מרכז גישור בדיני משפחה

א’ - ה’ : 18:00 - 09:00
03-6969916
תובל 40, רמת גן
עו

מעוניינים להתגרש וזקוקים לעזרה?

מלאו את הפרטים שלכם | ונחזור אליכם בהקדם

    סמכותו של בית הדין הרבני בענייני ירושה

    היכן תידון ההתנגדות לצוואה המאוחרת מבין שתי צוואות

     עניינה של העתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 373-20 פלונית נ בית הדין הרבני הגדול, בבקשת העותרים לפיה בג"ץ יורה על ביטול פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול והחלטת בית הדין הרבני האזורי, שעניינה בקשה למתן צו קיום צוואה.

    בית הדין הרבני קבע את סמכותו ובית הדין הגבוה החרה-החזיק אחריו, ולפיכך בא לעולם הצורך בהגשת עתירה לבג"צ, נשוא סקירה זו.

     

    הטענה בדבר העדר סמכות של בית הדין הרבני מבוססת על פרשנות חוק הירושה

    העותרים טוענים להעדר סמכות עניינית של בית הדין הרבני. לטענת העותרים, כזוכים על פי צוואה מוקדמת יותר הם מהווים ״צד הנוגע בדבר״.

    לפי סעיף 155 (א) לחוק הירושה במידה והם מהווים צד הנוגע בדבר רשאים הם להתנהג לסמכותו של בית הדין הרבני ולעמוד על זכותם להעביר את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה.

    העותרים טוענים כי לא הסכימו לסמכות בית הדין ועל כן אין אפשרות לכפות עליהם דיון בענייני ירושה במסגרת בית הדין הרבני, כאשר אין הם מסכימים לכך.

     

    סיפור המעשה באשר לשתי הצוואות

    בקציר האומר יתואר כי המנוחה הותירה אחריה שתי צוואות. האחת, צוואה מוקדמת משנת 2017 אשר לפיה היורשים הם אח המנוחה, בן אחותה, ורעיית בן אחיה.

    הצוואה השנייה הינה צוואה משנת 2018 לפיה אח המנוחה הוא היורש הבלעדי.

    אח המנוחה הגיש לביה"ד הרבני האזורי בקשה לצו קיום הצוואה המאוחרת זו משנת 2018 בה הוא זוכה יחיד.

    הזוכים על פי הצוואה המוקדמת משנת 2017 הגישו התנגדות לבית הדין הרבני האזורי ביחס לסמכותו לדון בהליך.

    בהתנגדות טענו העותרים לבג"צ, כי הם מחזיקים בצוואה מוקדמת של המנוחה משנת 2017 בה הם נכתבו כזוכים על פי הצוואה יחד עם אח המנוחה בחלקים שווים.

     

    ההחלטות השגויות של בית הדין האזורי ובית הדין הגבוה

    בית הדין הרבני האזורי דחה את ההתנגדות וקבע, שהסמכות לדון בהליך נתונה לבית הדין הרבני. בית הדין הרבני האזורי קבע, שכיוון שהמתנגדים מחזיקים בצוואה מוקדמת יותר, לפי הלכת משולם, אין למתנגדים ״זכות נחזית לכאורית״ ועל כן הם אינם צד הנוגע בדבר.

    עוד נקבע, שבית הדין רשאי לברר את שאלת סמכותו לדון בהליך. ערעור שהוגש לביה"ד הרבני הגדול נדחה. בית הדין הרבני הגדול קבע, כי המתנגדים הם לכל היותר צד המעוניין בדבר שיכול להגיש התנגדות לבית הדין הרבני לגופה של הבקשה לצו קיום צוואה, אולם הם אינם נחשבים צד הנוגע בדבר שנדרשת הסכמתו כדי שבית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בבקשה. משמע בית הדין הרבני הגדול קבע שהמתנגדים יכולים להתנגד לעצם קיום הצוואה אך לא לעצם סמכותו של בית הדין הרבני לדון במחלוקת שבין היורשים הפוטנציאליים.

     

    מיהו מעוניין בדבר היא שאלה פרשנית ויש ליתן לה פרשנות רחבה

    בית הדין הרבני הגדול פירש את הפסיקה באופן שרק מי שטוען לזכות הנאה ישירה בעיזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה הוא צד הנוגע בדבר, וקבע, כי משעה שישנה צוואה מאוחרת, לא עומדת זכות להנאה ישירה מהעיזבון ליורש על פי דין או לזוכה על פי הצוואה המוקדמת.

    לאור ההחלטות של בית הדין הרבני האזורי והגבוה לא היה מנוס אלא מהגשת עתירה לפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק אשר פסק כי בהינתן ההלכה הפסוקה כפי שבאה לידי ביטוי בבג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול  אשר בג"ץ אינו רואה מקום לשנות ממנה, בג"ץ מקבל את עתירת העותרים הצדדים ועל כן הסכסוך ביניהם בעניין עזבון המנוחה, יתברר בפני ביהמ"ש למשפחה.

    יצויין כי על פי סעיף 151 לחוק הירושה אשר כותרתו ״ביהמ"ש המוסמך״ נקבעה  סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בענייני ירושה. החריג לכלל זה, קבוע בסעיף 155(א) לחוק הירושה, לפיו מוסמך בית הדין הדתי לדון בענייני ירושה אם כל הצדדים ״הנוגעים בדבר״ הביעו בכתב את הסכמתם לכך.  כלומר אם מתקיימת הסכמה של כל מי שיכול להיות נוגע בדבר, אזי תוקנה סמכות לבית הדין הרבני אך אם מי מהצדדים מתנגד לסמכות – יעבור הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.

