סמכותו של בית דין רבני לדרוש מידע הנוגע לילדים ממשטרת ישראל
בבית הדין הרבני בירושלים בתיק 1249719/6 התקבלה החלטה חשובה, מעניינת ועקרונית, אודות סמכותו של בית הדין הרבני לדרוש ממשטרת ישראל להמציא לו חומרי חקירה הנוגעים לקטינים, שעניינם נדון בפניו במסגרת תיק משמורת והסדרי מפגש.
במקרה זה נתגלעה מחלוקת בין הורים בכל הנוגע לענייני המשמורת והסדרי שהות הילדים, ונוצר הצורך להורות למשטרת ישראל ולשאר גופי החקירה הרלוונטיים להעביר לידי בית הדין הרבני את חומרי החקירה והעדויות שנגבו בעניינם של קטינים. כל זאת בעקבות תלונה שהוגשה על ידי אימם כנגד אביהם בטענה כי האב היכה אותם.
המדובר הוא בהליך שהחל בתביעת גירושין וכל הכרוך בה שהגישה האישה כנגד האיש כאשר לעת התביעה ולאחריה שהתה האישה עם שמונת ילדי הצדדים הקטינים במקלט לנשים מוכות. במסגרת הליך החזקת הילדים והסדרי השהות העלתה האישה טענות קשות וחמורות נגד האב בדבר אלימות שלו כנגדה וכנגד הילדים. האישה אף הגישה בעניין תלונה למשטרת ישראל, אשר חקרה וגבתה את עדויות הילדים בעניין.
הבעל/האב ביקש לקיים הסדרי שהות וקשר עם ילדיו. בית הדין שמע את טענות הצדדים, ולאור ההכחשות ההדדיות והטענות הקשות של ההורים זה כנגד זה מצא בית הדין לנכון למנות לעניין כגורם מקצועי ומוסך לבירור הדברים, את ד”ר יעקב סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, המתמחה בטיפול במשפחות במצבים מורכבים מעין אלה.
במסגרת מינויו ועבודתו נפגש המומחה עם הצדדים, ולפי דיווחיו לבית הדין התרשם לטובה מהאיש ואף הביא את הצדדים, ביום 24.1.2020, להסכם ביניהם להסדרי השהות של הילדים עליו חתומים ב”כ הצדדים המאשרים את הסכמתם להסדרי השהות, אשר במסגרתם האב יראה את הילדים בלא צורך בפיקוח והשגחה, וכל זאת בהסכמת האישה-האם.
בית הדין אינו מקבל את ההסכמה שהביעו האיש והאישה וקובע כי אין היא מסתדרת עם הטענות הקודמות שעלו בכל הנוגע לשלום הילדים ועל כן מחליט לחקור ולדרוש בעניין
בית הדין מציין כי הדבר אומר דרשני – כיצד מסכימים האם וב”כ, שהאב, האלים כל כך לטענתה, ייפגש עם ילדיו בלא השגחה?! הסכם זה הובא לאישור בית הדין ובית הדין נתן לו תוקף בהחלטתו.
יחד עם זאת, לנוכח טענותיה של האישה ולאור האחריות הרבה המוטלת על בית הדין בהכריעו בעניינים הנוגעים לשלומם ולטובתם של הילדים, על בית הדין להיזהר במשנה זהירות ולברר את הטענות של האישה כנגד האב כנדרש. אם אכן צודקות טענותיה של האישה בנוגע לפגיעה חלילה של האב בילדים, הרי שעל בית הדין לקחת זאת בחשבון ולהגביל את אפשרויות קיום המפגשים והקשר של האב עם הילדים.
מאידך גיסא, אם אין בטענות אלה ממש ויתברר כי הן הועלו רק במסגרת ההתכתשות של הצדדים, הרי ברור כי במסגרת השמירה על שלומם וטובתם של הילדים, יש לאפשר קיום מפגשים בריאים של האב עם ילדיו ולהרחיבם ככל האפשר ולשאוף למתן משמורת משותפת של שני ההורים.
