גבר תובע את זוגתו למזונות כידוע בציבור שלה
רוב המקרים הנדונים בפסיקה הינם מקרים בהם אישה דורשת מהידוע בציבור שלה לשעבר מזונות שיקומיים או מזונות משקמים. במקרים חריגים ובודדים יחסית, דורש בן הזוג הידוע בציבור מזונות מן האישה, ומהם הם סיכוייו? הסיבה שבמרבית המקרים האישה היא זו התובעת והגבר הוא המתגונן היא שעדיין האישה היא הצד החלש כלכלית בחלק גדול מן המקרים, וכי יש יותר נשים התלויות בגבר מאשר גברים התלויים כלכלית בנשים.
מההיבט המשפטי, יש לציין כי התנאי להחלת ה'קונסטרוקציה החוזית', הינו כי בן זוג אחד פיתח תלות בבן הזוג האחר באופן שבו קיימת הסתמכות בן הזוג, על כך כי בן הזוג האחר יתמוך בו ויפרנס אותו.
אם תנאי זה התקיים ביחסים בין בני הזוג, והגבר חסר השתכרות או השתכרותו נמוכה מאד, וגם אין לו רכוש, ואילו האישה משתכרת היטב ומצבה הכלכלי שפיר ולמעלה מכך, יתכן ובית המשפט יפסוק לתקופה מוגבלת מזונות שיקומיים לגבר.
מנגד אם הגבר מעולם לא היה תלוי כלכלית באישה ומעולם לא הסתמך עליה והיא גם מעולם לא פרנסה אותו – הרי שלא מתקיים התנאי המקדמי הנדרש, ולא היתה הסכמה מפורשת וגם לא הסכמה מכללא או הסכמה שבהתנהגות לכך שהאישה תפרנס את הידוע בציבור, ועל כן לא ניתן לטעון כי הגבר פיתח תלות כלכלית באישה והסתמך עליה.
לעיתים, קורה כי אחד מבני הזוג (בדרך כלל האישה) מוותר על התפתחות מקצועית והשני (בדרך כלל הבעל) משקיע את מרבית זמנו ומרצו בעבודתו והאישה מסתמכת על כך.
לא אחת קורה כי בן זוג אחד מקדיש את כל כולו לטובת הבית מתוך הסתמכותו כי בן הזוג האחר, ישמש עבורו משענת כלכלית. בתי המשפט קבעו כי הסתמכות זו היא לב לבה של קביעת דמי השיקום, מאחר ולא ניתן לגדוע בבת אחת הסתמכות של צד אחד על צד שני כאשר ההסתמכות היא בתום לב. קביעה זו אשר הובילה לעיתים לקביעת דמי מזונות למשך תקופה מסויימת, מבוססת על הסתמכות של צד על משנהו.
בתי המשפט קבעו כי לא ניתן "לכרות מטה לחמו וקיומו" של בן הזוג המסתמך, רק משום שהצד השני אינו מעוניין עוד בחיים משותפים ויש לאפשר תקופת זמן סבירה להליכי פירוד, וכדברי כב' הש' שטרק:"המטרה היא לייצר טבעת הצלה עד לרגע שמגיעים לחוף מבטחים".
ככלל לא פסק בית המשפט מזונות שישולמו על ידי אישה לגבר אלא במקרה חריג ונדיר והמקרה היחיד הידוע הוא פסק דינה של השופטת אייזנברג (תמ"ש (חי') 12818-08-11 ר. ד נ' ח.ר, בו פסק ביהמ"ש לענייני משפחה מזונות זמנים למבקש – הידוע בציבור של המשיבה, על בסיס הנסיבות המיוחדות של הצדדים שם. הצדדים נשוא פסק הדין ניהלו מערכת יחסים זוגית מאז שנת 1997. המבקש גרוש, בן 64. המשיבה אלמנה, בת 76.
קיימת יותר פסיקה הדוחה תשלום מזונות שיקומיים מאשר פסיקה המחייבת זאת.
