהוזמן לבדוק את שמואל ביום עריכת הצוואה כי היה הוא כשיר וצלול דיו על מנת לחוות את דעתו מה הוא שייעשה הרשה ברכושו לאחר פטירתו.

יש לפנינו איפוא שני מומחים בתחום הרפואה, שנתנו חוות דעת סותרות.

א. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – דינה דחייה

צפוי, סיכומי אם המתנגדת קמים ונופלים על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי (להלן: “המומחה”). ההתנגדות היא חוות הדעת, חוות הדעת היא ההתנגדות, ואין בלתה.

נראה עתה, כי מכל בחינה אפשרית, חוות דעת זו, אין לה על מה שתסמוך, היא רצופת שגיאות וכשלים ודינה דחייה מכל וכל.

יתרונה של בדיקת רופא בחיי המנוח על חוות דעת “פוסט-מורטום”

כפי שקבע בית המשפט העליון בע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 8.7.12 מפי כב’ השופט דנציגר): “במקרים רבים מהווה עורך הדין העורך את הצוואה “מונע הנזק הזול ביותר” ומוטב כי יפנה את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש”.

במקרה דנן, נחושה לשמור על האינטרסים של המנוח, ידידה, פעלה העדה לצוואה בת ציונה שמר, על פי שכלה הישר, כעצת בית המשפט העליון עוד לפני שניתנה, והמליצה על עריכת בדיקה רפואית מקיפה למנוח עובר לעריכת הצוואה. המנוח, שהמוות דפק על דלתו פעמיים, לראשונה במות אשתו ובשנית במות בנו, לא יכל להיות זהיר יותר או אחראי יותר בדאגה לענייניו האישיים, מכפי שהיה.

הפסיכיאטר שנבחר לערוך את הבדיקה נבחר על פי המלצה של מומחה בתחום (ראה עדותה של התובעת 2). הוא נפגש עם המנוח באופן אישי למשך כשעה, עיין במסמכיו הרפואיים העדכניים והתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי (ראה להלן).

לא ניתן להשוות בין אמינות ממצאיה של בדיקה שכזו, של רופא מומחה בעל ניסיון בפציינט חי ומגיב, לבין עיון בהררי ניירות רפואיים לאחר מותו והפרחת ספקולציות על סמך חלקי משפטים, סימונים והפניות. המומחה לא התרשם באופן אישי מהמנוח ומאופן תפקודו, אלא שעמדו בפניו מסמכים רפואיים בלבד, בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. זהו אינו מדע. זוהי אינה רפואה.

חוות דעת “פוסט מורטום” מוכרות וידועות כחוות דעת בעייתיות וחסרות. הפסיקה אינה מהססת לדחות חוות דעת מומחה “פוסט-מורטום” שאינן מתיישבות עם הראיות הסביבתיות.

ם המאלפים של המלומדים שוחט, גולדברג ופלומין, בספרם: “דיני ירושה ועיזבון” המוזכר לעיל, בעמ’ 97:

“עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת “ניתוח לאחר המוות”. לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת “כזה ראה וקדש”.

[מובאה זו מובאת כלשונה גם בפסקה 4 לדברי השופט שוחט בהסכמת יתר חברי המותב בעמ”ש 36529-11-10, ב.ש.מ נ’ ש.מ, פורסם בפדאור, ניתן ביום 28.2.2012].

כדברי כב’ סגנית הנשיאה השופטת נילי מימון, בת”ע 43220/09 נ’ ב’ י’ נ’ האפוטרופוס הכללי – ירושלים (ירושלים), פורסם בפדאור, ניתן ביום 31.10.2011:

“להוכחת טענה בדבר אי כשרות המצווה ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה, אולם ביהמ”ש רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית (שוחט, שם, עמ’ 98; ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215; ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ פליציה בינשטוק מח (3) 705, ת”ע 5924/86 ברזבסקי נ’ רובינשטיין פ”מ נ”ג (2) 89)”.

ובהמשך:

“אכן, חסרונה של חוות דעת הניתנת לאחר המוות לעומת חוות דעת של אדם שהכיר את המנוח ואולי אף בדק אותו בסמוך למועד עריכת הצוואה, מאליו ברור. וכך לעיתים, עדות עוה”ד שערך את הצוואה או עדי הקיום לעריכתה עדיפה על פני חוות דעת המומחה (ע”א 7506/95, שם; וכן ת”ע (ת”א) 105110/06 עיזבון המנוחה לשציבנסקי צביה נ’ הארגון הארצי של חברי ההגנה (פורסם ב”נבו”)).

מספר גורמים מובילים למסקנה כי בנסיבות המקרה כאן יש להעדיף את העדויות והנסיבות כפי שעולות מהעדויות – עדויות עדי התביעה – על פני חוות דעת המומחית“.

