האם בסמכות בית המשפט לענייני משפחה להורות על החזר מתנה שהינה מתנה מוגמרת שהסתיימה ברישום, ואשר ניתנה בין בני זוג מהאחד לשני?
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בדיני משפחה, גישור וגירושין
סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לעשות צדק על פי סעיף 8 לחוק
שמואל ויהודית – סיפור מהחיים – עם מוסר השכל.
מעשה לנו בזוג שנישא מאהבה – לפחות על פני הדברים – וקיווה בכל מאודו להקים בית חם עם ילדים רבים בישראל, ולקיים משפחה יפה. הגבר והאישה השתייכו שניהם לאותה עדה והינם דתיים שומרי מצוות ובעל רקע דומה. לפיכך האמין הגבר כי דין הנישואין לעלות יפה.
הגבר, שנקרא לו שמואל, היה כבן 35, והכלה הצעירה, שתתקרא לצורך הסיפור יהודית, הייתה כבת 22 שנים, ונישאה לגבר בבתוליה.
שמואל, שהיה יהלומן שביסס עצמו, אם כי לא היה אדם עשיר, הצליח לרכוש באמצעות שנים של עבודה וחיים צנועים דירה בת 3.5 חדרים בהרצליה.
יהודית הגיעה ללא ממון לנישואין ושמואל לא ראה את הדברים בצורה שלילית והאמין כי תפקידה של אישה הוא להיות עקרת בית טובה ואם לילדיה ואף לא ביקש מיהודית לצאת לעבוד.
לפני הנישואין הופעלה על שמואל מסכת לחצים מיהודית ומשפחתה המורחבת להעביר את מחצית הדירה על שמה במתנה וללא תמורה. ביום הנישואין שעות מספר לפני החופה, הוחתם שמואל על הסכם מתנה המעביר את מחצית הזכויות בדירה על שם אשתו לעתיד, בנוכחות עו”ד שאימת את חתימתו. כאמור לאחר חודשים של לחץ בלתי פוסק, מעט לפני החופה, נכנע שמואל ועשה כמבוקש ממנו. הדירה נרשמה בחלקים שווים על שם בני הזוג.
כחודשיים לאחר לידת הבת הבכורה והיחידה שתהיה לבני הזוג עזבה יהודית את בית המשפחה ועברה להתגורר בבית הוריה באשקלון. יהודית אף הגדילה עשות והגישה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, דהיינו ביקשה למכור את הדירה ולקבל מחצית מן התמורה בגינה.
שמואל היה המום ולא האמין כאשר קיבלת את התביעה. בדיעבד הסתבר לו כי מלכתחילה הנישואין היוו אך אמצעי למטרה לגזול את רכושו ולא היה בכוונת יהודית לשמר את הנישואין ומטרתה לא היתה כמטרתו-הקמת משפחה יפה ובית חם, והכל תוך נקיטת חוסר תום לב משווע !
כרעם ביום בהיר נפל על שמואל הגילוי כי הנישואין מלכתחילה, ככל שהדברים נוגעים למשפחתה של האישה ולה עצמה- היו קנונייה אחת גדולה שמטרתה גזילת דירת המגורים של שמואל שנקנתה מכספים שהיו שייכים לו עוד לפני הנישואין בלא שהתובעת השקיעה בדירה זו אפילו שקל אחד משל עצמה ו/או ממשפחתה, ואז- להתגרש!
בכתב ההגנה טען שמואל כי הדירה אמנם רשומה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג ואולם הפעלת שיקול דעת הנתונה לבית המשפט צריכה להביא למסקנה כי לאישה אין כל חלק ונחלה בדירה נשוא התביעה, וכי יש ליתן פסק דין המורה על כך שהדירה שייכת אך ורק לו מאחר וכל כולה נקנתה בכספו.
שמואל טען כי הסכמתו לרשום את מחצית הדירה על שם התובעת במעמד הנישואין, נבעה בנסיבות של לחץ מגמתי ומתמשך מצד משפחת האישה ולא ממש מרצונו החופשי אלא בשל הטעייה ומצגי שווא.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973 מעניק לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת בין בקביעת מועד האיזון ובין באיזון עצמו.
וזו לשונו:
“ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג; (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג; (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע; (4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע”.