לצד הפסיקה, המחייבת בתשלום מזונות משקמים/דמי הסתגלות/ מזונות אזרחיים, ישנה פסיקה רבה יותר הדוחה את התביעות המוגשות למזונות משקמים לידועים בציבור:
בפסק דינו של כב' השופט פיליפ מרכוס (תמש (י-ם) 9270/07 נ.ג. פ נ' ד.נ.) נקבע כי יש להיזהר בפסיקה זמנית של דמי שיקום ויש להימנע מפסיקה של סכומים בהליך זמני טרם בירור ההליך גם במקרים קיצוניים של העדר הכנסה.
בפסק דינו של כב' השופט ג'יוסי (תמש (נצ') 3281-01-09 ר.ט נ' ק.ל.ק, נדחתה תביעת התובעת למזונות כידועה בציבור וזאת מהטעם כי ההלכה המשפטית היא כי גם כאשר מדובר בידועים בציבור, מזונות לאחר הפירוד דורשים הסכם מפורש כדי להעמיד את זכותה של בת הזוג. במקרה זה לא הוכח כי נכרת הסכם כזה, שבו התחייב הנתבע לשאת במזונות התובעת אם יסתיים הקשר ביניהם, מה גם כי במקרה זה לא נמצא כי התובעת זקוקה לשיקום.
בפסק דינה של כב' השופט גורביץ (תמש (נצ') 41947-07-10 ר.ח נ' י.ב.ע, נפסק כי מטרת המזונות המוענקים לידועה בציבור הינה לאפשר לבן הזוג הנעזב להסתגל למצב ולהביאו לכך שיוכל לתמוך בעצמו. המזונות ניתנים לתקופה סבירה בסמוך למועד הפירוד, ולא לכל החיים, כדי להסדיר את החיים שלאחר הפירוד על מנת שבן הזוג הנעזב יוכל להשתלב במעגל העבודה ולפרנס את עצמו. ביהמ"ש קבע כי בהעדר הוכחה לנזקקות נדחתה הבקשה למזונות משקמים.
בפסק דינו של כב' השופט סילמן (תמש (קריות) 1180/08 פלונית נ' פלוני (2011), נפסק כי אין מקום להליך תביעת המזונות המשקמים. במקרה זה דובר בתובעת העובדת למחייתה כמשווקת והכנסתה מוערכת על ידה בסך של כ- 4,500 ₪ לחודש. בנוסף בבעלות התובעת נכס מקרקעין בבעלותה, המניב לה הכנסה וניתן להתחשב בכך כי הנכס עצמו מהווה הון עצמי, היכול לשמש כתחליף מזונות או כמקור להפקת פירות.
בפסק דינו של כב' השופט יהורם שקד (תמש (ת"א) 55392-09-11 ש.נ. נ' נ.ר, נדחתה תביעה למזונות משקמים שהגישה אישה כנגד מי שהיה לטענתה בן זוגה. ביהמ"ש קובע כי בפסיקת מזונות אישה מכוח הדין האזרחי, להבדיל מהדין האישי, שומה על ביהמ"ש לבחון את אומד דעת הצדדים, את הציפיות הסבירות שהם פיתחו זה כלפי זה ואת כוונת הסובייקטיבית.
כמו כן, המזונות האזרחיים נועדו על מנת להבטיח את רמת חיו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים, ומכאן שמם "מזונות משקמים". במקרה זה, התביעה למזונות משקמים הוגשה בשיהוי – כשנתיים וארבעה חודשים לאחר הפרידה, ויש גם בכך כדי ללמד על עוצמת טענותיה של התובעת. ביהמ"ש אינו מוצא לנכון לקרוא מתוך יחסיהם של הצדדים חיוב חוזי על פיו יש להשית על הנתבע לשאת במזונות התובעת, בין היתר, נוכח משך הקשר בין הצדדים ואופיו, ובשים לב לכך שהנתבע לא זן את התובעת אף בתקופה בה התקיים קשר זוגי ביניהם.
סיכום
גם עם התפתחות הפסיקה באשר לזכויות ידועים בציבור, קשה למצוא פסקי דין רבים מידי המחייבים בני זוג לפרנס את בן או בת זוגם לשעבר לאחר הפירוד. לא כל שכן נכונים הדברים כאשר הגבר הוא התובע.
