אם הילדים נמצאים אצל האב או האם כלומר במשמורת של אחד ההורים) נשארת להורה השני הזכות לבקר את הילדים ולפגוש בהם.
אופן סדרי הראייה יכול להיקבע על ידי הצדדים עצמם או על ידי בית המשפט או בית הדין, אם הצדדים אינם מסוגלים להגיע להבנה בנושא זה ביניהם. מקובל מאוד שעובדת סוציאלית נכנסת לתמונה כאשר יש ויכוח על משמורת או על סדרי ראייה, והמפגשים נקבעים בהתאם להמלצותיה המוגשות בתסקיר סעד.
במקרים מסויימים מבקש בית המשפט ביוזמתו, או על פי בקשת אחד הצדדים, חוות דעת של פסיכולוג מומחה גם לנושא המפגשים בין הילד או הילדים להורה שאינו משמורן.
סרבנות קשר – או תסמונת הניכור ההורי
היו בעבר מקרים שעל בסיס גישת "הניכור ההורי", פסק בית משפט שילד יהיה במשמורת האב. "תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome) או "סרבנות קשר" עוצבה על ידי ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקני, שפיתח תאוריה זו.
המדובר במקרים קיצוניים ביותר בהם בשל הסתה קשה של האם מנתק הילד את הקשר עם ההורה השני, מסרב לפגוש בו ומסרב להיות עמו בקשר ובסופו של דבר הופכים הילדים להיות "סרבני קשר" או "בנים מורדים".
התפיסה הרווחת היא שהורה המונע קשר כזה הינו הורה שאינו מודע לצרכים של הילד ואינו רגיש להם ובשל כך אינו יכול לתפקד כהורה משמורן טוב ועדיף לילד לגדול אצל הורה שיאפשר קשר עם שני ההורים ולא ימנע קשר בינו לבין ההורה האחר.
לינה אצל ההורה שאינו משמורן
אין קביעה שיפוטית חד משמעית, לגבי לינה אצל ההורה שאינו משמורן, כאשר מדובר בילד בגיל צעיר מאד. דעות שופטי בית המשפט לענייני משפחה שונות מאד זה מזו. ישנם שופטים הסבורים שמגיל חצי שנה עד שנה יכול ילד לבלות לילה בבית ההורה השני, וישנם שופטים הסבורים כי ילד יכול לבלות עם ההורה האחר ששי שבת רצוף, כולל לינה, רק בהגיעו גיל שנתיים או שלוש. גם הפסיכולוגים העוסקים בנושא חלוקים ביניהם בסוגיה זו.
חשוב לציין שכל מקרה הוא לגופו, וישנם מקרים בהם הדבר לטובת הילד ללון אצל ההורה האחר, וישנם מקרים בהם אין לנתקו ללילה מההורה אליו הוא רגיל. לעיתים קרובות ניטש מאבק בין ההורים על נושא הלינה. אמהות רבות (שהן בדרך כלל ההורה המשמורן) סבורות שילד מתחת לגיל מסויים אינו צריך לישון אצל אביו. אחרות עושות בכך שימוש ורואות בסדרי הראייה בכלל ובלינה בפרט "נשק" כנגד האב. מצב כזה אינו לטובת הילדים, ומחלוקת בין הורים אגב הליך הגירושין אינה אמורה לפגוע בילדים, אולם לעיתים בלהט הויכוח והסערות הרגשיות נשכחת טובת הילדים וכל הורה רואה רק את האינטרס הצר שלו.
על פי ההלכה הפסוקה חשוב מאד שילד יהיה בקשר עם שני הוריו ויש משמעות רבה לסדרי ראייה קבועים, רצופים ומסודרים בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן. במקרים קיצוניים מעבירים משמורת מההורה המגדל את הילד להורה השני, אם בית המשפט נוכח לדעת שההורה המשמורן מונע בצורה אקטיבית כל קשר בין הילד לבין ההורה השני ומסית את הילד בצורה קיצונית וחמורה כנגד ההורה השני.
אולם, כאמור, אלו הם רק מקרים קיצוניים ורק במקרים ספורים, עד כה, קבע בית המשפט כי ילד יעבור מהורה אחד לשני רק בשל כך שההורה המשמורן אינו מאפשר קשר סביר ומפגשים עם הילד.