משמע, מטרת סעיף 8 לחוק היא הקניית שיקול דעת לבית המשפט לשנות את הסדר איזון המשאבים על מנת למנוע תוצאות בלתי צודקות העלולות להיגרם בנסיבות מיוחדות.
אמנם החוק לא קבע קריטריונים להפעלת שיקול הדעת, אולם הקנה ארבע דרכי פעולה, כמפורט בסעיף 8 לעיל. (ראה א’ רוזן צבי, חוק יחסי ממון, 352).
על כוונת המחוקק בהעניקו לבית המשפט שיקול דעת זה ניתן ללמוד מהצעת החוק המקורית (לפני התיקון לחוק) כדלקמן:
“הוראות הסעיפים 7 עד 9 להצעת החוק מותאמות לכוונה המשוערת של רוב בני זוג ולמקרים הנורמליים של חיי נישואין הרמוניים וממושכים, אך המציאות אינה פשוטה וסטנדרטית כל כך. וייתכנו מקרים שבהם ההסדר הכללי יביא לידי תוצאות בלתי צודקות ושנסיבותיהם המיוחדות מחייבות סטיה מן הנורמה. הסעיף המוצע בא להקנות לבית המשפט את הסמכות להתחשב בנסיבות מיוחדות כאלה, כגון פקיעת הנישואין אחרי תקופה מינמלית של קיומם, פירוק החיים המשותפים של בני הזוג עוד לפני פקיעת הנישואין, וכיוצא באלה. הסמכות הזאת מנוסחת בצורה רחבה למדי, כדי לאפשר עשיית צדק בין הצדדים בכל מקרה ומקרה” (הצעות חוק 849, כ”ח בתמוז תשכ”ט).
פרופ’ רוזן צבי עומד בספרו על סמכותו של בית המשפט קובע כי:
“תוצאות בלתי צודקות ובלתי רצויות מטעמים אחרים עשויים להימנע אם יופעל שיקול דעתו של בית המשפט. הסדר רכושי אחיד ללא אמצעי מתקן מסכל את ההיענות לצרכים מיוחדים ולנסיבותיו של כל מקרה. על צורך זה בא לענות סעיף 8 לחוק.
(רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, תשמ”ב, 352-353).
בע”מ 577/04 י.ב.ח נ. א.ב.ח. נקבע מפי כב’ השופט שפירא כי יש לעשות שימוש בעקרון תום הלב כאשר באים לבחון חלוקת רכוש וזכויות בין בני זוג.
אמנם אין חולק כי ההלכה היא שבן זוג שהינו בוגד או נוטש את בן זוגו האחר אינו נענש באמצעות שלילת הרכוש, אך יש נסיבות בהן בית משפט מתבקש אלא לעשות שימוש בעקרון תום הלב בבואו לחלק את דירתם של בני הזוג.
שימוש בעקרונות תום הלב יכול שיביא למסקנה בבית משפט – במקרה מיוחד זה -כי אין לחלק את הרכוש שווה בשווה, בנסיבות מיוחדות אלו בהן האישה לא תרמה אפילו שקל אחד לדירה ובהתחשב בכך שמדובר בנישואין ששרדו פחות משנתיים עד לעזיבת האישה את הבעל!
מצד שני על פי חוק המתנה אין אפשרות לחזור ממתנה שהסתיימה ברישום (כמו במקרה של מקרקעין) אלא אם היו תנאים בהסכם המתנה המאפשרים זאת. ללא תנאים בהסכם המתנה, בין אם מדובר בתנאי מתלה ובין אם מדובר בתנאי מפסיק – אין אפשרות לחזור אחורה והקניית מתנה הינה דבר בלתי הפיך.
כך למשל, בע”א 173/72 – מחמד חוסין חדראן גנאיים נ’ חדרה סאלח מחמד פ”ד כז(1), 414 נפסק על ידי כבוד השופט י’ כהן כי ניתן לבטל מתנה מחמת הטעייה, וכך נאמר:
“נראה לי שעל מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לבטלו. העובדה, שנותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה איננה עומדת בסתירה לאפשרות ביטול הסכם המתנה בגלל הפגמים בחוזה. זכות החזרה משמעותה – הזכות לבטל את המתנה, אף כאשר ההסכם היה כשר למהדרין ולא היה בו כל פגם. דבר זה ברור מעילות לזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה שבסעיף 5 לחוק, שהן התנהגות מחפירה של המקבל או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן…”.