     

    הלכת משולם

    בהתאם להלכת משולם, ״הנוגעים בדבר״ שנדרשת הסכמתם לדון בבקשה לקיום צוואה בבית הדין הרבני לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה הם כל מי שבפיהם טענות לקיומה של זכות, טענות אשר אם תתקבלנה יהיה בכך כדי לזכותם בהנאה ישירה מהירושה, בין מכוח צוואה מוקדמת ובין בהיותם יורשים על-פי דין.

    צד הטוען כי הוא ״נוגע בדבר״ אשר אינו נותן את הסכמתו לסמכות בית הדין, אינו נדרש להוכיח את מלוא הזכות ודי להראות קיומה של ״זכות נחזית לכאורה״, קרי – ראשית ראיה לקיומה של זכות, בכדי שהדיון יועבר לביהמ"ש לענייני משפחה.

    בהלכת משולם נקבע לאור עתירה של הידועה בציבור של המנוח אשר דרשה זכות בירושתו מכוח סעיף 55 לחוק הירושה (אשר עוסק בירושת ידועים בציבור) כי:

    בית המשפט, המוסמך לדון בכל נושא הקשור לחוק הירושה, הוא, לפי סעיף 151 לחוק, בית המשפט – המחוזי; הוא בעל הסמכות בכל ענייני ירושה, ולגביו אין דרושה הסכמה. יצויין כי הסמכות שהייתה נתונה לבית המשפט המחוזי בעבר נתונה כיום לבית המשפט לענייני משפחה אשר לו הסמכות לעסוק בנושאי ירושה למיניהם, כגון התנגדויות לצוואה וכיוצ"ב וליתן פסקי דין בכל הנוגע לביטולה או לקיומה של צוואה.

     

    אם הצדדים כולם מסכימים לסמכות בית הדין הרבני הרי שהוא קונה סמכות לדון בסוגיות ירושה וצוואה

    סמכותו הכללית של בית המשפט אינה שוללת באופן החלטי את הבחירה מדעת בהתדיינות לפני בתי הדין הדתיים. משמע אם כל הצדדים הרלוונטיים הנוגעים בדבר מעוניינים שעניינם ידון בפני בית הדין הרבני – יכולים הם להחליט כך אך במקום בו מתקיימת התנגדות של אחד היורשים או הנוגעים בדבר לסמכותו של בית הדין הרבני – זכותו להעביר את הדיון לערכאה האזרחית.

    לפי האמור בסעיף 155(א) לחוק הירושה, הרי על-אף האמור בסעיף 181, מוסמך בית הדין הדתי, שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה, בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק הירושה הביעו הסכמתם בכתב לכך.

    לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי, היינו, די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שסמכות בית הדין הדתי לא תקום.

     

    צד הנוגע בדבר הוא צד המעוניין בדבר ואין אבחנה ביניהם

    חוק הירושה אינו מפרט, מי הוא "צד הנוגע בדבר", כאמור בסעיף 155(א). ביטוי זה מובא כמספר מקומות בחוק, בהם לא ננקטה שיטת ניסוח אחידה, באשר לעתים נקט המחוקק לשון "מי שמעונין בדבר". אך אין ללמוד מן הנקיטה של שתי נוסחאות אלה, כי הייתה כוונה להבחין בין שני המושגים, היינו בין "צד הנוגע בדבר" לבין "צד המעוניין בדבר".

    אין לקבל את המבנה הפרשני, לפיו מערכת הנסיבות העובדתית והמשפטית תעבור בשבט הביקורת של בית הדין הדתי, אשר לפניו צריך יהיה להביא את מלוא הראיות, כדי להקים מעמדו של פלוני כצד הנוגע בדבר.

    זוהי הלכת משולם אשר לא נס ליחה עד היום והיא עדיין מחייבת. לולא בג"צ משולם שניתן לפני שנים רבות הרי שהשאלה האם האישה הייתה ידועה בציבור, תתברר לעולם בבית הדין הדתי, אם יתר בני המשפחה רוצים בכך.

    היינו, אם המתנגדים לידועה בציבור רוצים בכך, תעמוד הפרשנות העובדתית והמשפטית אך ורק למבחנו של בית הדין הדתי, ובכך יש משום עקיפה ברורה של ההוראה בחוק הירושה, המקנה לצד הנוגע בדבר את הזכות שלא להסכים לדיון לפני בית הדין הדתי.

    לאור יישום הלכת משולם לענייננו הרי שעל בית הדין לבחון באופן ראשוני את טענות הנוגע בדבר, ולהכריע אם יש בהן ראשית ראיה באשר לזכות הטוען לירושה.

    לאור החלטת בג"צ יעבור הדיון בהתנגדות לצוואה המאוחרת לבית המשפט לענייני משפחה.

     

     

    עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

    כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן 

    יצירת קשר: 03-6969916

    חווים אלימות במשפחה? אני כאן כדי לעזור!

    לתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

    מלאו את הפרטים שלכם | ונחזור אליכם בהקדם

      חברת קידום אתרים חברת קידום אתרים