בית הדין הינו אביהם של קטינים
בית הדין רואה את תפקידו כאפוטרופוס של הקטינים ואחראי לשלומם וטובתם של הקטינים, ואפילו אם שני ההורים יסכימו ביניהם בעניין הקטינים דבר שנוגד את טובתם ושלומם של הקטינים הרי שביה”ד אינו רשאי לעמוד מנגד, מכיוון שטובת הקטינים הוא אינו דבר שנתון למו”מ ולהסכמי גירושין. לפיכך ראה ביה”ד צורך חיוני בעיון בחומר החקירה של הקטינים כדי להגיע לחקר האמת.
בית הדין הורה בהחלטה שהופנתה למשטרת ישראל להעביר אל בית הדין חומרי חקירה
על מנת שבית הדין יוכל לתת החלטה נכונה ומושכלת בעניין טובתם של הילדים, הוציא בית הדין ביום 6.1.2021 החלטה המורה למשטרת ישראל להעביר לידיו את חומר חקירת הילדים והעדויות בעניין תלונתה של האישה כנגד האב.
בהחלטה זו, הורה בית הדין לשם הזהירות כי חומרי החקירה יועברו אליו תחילה באופן חסוי, במסגרת סמכותו ובהתאם להוראת סעיף 11א לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט”ו-1955 (להלן: “חוק הראיות והגנת ילדים”). זאת כדי שיבחן בשלב הראשון טרם העברתם אל הפסיכולוג המומחה מטעם בית הדין האם חומרי חקירה אלה נכון שיועברו אליו באופן מלא או יש להעבירם באופן חלקי ומוגבל, וכל זאת “תוך התחשבות בצורך למנוע את פרסום הראיה.
בעקבות החלטה זו הגישה פרקליטות מחוז ירושלים ביום 28.1.2021 בקשה לבית הדין שיבטל את החלטתו זו, וזאת בטענה כי על פי סעיף 6 לחוק הראיות והגנת ילדים הדבר אינו בסמכותו של בית הדין, וכי רק לבית המשפט העוסק בהליך הפלילי הנדון ישנה סמכות לצוות ולהתיר לעיון את חומרי החקירה והעדויות ולהעבירם לידי כל גורם אחר, כולל לערכאה שיפוטית אחרת הדנה בעניינם, אף שכאמור היא דנה על פי דין בעניינם ובטובתם של הילדים.
בתגובתה לבקשת הפרקליטות, שלחה האם אל בית הדין ביום 1.2.20201 בקשה שבה היא מצטרפת לדעת בית הדין, כי לשם הכרעה מושכלת בטובת הילדים יש צורך חיוני בעיון בחומר החקירה בנדון, במסגרת זו הציעה האישה כי בית הדין ימנה לשם כך עו”ס לסדרי דין בהליך זה ויורה כי חומר החקירה יועבר אליה. האב גם הוא הודיע לבית הדין כי הוא סובר שחומרי החקירה דרושים והכרחיים לעיון בית הדין לשם קביעת טובת הילדים והביא לכך את ראיותיו וטענותיו המשפטיים.
שאלת סמכות בית הדין הינה שאלה עקרונית מהותית ורוחבית
נוכח העובדה ששאלת סמכות בית הדין לעיין בחומרי החקירה של הילדים הינו משמעותי וחיוני ביותר לשם מתן החלטה מושכלת הנוגעת בשאלת טובתם ושלומם של הילדים, כפי שהיה נכון לאותה העת קודם שהתבררו תוצאות החקירה והחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות, ולאור העובדה כי מדובר שאלה רוחבית חשובה החשובה עבור כלל בתי הדין הרבניים ובתי המשפט העוסקים בעניינם של קטינים אשר מתנהל הליך פלילי הנוגע אף הוא לעניינם – החליט בית הדין כי קודם שייתן את החלטתו בבקשת פרקליטות המחוז, יש להורות למדינה לתת את עמדתה בעניין ובשאלת הסתירה לכאורה בין הוראות סעיפי החוק הראיות והגנת ילדים, כפי שיובא להלן.