בבוא בית המשפט לבחון את אופן איזון הנכסים, עליו להחיל, בין היתר, גם את עקרון תום הלב. כפי שנפסק בשורה ארוכה של פסקי דין עקרון זה משתרע גם על פעולות משפטיות, וכדברי כב’ הנשיא א’ ברק ברע”א 633997 רוקר נ’ סלומון, פד”י נ”ה(1) 199, 275:
“תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), (להלן: חוק החוזים) הוא עיקרון “מלכותי” (בג”ץ 1683/93 יבין פלסט בע”מ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (53), בעמ’ 708… כך, למשל, הוא חל בכל תחומי הקודיפיקציה האזרחית החדשה… ככל שתיקתו של חוק פלוני בדבר תום הלב, והסדר חלקי של חוק אלמוני בסוגיית תום הלב, אין בהם כדי לשלול את תחולתו הכללית של עקרון תום הלב”..
……………………………………………….
בענייננו, אף כי בפסק הדין נמנעתי מלערוך התחשבנות מדוקדקת של חלקו של אחד מבני הזוג במימון רכישת הבית שוכנעתי מעבר לכל ספק, כי חלק ניכר ממימון רכישת הבית מקורו ברכושה של האישה מלפני הנישואין, הן תמורת הדירה והן פירותיה. בנסיבות אלה, סבורני כי טענת הבעל לאי הכללת הזכויות שנצברו על ידי עובר לנשואי בני הזוג ויודגש, כי מדובר בזכויות כספיות מצומצמות בלבד, נגועה בחוסר תום לב”. (שם, 275).
בתמ”ש (ת”א) 74231/99, פלונית נ’ פלוני, נפסק על ידי כב’ השופט ש’ שוחט:
“גם שינוי ביחס האיזון, על פי ס’ 8(2), יש בו משום פגיעה בזכותה קניין של בן הזוג אשר זכאי באופן רגיל למחצית שוווים של הנכסים. יחד עם זאת ניתן לקבל סטיה שכזו מקום והאיזון ‘הקדוש’ של מחצית מחצית, המהווה חלוקה שווה, אינו עושה צדק עם אחד מבני הזוג מבחינת הצורך בשוויוניות בחלוקה”. (שם, סעיף ח’).
גם בתמ”ש (תל-אביב) 23070/01 – פלונית נ’ אלמוני. תק-מש 2003(3), 15 מציין כב’ השופט גוטזגן:
“הבית ניתן במתנה לבעל מהוריו המנוחים. מתנה זו ניתנה רק עבורו. זוהי מסקנתנו. דיני המתנה הכלליים גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי-ממון, המקנה סמכות לבית-המשפט לשנות את בסיס-האיזון ואת שווי-האיזון.
נראה, איפוא, כי בית המשפט רשאי להפעיל את שקול דעתו בהתאם לסעיף 8(2) לחוק מטעמי צדק ומתן סעד מן היושר.
וכך נקבע בע”מ 577/04 י.ב.ח נ. א.ב.ח. מפי כב’ השופט שפירא דלעיל:
דעתי בנדון הינה כדעת בית המשפט קמא, ובכך לטעמי נעשה “צדק חלוקתי” במובן שיוחס לו ע”י כב’ השופט ת’ אור, בבג”צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ’ שר התשתיות הלאומיות, פ”ד נו(6) 25, בציינו:
“גם בעניין המשטר הרכושי שבין בני זוג נקבע כי הוראות הדין הקובעות את אופי המשטר הרכושי הינן בבואה לתפיסות חברתיות בדבר צדק חלוקתי (דנ”א 1558/94 נפיסי נ’ נפיסי [25]. על פי גישה זו, תכליתה של חזקת השיתוף היא להגשים צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא מבוססת על ההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה”. (שם, 65).
גם בע”מ 1681/04 מפי כב’ השופט רובינשטיין נקבע כי:
“יש לזכור תחילה כי אין דין חלוקת רכוש הנובעת מדיני הקנין בלבד כדין חלוקה בתוך היחידה המשפחתית פנימה. בחלוקת רכוש בתוך המשפחה דרים בערבוביה דיני קנין ודיני משפחה אשר מגלמים בתוכם גם שיקולים נוספים אשר עניינם שמירה של הצד החלש, דאגה לרווחת הקטינים ולבטחונם הכלכלי ועוד כהנא וכהנא שיקולים הנלקחים בחשבון בבוא בית המשפט להורות על פירוק רכוש במשפחה.
