זכותה של אשה לכתובה
בחלק מהמקרים, כאשר בני זוג עומדים בפני גירושים, עותרת האישה בבית הדין הרבני לפסיקת הכתובה ותוספת הכתובה מכוח חובת תשלום הכתובה החלה על בעל יהודי לבת זוג במקרה של פקיעת נישואין.
לעניין זה, נקבע בין היתר כך בבע”מ (חיפה) 106/02 שרי בר נ’ עזבון המנוח אורי בר ז”ל ואח’:
בכתובה, מקבל עליו הבעל חיובים שונים כלפי אשתו ובכללם זכות האישה בדמי כתובה (עיקר כתובה ותוספת כתובה). הזכייה בדמי כתובה חלה בגירושין או במות הבעל. סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל ואחר מותו – על העיזבון, כלומר על רכושו של הבעל שהינו חלק ממסת העזבון עם פטירתו.
על האישה להוכיח כי הבעל מורד באשתו, מואס בה ללא עילה, וחפץ להשליכה כאבן שאין לה הופכין ונכון וראוי יהיה לחייבו בכתובה ובתוספת כתובתה.
בשולחן ערוך אבן העזר סימן קי”ט סעיף ג’, נקבע לעניין זה כדלקמן:
“לא יגרש אדם אשתו הראשונה, אלא אם כן מצא בה ערוות דבר. אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח ומוריד עליו דמעות (טור) ודווקא בימיהם שהיו מגרשים בעל כורחה, אבל אם מגרשה מדעתה מותר (אגודה פ’ המגרש וכ”כ הר”ן) ואין ראוי לו למהר לשלוח אשתו הראשונה.
ובשו”ת הרשב”א סימן תי”א צוין כך:
“ומשמע מהכא דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה חשש זנות או דבר פריצות, אלא מישהו אם דרשה בדיעבד מגורשת, והכי איתמר בגמ’ ובירושלמי מוסיף בה חומרא שאם גרשה עובר בלא תעשה, אלא שרבותא ז”ל אמרו שאינו מסכים עם גמרתינו, ולפיכך תפסו על הרמב”ם ז”ל שכתב בפ”י מהלכות גירושין שאם שמא אשתו ראשונה שיכול לגרשה, שהרי בגמרא אמרו דווקא באשתו שנייה, וכך תפש עליו ג”כ בעל הטורים ז”ל. ובאשה כזו שאסור לגרשה אם אינה רוצה להתגרש והוא רוצה לגרשה שהוא חייב במזונותיה, וכל שכן שאין בית דין נזקקין לו להתגרש. ואני אומר דבי דיינא דמזקקין ליה משמתין להן לפי שהוא עובר על דברי חכמים ז”ל, כדאמרינן בנדרים בפ”ב מי שנזר ועבר על נזירותו נהג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינאד נזקקים ליה משמתינן ליה…”
……………………..
“המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל אינו בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין ליה על כתובתה משקל ל”ו שערוים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישנש, כל זמן שתרצה הוא לישב, ואע”פ שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל”ת שנא’: לא יגרע (שמות כ”א י’) ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה“.
במידה והבעל אחראי לגירושין הוא יחוייב בדמי כתובה
בתיק 4542-21-1 אשר צוטט לעיל הוכח מעבר לכל ספק כי אם הבעל הוא הגורם לפירוק התא המשפחתי, אזי יחוייב הבעל בתשלום הכתובה וגם התוספת.
אם האישה אחראית לגירושין, הרי שהיא מפסידה את הכתובה
בבית הדין הרבני בנתניה ,בתיק מס’ 9061-21-1 מיום 26.6.06, נפסק מפי כב’ הדיינים זמיר, שפירא ושינדלר כי:
אישה נשואה שמקיימת ברצון יחסי אישות עם גבר אחר אוסרת את עצמה על הבעל. והיא פוגעת בכך ביסוד של ברית הנישואין. בכך היא מאלצת את הבעל להתגרש, ולסבול מכל ההשלכות הכלכליות והאחרות שיש לגירושין על בני זוג, נסיבות כאלה לפקיעת הנישואין חייבות להילקח בחשבון ואי אפשר להתעלם מהן.
אמנם אין כקונסים אשה שזנתה להפסיד את כל אשר לה אבל אין הצדקה לתת לה ממון שאינו שלה, ושהבעל התחייב עובר לנישואין לתת לה. משום כך היא מפסידה כתובה, ותוספת כתובה, מזונות וריפוי אחריות נכסי צאן ברזל ועוד (שולחן ערוך אהע”ז סימן קט”ו סעיף ה.
עסקינן אם כן במקרה בו אשה זנתה תחת בעלה וקיימה יחסים עם גבר אחר. אמנם אין היא מפסידה זכויות קניין שיש לה, אך מפסידה גם מפסידה היא את הכתובה, את תוספת הכתובה ואת זכותה למזונות אישה ולרפואה מבעלה.
