סמכותו השיורית של בית המשפט לענייני משפחה באשר לידועים בציבור

לימור ואיתן התגוררו יחדיו במשך חמש שנים, ניהלו משק בית משותף, וכפועל יוצא מכך, היו בני זוג ידועים בציבור. נותר ביניהם סכסוך כספי לאחר הפירוד ביניהם.

במידה ולא יגיעו להסדר ביניהם – איזו ערכאה תדון בסכסוך הכלכלי? בית המשפט לענייני משפחה או בית משפט השלום? לאן עדיף להם להגיע? ובמי זה תלוי?

מהם ומיהם הידועים בציבור?

הפסיקה קבעה אמת מידה גמישה עד מאוד המרחיבה את האפשרות להיחשב ידועים בציבור.

בע”א 6434/00 דנינו נ’ מנע, פ”ד נו(3) 683 (2002) נקבע כי: “ביטוי זה (ידועים בציבור) נתפרש לא אחת על ידי בית משפט זה, והובהר כי הוא כולל שני יסודות” “…חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה… היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. ……………. המונח “חיי משפחה” משמעו חיי אישות, מגורים משותפים, סעודות יחדיו, יציאות לאירועים, טיולים וכדומה”.

 סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע את סמכותו לגבי ידועים בציבור וגם לגבי מי שהיו ידועים בציבור וכבר אינם ידועים בציבור.

חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995 קובע בסעיף 3 כי ענייני משפחה – לרבות ענייני ידועים בציבור – יידונו בבית משפט לענייני משפחה.

סעיף 1(2) לחוק מגדיר ענייני משפחה, בין היתר, כ”תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא”.

לפי ס”ק (א) בן משפחה מוגדר בין היתר כ”בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג…”.

יובהר כי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה חולשת גם על צדדים שהיו ידועים בציבור בעבר וחדלו להיות כאלה בעת הגשת התביעה (רע”א 3927/15 פלונית נ’ פלוני(.

בעניין פלונית (רע”א 3927/15 פלונית נ’ פלוני), קבע בית המשפט העליון, כי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק, מובילים למסקנה שלפיה אין יסוד להבחנה בין זוגות ידועים בציבור לבין זוגות נשואים גם כאשר מדובר בבני זוג לשעבר.

פרשנותו הנכונה של סעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ”ה 1995, היא כי התיבה “בן זוגו לשעבר” כוללת גם את “הידועה בציבור כאשתו לשעבר“. מכאן שלבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בעניינם של ידועים בציבור לשעבר בהתקיים יתר התנאים הדרושים.

לאור האמור לעיל, בית המשפט לענייני משפחה הוא בעל סמכות ייחודית לדון בתובענות בין בני משפחה שעילתן סכסוך בתוך המשפחה.

 פסיקה תומכת בסמכות בית המשפט לענייני משפחה בעניינם של ידועים בציבור ושל ידועים בציבור לשעבר, כלומר כאלה שהסתיימו יחסיהם והם נפרדו.

וכך נפסק בבקשה בה התבקש בית משפט השלום להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה ב- ת”א (קריות) 41222-01-18 :….” …..נקודת המוצא בגישה המוצעת היא כי כאשר אחד הצדדים מעלה טענה כי בינו לבין הצד שכנגד מתקיימים או התקיימו יחסים של ידועים בציבור, הנטייה תהיה להעביר את המחלוקת להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, אם יתברר כי אכן הטענה נטענת בתום לב, ……….. כמובן, שלפי גישה זו אין מניעה לערוך בירור כשם שנערך בירור בכל בקשת ביניים, אך מקום בו ישנו “ספק” בשאלה הסמכות, עדיף לקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה על פני קיום דיון בבית המשפט האזרחי הרגיל”.

על פי הפסיקה, ההיגיון לגישה האמורה היא בסעיף 2(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה הקובע כי: “הוראות חוק זה אינן באות לגרוע מסמכותו של שופט בית משפט לענייני משפחה לדון בעניינים הנדונים בבית משפט השלום”.

סעיף 2(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מעניק סמכות כללית לבית המשפט לענייני משפחה, והוראה זו טומנת בחובה הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בנושאים שנמצאים בסמכות בית משפט השלום.

מדוע עדיף להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה בכל מקרה?