הבסיס המשפטי לסמכותו של בית הדין לקבל חומרי חקירה הנוגעים להגנת ילדים:
11א. בהליך משפטי, שאינו הליך פלילי שענינו עבירה המנויה בתוספת, יחולו הוראות אלה:
(1) עדות בעבירה המנויה בתוספת, כאמור בסעיף 9 וכן זכרון דברים או דין וחשבון כאמור באותו סעיף, לא יתקבלו כראיה, אלא אם כן הרשה בית המשפט לקבלם כראיה […]
(4) לענין סעיף זה, “בית המשפט” – לרבות בית דין, כהגדרתו בסעיף 155(1) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965.
לאור זאת עולה בבירור, כי הן בית המשפט לענייני משפחה הן בית דין רבני הדן בעניינם של הילדים מוסמכים לפי החוק להורות לקבל את חומרי חקירת הילדים כראיה ובכלל זה לצוות להעבירם לידיו. נוכח הוראות סעיף 11א, ברור הכוונה היא להגביל העברת חומרי החקירה אל בית המשפט או בית הדין לפי סעיף 11א, הדן אף הוא על פי חוק בעניינם של הילדים, ואינה מונעת את ביצוע הוראות סעיף 11א.
כל אפשרות הסבר אחרת אינה סבירה ואינה הגיונית. היעלה על הדעת כי בית הדין או בית המשפט הדן בענייני המשמורת והסדרי הראיה של הילדים, ואשר עניין טובתם ושלומם של הקטינים על פי הפסיקה והשכל הישר אמורים להיות בראש סדר שיקול הדעת בהכרעתם, לא יוכל לבחון את הטענות והעדויות בדבר פגיעה בהם על ידי מי מההורים?!
ונשאלת בהמשך השאלה, במה הצורך בעדויות אלו עבור ערכאה שיפוטית זו הדנה בטובתם של הקטינים פחותה מהצורך של הערכאה השיפוטית הדנה בהליך הפלילי הנוגע לאותו האירוע הנטען? לגישת בית הדין הרבני לא יעלה על הדעת כי המחוקק הסמיך את בית הדין או בית המשפט הדן בעניינם וטובתם של הילדים להכריע כאשר ידיו קשורות ועיניו מכוסות מפני העדויות וחומרי החקירה הדרושים לעניין!
אין גם כל הגיון כי ההליך של בחינת קבלתה של הראיה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין יהיה כפוף תחילה להליך כפול, קודם ומיותר של מתן היתר על ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי, ומן הסתם לא זו הייתה כוונת המחוקק.
כך סבר גם בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ה”ט (פ”ת) 24995-06-20 מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז נ’ פלוני, בהחלטה מיום 17/1/2021, בכותבו: הסעיף מתייחס לבית משפט וכולל את כל בתי משפט השלום אשר להם זיקה להליך ולא רק בית המשפט השלום הדן בהליך הפלילי, כל פרשנות אחרת אינה סבירה לדעתי, ואינה עומדת בהלימה לעקרון העל של טובת הילד והגנה עליו.
לא זו אף זו, העברת החומר לעיונו של בית המשפט אינה מהווה פרסום כמשמעותו בסעיף 6 לחוק. פרסום לפי סעיף 6 לחוק משמעותו רק העברה מחוץ לבית המשפט, על אחת כמה וכמה משמדובר בבית משפט לענייני משפחה אשר כל ההליכים בו מתנהלים בדלתיים סגורות ואסורים בפרסום.
יתירה מכך, מטרת החוק וסעיף 6 בפרט היא להגן על טובתו וזהותו של הילד הנחקר. במקרה דנן, כמו במקרים אחרים מאותו סוג, הן בית המשפט והן הצדדים מודעים לזהות הקטינים הנחקרים.