……………………………………
שיקולי צדק אינם מנת חלקם של דיני המשפחה בלבד, חולשים הם גם על דיני הקנין ובעצם מהווים כאן בענייננו חוליה מקשרת בין דיני הקנין ודיני המשפחה”
אין ספק כי אם שמואל היה מעלה על דעתו ולו אף כאפשרות דחוקה ולא ריאלית כי התובעת עשויה לעזוב אותו הוא לא היה נותן לה במתנה את מחצית הדירה.
על מקרה של הטעיה ו/או טעות כבר נאמר בה”פ (באר שבע) 89/94- אזרזר אסנת נ’ אזרזר אבינועם, פסק דין שבו בוטל על ידי כבוד השופט י’ טימור הסכם גירושין וזאת עקב הטעיה כדקלמן:
“במקרה דנן הוכחו יסודותיה של ההטעיה. הוכח ההסכם, הוכחה ההטעיה והטעות בעטיה ואף הוכח כי המשיב היה נמנע מלהתקשר בהסכם לו היה מודע לטעות עקב ההטעיה”
כבוד השופט פ’ מרכוס בתמ”ש 022661/97, פסק בסוגייה שיש ללמוד ממנה על המקרה שלפנינו כך:
“לסיכום שוכנעתי על סמך הראיות שבפני שהנתבעת לא הייתה מסכימה למכירת הדירה בקריית יובל והפניית כל פדיון מכירתה להשלמת רכישת הדירה במלחה והקטנת החוב לבנק משכנתאות, לו ידעה שהתובע בוגד בה. משמעות הדבר מתוך פדיון מכירת הדירה במלחה, יש להפנות את הסכום של 175,000$ לתובעת, והיתרה תחולק בחלקים שווים”.
גם מפרידמן וכהן “חוזים” כרך ב’ ע’ 775 אפשר להגיע למסקנה דומה, לאור האמור כדלקמן:
“אפשר גם שתוכר טענת טעות במקרים קיצוניים שבהם התנהג המקבל בצורה מחפירה כלפי הנותן או בן משפחתו, אך הנותן לא ידע זאת שעה שנתן את המתנה“.
סמיכות הזמנים בין רכישת הדירה לבין נטישת האישה את הבית עשויה להביא לממסקנה לפיה אין ספק כי התובעת התחתנה על מנת להתגרש לאחר שתגזול את רכושו של הבעל, וניתן להסיק זו מתהנגותה בפועל לאחר הקניית המתנה וממסכת הלחצים שהופעלה על הבעל להעברת מחצית הדירה על שמה.
מהאמור לעיל כי בשאלת ה”אשם” קיימות בפסיקה שתי מגמות: מחדמגמה שאינה מוצאת קשר בין האשם התורם לזכויות באיזון המשאבים, ומאידך מגמה המכירה מכוח הדין הכללי (דיני החוזים וחוק המתנה) את האפשרות לחזרה מן המתנה בנסיבות מסויימות.
המקרה המתואר לעיל אינו ברור ואינו חד משמעי. אין לדעת מה יפסוק בית המשפט במקרה כה קיצוני שבו הנישואין התפרקו בשלב מוקדם עד מאד כאשר צד אחד הגיע ללא כלום ולמעשה בעל זכויות במחצית הרכוש. עדיף שלא להותיר את המקרה ליד המזל או לשיקול דעתו של בית המשפט, שיכול גם הוא ככל האדם לעשות טעויות ולשגות.
בסופו של דבר התפשרו הצדדים בסיוע עורכי הדין שיצגו אותם, ויהודית אפשרה לשמואל לרכוש את חלקה בדירה במחיר מופחת.
המסקנה של הסיפור היא שיש לערוך הסכם ממון גם בנישואין ראשונים כאשר הפערים בין הצדדים בתחום הכלכלי גדולים, ובכל מקרה אין זה רצוי להעביר כבר בתחילת הנישואין רכוש על שם בן הזוג שהגיע ללא רכוש משמעותי לא כל שכן חסר כל.