אם בית המשפט האזרחי קובע כי לכאורה אין המדובר בידועים בציבור, ממשיך הוא לברר את ההליך ובסופו של דבר מתברר על פי ראיות שכן מדובר בידועים בציבור, קביעה זו טומנת בחובה הפקעת סמכות בית המשפט לדון בעניין.

משמע אם בית המשפט השלום מגיע בסופו של יום למסקנה כי הצדדים בפועל היו ידועים בציבור יוצא כי כל ההליך שהתנהל בבית משפט השלום, היה בחוסר סמכות עניינית, פגם שאינו ניתן לריפוי, ויורד לשורשו של עניין.

לעומת זאת אם בסוף ההליך שנדון בבית המשפט לענייני משפחה מתברר כי אין המדובר בידועים בציבור, עדיין סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה קיימת והוא מוסמך להכריע בסכסוך לגופו לאור האמור בסעיף 2(ד) לחוק.

משמע, מחירה של בירור המחלוקת בבית המשפט לענייני משפחה היא פחותה לעומת עלות המשגה בבית המשפט האזרחי, שהרי אם לאחר בירור העובדות יתברר כי אכן, כפי שנטען, הצדדים הינם ידועים בציבור, הרי שאין סמכות לבית המשפט האזרחי, וזמנם של כולם וכספים של הצדדים – התבזבז לשווא.

יתר על כן, מאחר ומדובר בעניינים אישיים ביותר, שיש בהם פרטים אינטימיים, אודות אורח החיים של בני הזוג וחייהם הפרטיים יחשפו לכל, יכולה להיגרם מבוכה, בלשון המעטה, לכל אחד מן הצדדים ולשניהם יחדיו מדיון בדלתיים פתוחות, כאשר לעומת זאת הדיון, כברירת המחדל, בבית המשפט לענייני משפחה מתבצע בדלתיים סגורות. כך שבין אם מדובר בידועים בציבור ובין אם לאו, במידה והייתה ביניהם מערכת יחסים כזו או אחרת הנושא נותר חסוי וסמוי מעין הציבור.

זאת ועוד בבית המשפט לענייני משפחה קיימת יחידת סיוע הסמוכה אליו שיכולה לסייע בידי בני הזוג לשעבר באמצעות גישור להגיע לעמק השווה ולהימנע מסכסוך כולל ולסיים את הפרשה בהסכם יחסי ממון.

על כן יש עדיפות לבית המשפט לענייני משפחה כל אימת שיש ספק אם בני זוג שיש ביניהם סכסוך כלשהו היו ידועים בציבור אם לאו.

במידה והתביעה מוגשת לבית משפט השלום ואף צד אינו מעלה את שאלת הסמכות העניינית וגם השופט לא מעלה סוגיה זו מיוזמתו – יישאר הנושא בסמכות בית משפט השלום אשר ייתן את פסק דינו.

 לצורך הכרעה בסמכות עניינית לא די בכך שהצדדים היו ידועים בציבור אלא צריך להראות שנשוא הסכסוך נובע מעובדת היותם משפחה.

במידה ומי מהצדדים מעלה את סוגיית הסמכות העניינית ומגיש בקשה למחיקה על הסף – הרי שעל בית המשפט לדון בה ולהכריע האם להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה אם לאו. לא די בכך שהצדדים היו ידועים בציבור אלא יש לבחון האם הסכסוך נובע מיחסי המשפחה, שכן אם מדובר ביחסים עסקיים, לא בהכרח ייעתר בית משפט השלום להעברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, הגם שהצדדים היו בפועל ידועים בציבור.

עולה אם כן שאם יש ספק אז אין ספק וכדאי ורצוי להגיש את התביעות ככל שיש סכסוך בין ידועים בציבור או ידועים בציבור לשעבר, לבית המשפט לענייני משפחה, שם ישמרו ענייניהם הפרטיים ללא חשיפה לציבור. יתר על כן לבית המשפט לענייני משפחה יש יתרון נוסף הנובע מכך שכל סכסוך מתברר קודם ביחידת הסיוע ואזי יש סיכוי שהעו”ס ביחידת הסיוע תשכיל להביא את הצדדים להסכם ממון כולל, או למצער תשלח אותם להליך גישור, שיתרונותיו ידועים.