לא רק בקרב משפטנים, אלא גם בקרב רופאים מומחים בפסיכיאטריה, מוכרת הבעייתיות הרבה בהסקת מסקנות על בסיס בדיקת מסמכים “פוסט מורטום”. כמאמר פרופ’ ירמיהו הייניק במאמרו “כשירות לעריכת צוואה – היבטים פסיכיאטריים ומשפטיים”, בתוך: גרינשפון, מרגולין וויצטום (עורכים) “פסיכיאטריה משפטית בישראל“, הוצאת ניר, 2009 (להלן: “הייניק”):

“הרופא המעורב בעניין נדרש במצב זה לחוות את דעתו באופן רטרוספקטיבי, בדבר כשירותו הבריאותית והנפשית של פלוני “להבחין בטיבה של צוואה” זמן מה לאחר עריכתה (ולרוב, שנים אחדות). ההערכה הרפואית במצב זה היא מורכבת וקשה, ובחלק לא קטן מהמקרים – בלתי אפשרית. הרופא נדרש להעריך, באופן רטרוספקטיבי, מצבים שלעיתים קשה להעריכם גם בהווה (Heinik and Hess, 1993). הספרות הרפואית שדנה בהערכה רטרוספקטיבית של הכשירות לצוות מצומצמת למדי. לא מעט מומחים מגלים ספקנות באשר לעצם האפשרות לבצע הערכה כזו, והמומחים שמעזים לבצעה לעיתים מוזהרים מפני “חקירות הרסניות” בבית המשפט (Gutheil and Appelbaum, 2000).”

משכך, לא היססו בתי המשפט לפסול חוות דעת מומחה מתי שזו לא תאמה את ממצאיה של בדיקת רופא שנערכה בחיי המנוח. כפי שנפסק ע”י כב’ השופטת שלי אייזנברג בת”ע 50279-12-10, עיזבון המנוחה י’ צ’ ז”ל נ’ מ’ ק’, פורסם בנבו, ניתן ביום 30.5.2012:

“בבואו של בית המשפט להכריע בין חוות דעת נוגדות, עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי” … “לאחר שעיינתי בחוות הדעת שהונחו בפניי, שמעתי את המומחים ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לאמץ את חוות הדעת של ד”ר גרינברג. חוות דעתה משקפת מסקנות אשר התקבלו מבדיקה ישירה של המנוחה במועד החתימה על הצוואה, וזאת בשונה מחוות דעתו של ד”ר וייל, שבחן את מכלול הנסיבות באמצעות המסמכים שהוצגו בפניו, מבלי להכיר או לבדוק את המנוחה בהיותה בחיים. בעוד חוות דעתה של ד”ר גרינברג מבוססת על התרשמות בלתי אמצעית מהנבדקת, בדיקת ד”ר וייל הנה בבחינת “ניתוח לאחר המוות”, שנערכה על יסוד מסמכים רפואיים.”

בת”ע 108320/03 עזבון המנוחה ר.ר.ר נ’ ד.נ, פורסם בפדאור, ניתן ביום 30.7.2007 (להלן: “עניין ר.ר.ר.”), פסלה כב’ השופטת טובה סיון חוות דעת מומחה, מחמת שהיתה גורפת וחד משמעית ולא התיישבה עם מכלול העדויות בתיק:

“מבדיקת התיק בכללותו, לאחר שמיעת העדים ובחינת המסמכים, וחוות הדעת – אני סבורה כי אין לקבל את טענת המתנגדים על פיה המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. ערה אני למסקנתו של ד”ר פלדינגר, המומחה הרפואי בחוות דעתו, וכפי שפורטה מעלה. יחד עם זאת אני סבורה, בנסיבות ענייננו, כי חוות דעתו הינה גורפת וחד משמעית, מקום שמתעוררים ספקות ותהיות המקשים על קבלתה כלשונה. ראשית, טרם אתייחס לחוות הדעת גופא, יש לומר כי במקרים כגון דא – משניתנה חוות דעת רפואית לאחר המוות, כאשר אין עוררין כי הרופא לא בדק את המנוחה בחייה, ובהתאם לנסיבות, אין לייחס לחוות דעת שכזו חשיבות ראשונה במעלה.

כדברי כב’ סגנית הנשיאה השופטת נילי מימון, בת”ע 43220/09 נ’ ב’ י’ נ’ האפוטרופוס הכללי – ירושלים (ירושלים), פורסם בפדאור, ניתן ביום 31.10.2011:

“בנסיבות אלו, בהן עומדות זו מול זו חוו”ד המומחית שנערכה לאחר מות המנוחה והתבססה על מסמכים רפואיים בלבד למול עדויות אנשים שהכירו את המנוחה הכרות קודמת ואף שנים רבות וסיפרו על מגעיהם עמה במועדים סמוכים לחתימה על הצוואה וכן עדות עורך הצוואה שקיים עמה בירור מעמיק ביחס לרצונותיה והבנתה את טיב הצוואה טרם החתים אותה עליה – יש מקום להעדיף את עדויות העדים על פני חוות הדעת.”

לסיכום תת פרק זה, נוכח יתרונה של בדיקת המנוח בחייו ע”י פסיכיאטר מומחה, שלושה ימים לפני מועד עריכת הצוואה, על פני בדיקה “פוסט מורטום”, ונוכח ההלימה בין מסקנת הבדיקה לבין יתר העדויות הסביבתיות החותכות המתוארות להלן, על בית המשפט הנכבד ליתן מלכתחילה משקל מועט לחוות הדעת בין יתר הראיות, ובהתחשב בפגמים שנפלו בה, הרי שיש לדחותה מכל וכל.