בנוסף, סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט”ו – 1955 קובע שעדות חוקר ילדים בעבירות המנויות בתוספת כשרה להתקבל כראייה. סעיף 11א לחוק זה מכשיר קבילות הראיות בהליכים אחרים שאינם פליליים, בין היתר, ברשות בית המשפט, כל בית משפט (וכאמור בסעיף, אף בית דין, כהגדרתו שם). ברור אם כך שאם ניתן להכשיר את חקירות הילדים כראיה בהליכים שאינם פליליים הרי שרשאי בית משפט שאינו דן בהליך הפלילי לעיין בראיה.
תגובת פרקליטות המדינה
עמדת המדינה הינה, כי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), תשט”ו – 1955 אינו שולל את סמכותו של בית המשפט הדן בעניין אזרחי ובכלל זה את סמכותו של בית הדין הנכבד, לעיין בחקירות ילדים. יחד עם זאת, השימוש בחומרים רגישים אלה, ועל אחת כמה וכמה העברתם לצדדים שלישיים המצדיקים זאת, לשם שמירה על האינטרס של טובת הילד או חשש מעיוות דין.
עוד יובהר, כי קבלת החומרים מתוך תיק החקירה כפופה לשמיעת עמדת המדינה האמונה על חומרים אלה. סעיף 6 לחוק הגנת ילדים, שכותרתו “סודיות”, מונה, ברחל בתך הקטנה, רשימה סגורה של מצבים שבהם ניתן יהיה להעביר ולעשות שימוש בחקירות ילדים מחוץ לבית המשפט, כהגדרתו שם.
עיון בהוראות חוק הגנת ילדים, המרחיב את המונח ‘פרסום’ להקשר הנדון, ובייחוד בפירוט המקרים המנויים בסעיף 6 לעיל, שבהם הותר השימוש בחקירות ילדים, מלמד עד כמה מצומצם וחריג השימוש שהותר בחקירות אלה ועד כמה הוא מוגבל.
בשונה מסעיף 6, סעיף 11א לחוק הגנת ילדים עוסק בקבילותן של חקירות הילדים כראיה בהליך שאינו ההליך הפלילי. אף שניתן לקבל חקירות הילדים כראיות קבילות בכל הליך משפטי לפי סעיף 9 לחוק, סעיף 11א מבקש למנוע ככלל את אפשרות השימוש בחקירות ילדים במסגרת הליכים שאינם הליכים פליליים וזאת מהחשש לפגיעה בסודיותם, שדרושה כדי להגן על שלומו של הילד המעורב. לפיכך הכלל הקבוע בסעיף 11א הוא שחקירות ילדים לא יתקבלו כראיה בהליך שאינו ההליך שלשמו נועדו.
לצד זאת המחוקק הכיר בכך שעשויים להתקיים מקרים חריגים בהם לשם עשיית צדק יהיה צורך בקבלת חקירות הילדים כראיה גם בהליכים שאינם פליליים. אולם על בית המשפט יהיה להשתכנע כי הדבר דרוש לטובת הילד או כדי למנוע עיוות דין ולנמק את החלטתו. מסעיף זה עולה, כי בית המשפט האזרחי ובכלל זה בית הדין הרבני, הם האמונים בראש ובראשונה על טובת הילד בהליכים המונחים בפניהם.
עמדת המדינה בעניין חשיפת חומרי חקירת ילדים
העקרונות העולים מסעיף 6 ומסעיף 11א לחוק הגנת ילדים, כפי שהובאו לעיל מלמדים, כי יש לנקוט בזהירות יתרה בכל הנוגע לחומרים רגישים אלה ולשימוש בהם מחוץ למסגרת ההליך הפלילי. על רקע זה, בטרם עיון בחקירת ילדים ועשיית שימוש בהן בהליך אזרחי, יש לבחון האם לא קיימות אפשרויות הפוגעות פחות במעמד חקירת הילדים והיכולות לתת לבית המשפט או לבית הדין את המידע הדרוש בעניין העומד להכרעתו.
