מתי דירה הרשומה על שם אחד הצדדים תיחשב כדירה משותפת השייכת לבני הזוג שווה בשווה חרף הרישום

הבעל ירש דירת מגורים מאביו שנפטר, עוד בטרם נישא, בחלוף שנות נישואין רבות – דרשה האישה מחצית משווי הדירה. מה סיכוייה?

התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית, וכעורכת דין לענייני משפחה וגירושין מאוד מתסכל אותי לומר ללקוח שמתייעץ כי אין לי תשובה חד משמעית וכי המצב אינו שחור או לבן. 

המשטר הרכושי החל על הצדדים הוא חוק יחסי ממון

על זוגות מתגרשים שנישאו לאחר 01/01/74 חל כיום חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973 ומשהצדדים לא ערכו הסכם ממון, חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי במסגרת גירושין או מוות.

סעיף 5(א) לחוק, קובע איזון שוויוני בכלל הרכוש שצברו בני זוג במהלך נישואיהם, מלבד ביחס לנכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק).

כאשר דירה המצויה במחלוקת נרכשה לפני הנישואין או התקבלה במתנה או בירושה על ידי צד אחד לכאורה אין היא נכס בר איזון, בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, אך ישנם מצבים בהם יקבע כי חרף היות הנכס נכס חיצוני לזוגיות ייווצר מצב בו הצד השני יקבל חלק מן הזכויות באותו נכס, אם תוכח כוונת שיתוף.

הלכת השיתוף חלה על זוגות שנישאו לפני 01/01/74 ועל ידועים בציבור

הלכת השיתוף מקימה חזקה לפיה בני זוג  שניהלו יחסי נישואין תקינים ותרמו למאמץ המשפחתי במשותף, זוכים בחלקים שווים בנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים, בלי קשר לרישום בטאבו. חזקה שבני זוג המנהלים “אורח חיים תקין” ושהתנהגותם מגלה “מאמץ משותף” הינם שותפים בכל. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים בדבר שיתוף כולל (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי).

לאורך השנים התפתחה בפסיקה מגמה של הרחבת הלכת השיתוף, וכיום די בחיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש על מנת לקבוע שיתוף בין בני זוג (ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, ע”א 782/80 אביבה גולדברג נ’ יוחנן גולדברג, ע”א 264/77 דרור נ’ דרור) ולגבי דרישת ה”מאמץ המשותף” יכול הוא להתבטא בתרומה לניהול משק הבית וגידול הילדים ולאו דווקא בהבאת כסף לתא המשפחתי. (ע”א 300/64, ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר).

שיתוף ספציפי

בהתאם לפסיקה, הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי. לעניין זה ר’ ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, 1995: “על מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמלית ברכוש”. (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, בע”מ 1398/11 בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית בע”מ 10734/06.

יצויין כי בבע”מ 3674/21 ‏סוכמו הדעות שונות בכל הנוגע לאופן תחולתה של חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים (ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל, ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם), ואולם הכל תלוי נסיבות המקרה ואיכות יחסי הצדדים, משך הנישואין וטיבם.

נטל ההוכחה

נקבע כי נטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס “חיצוני“, מוטל על הטוען לקיומה ואין די להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים.

שאלת הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה שבעובדה שתיבחן בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, הסכמתם וכן נסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי. (בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלונית,  בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית 2007).

על מנת לקבוע כי רכוש הינו בבחינת “רכוש משותף”, יש לבחון האם הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי, אם לאו, ואם עלה בידי הטוען לשיתוף להוכיח את אותו “דבר מה נוסף” שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. (בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני 2012, תמ”ש  (חי’) 31662/97).

בבע”מ 1398/11 הועלו פרמטרים בשאלת הוכחת השיתוף כגון:

• האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה לאחריהם.
• האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
• האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר.
• אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.
• אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין.
• האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה ועל ידי מי שולמה.
• האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית.
• התנהגות הצדדים, אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
• האם היה מצג בפני בן הזוג השני. בית המשפט ראה כ”דבר מה נוסף” שדי בו כדי לבסס כוונת שיתוף כשהייתה הבטחה או כוונה מפורשת להפוך את הנכס לנכס משותף (בע”מ 1398/11).
• השקעה משמעותית בנכס שיפוץ מאסיבי או תשלום משכנתא, “השקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים” (ר’ תמ”ש 37372-07-12).

במקרה אחר נקבע שיתוף בנכסי מקרקעין בו דמי השכירות שהתקבלו הופקדו לחשבון בנק משותף, המשכנתא שולמה מאותו חשבון בנק, ועל רקע התנהגות כללית של בני הזוג שבחרו להתגורר בשכירות ולהשקיע כספיהם בנכסי מקרקעין (עמ”ש 40404-04-15)

דירת מגורים כ”גולת הכותרת” של הנכסים המשפחתיים

ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה הייתה על אחד מבני הזוג (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי  בבע”מ 5939/04).

שיתופיות מוחלשת

הפסיקה מכירה באפשרות של שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג לשם  הכרה ב”שיתופיות מוחלשת” בנכס חיצוני, כאשר חלוקת הנכס שהוכח לגביו “דבר מה נוסף”, לא נעשית בדרך של מחצה על מחצה אלא בחלקים שאינם שווים.

בעמ”ש (מחוזי מרכז) 57806-07-20 ייחס בית המשפט המחוזי משמעות לנכונות המערערת להיות לווה/חייבת וערבה להחזרתה, ולהשתתפותה בפועל בהחזרי המשכנתא כ”דבר מה נוסף” שדי בו להוכיח שיתוף ספציפי.

בבע”מ 8206/14 נקבע כי מקום בו בין בני הזוג שוררת “שיתופיות מוחלשת” / “שיתופיות לשיעורין” יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן חלוקת הנכסים לאו דווקא בדרך שווה בשווה. וראה לעניין זה גם תמ”ש 38559-05-11.

כך למשל העניקה כב’ השופטת דהן 20% מזכויות הקניין בבית מגורים שהיה רשום  על שם האישה נוכח נסיבות חיי הנישואין. (תמ”ש (תל אביב-יפו) 16772-06-15).

יש לאזכר גם את תמ”ש 51484-04-17 שם נקבעה שיתופיות מוחלשת בנחלה, וכן ר’ עמ”ש 38445-08-17, שם תחילה נקבעה שיתופיות חלקית, לאישה 30% ואילו לבעל 70%, ואולם קביעה זו התהפכה בערכאת הערעור (מחוזי) וזכיותיה של האישה הושוו לאלו של הבעל.

כך גם העניקה כב’ השופטת אביבית נחמיאס 15% מדירת מגורים לבעל וזאת חרף העובדה שהדירה נרכשה כשש שנים קודם לנישואין על ידי האישה וזאת מחמת השקעות וכספים שהבעל הביא עמו לנישואין.

המסקנות מהאמור לעיל הוא כי אין כלל ברור וחד משמעי, וכי ניהול ההליך המשפטי במקרים כגון אלה מחייב מעורבות של עורך דין מומחה בדיני משפחה.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן 

יצירת קשר: 03-6969916