מכל מקום, בנסיבות המקרה שבפנינו ככל שבית הדין הנכבד יסבור, בשים לב לשיקולים שנמנו לעיל, כי קיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, וכי לא ניתן להסתפק בכלי מתון יותר, לא תתנגד המדינה להעברת החומרים במעטפה סגורה לבית הדין ובכלל זה לצורך מתן אפשרות לבית הדין לשקילת האיזונים הנדרשים ואופן השימוש בחומרים אלה בהתאם לאמור בסעיף 11 א (2) ו- (3) לחוק הגנת ילדים.
בשורה התחתונה ניתן להיווכח כי עמדתה של המדינה, כפי שהוצגה, דומה לעמדתו של בית הדין כפי שהובעה מתחילה ובאופן עקבי, ובדומה גם לעמדה שהציג גם בית המשפט לענייני משפחה (בה”ט (פ”ת) 24995-06-20).
המסקנה בדבר סמכות בית הדין הרבני
מסקנת הדברים היא כי בית הדין במסגרת סמכותו לדון בענייני משמורת הילדים וטובתם וכך גם בית המשפט לענייני משפחה הדן בעניינם של ילדים מוסמכים לפי סעיף 11 לחוק הראיות והגנת ילדים להרשות ולהורות על קבלת חומרי חקירה ועדויות בעניין חשדות לפגיעה בילדים כראיה בהליכים שלפניהם, וזאת באותם מקרים מיוחדים בהם הם נדרשים, ובמידה מסוימת אף מוכרחים, לעיין בהם לשם מתן החלטה בעניינים הנוגעים לטובתם ובשלומם של הילדים. כמובן שבמסגרת זו “יש לנקוט בזהירות יתרה בכל הנוגע לחומרים רגישים אלה ולשימוש בהם מחוץ למסגרת ההליך הפלילי”.
חזקה על בית הדין ובית המשפט לענייני משפחה, שהדיונים בהם חסויים ומתנהלים בדלתיים סגורות, שיעשו את מלאכתם נאמנה וישקלו את כל מכלול השיקולים הנדרשים לעניין זה.
משמורת הסדרי שהות אחזקת ילדים ואחריות הורית הינם נושא הכרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין המוגשת לבית הדין הרבני ומכאן נובעת בין היתר סמכות בית הדין להיות חשוף לכל מידע הנוגע לשלומם לטובתם ולהגנה על קטינים
עוד חשוב להבהיר כי נושא הסדרי השהות והחזקת הילדים כעניין “הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין” (ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג (2) 1085, 1091; ביד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו (2) 1457, 1467; בע”א 184/75 דויטש נ’ דויטש, פ”ד כט (2) 525, ועוד) קשור באופן הדוק ומהותי למצב היחסים השורר בין ההורים לילדיהם, וכי על בית הדין לקבל לידיו את כל המצע העובדתי הדרוש לעניין.
על כן ההחלטות בעניין זה אינן יכולות להינתן במנותק מטענות וחשדות המועלות בנוגע לאלימות של הורים נגד ילדיהם. כיצד תוכל הערכאה המוסמכת לדון בבקשה למשמורת ילדים אצל ההורים, אם לא יונחו בפניה חומרי הראיות והעדויות הנוגעים לטענות של אחד ההורים כנגד משנהו בגין אלימות כנגד ילדיו?!
שאלת טובתם ושלמותם של קטינים הינה השאלה המכרעת
העיקרון המכריע בהחלטות בענייני המשמורת והסדרי השהות של הילדים מבוסס בראש ובראשונה על שאלת טובתם ושלומם של הילדים, ו”ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים” (דברי חבר בין הדין הרבני הגדול לשעבר, הגר”א גולדשמידט זצ”ל, בספרו עזר משפט סימן כח, עמוד שמב). “אין צורך להרחיב את הדיבור על העיקרון של טובת הילדים כשיקול מכריע… הדברים עתיקי יומין הם, ומקורם במשפט העברי” (בג”ץ 7/83 מסודי ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לח (1) 673 ועוד.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
