כאשר בני זוג מתגרשים ויש להם ילדים יש לא מעט אפשרויות בכל הנוגע לחלוקת זמנם של הילדים בין ההורים:
משמורת אצל האם והסדרי מפגש לאב
משמורת אצל האב והסדרי מפגש לאם
משמורת משותפת – חלוקה של זמנם של הילדים בין ההורים.
ברוב המקרים בהם מתקיימת משמורת משותפת וחלוקת זמנים בין ההורים בכל הנוגע להסדרי המפגש בינם לבין הילדים הרי שלכל אחד מההורים יש מקום מגורים משלו והילדים נעים בין הבתים, לטוב ולרע.
היתרון במשמורת משותפת
מהו הטוב, זה ברור, שהרי הילדים נהנים מכל העולמות, כלומר, משני ההורים ואף הורה לא חדל להיות חלק משמעותי בחיי הילדים. כל אחד מההורים מעורב בצורה פעילה בחיי הילדים ולמרות הגירושין כל אחד מהילדים נהנה מהורות מלאה ומדמות אם ואב. כמובן שגם ההורים נהנים מכך ודי בכך שהמשפחה התפרקה אך אף הורה לא נפרד מילדיו והוא פוגש בהם על בסיס קבוע וסדיר, מה שנותן יציבות וביטחון גם להורה וגם לילד.
במצב בו גבר ממעט לפגוש את ילדיו הוא מפסיד לא רק את נישואיו אלא גם את ילדיו, מה שמעצים את האובדן. משמורת משותפת יכולה להוות את הרע במיעוטו.
גם לאם יש יתרונות כאשר האב מעורב משמעותית שכן יכולה היא לנצל היטב ונכון עבורה את הימים בהם האחריות הינה של האב, יכולה היא לפתח קריירה או להשקיע בקריירה קיימת, לפתח חברות או זוגיות חדשה וליהנות ממעט פנאי.
החיסרון במשמורת משותפת
הרע בסידור זה הוא הצורך במעבר של הילדים, מידי יומיים שלושה מבית לבית, דבר המצריך הסתגלות של הילדים למצב החדש, התארגנות טכנית וכיוצ”ב. היכולת להתרגל לחוסר היציבות ולכך שאין בית אחד עיקרי או מקום מגורים אחד קבוע, אלא שניים אינה דבר של מה בכך ואינה מתאימה לכל ילד.
יש מי שיאמר שהטוב עולה על הרע במקרה זה שכן קשר חם ורצוף עם כל הורה עולה על כל חיסרון.
האפשרות השלישית – קינון – השמורה רק לבעלי אמצעים שיש להם גם רצון טוב, תקשורת טובה ויכולת להסתגל ולהבליג לעיתים על דברים צורמים.
הורים שיש בידם אמצעים כלכליים טובים יותר מאשר הממוצע יכולים ליצור מצב אידיאלי לילדים מצב בו הם מצויים במשמורת משותפת אך אינם צריכים לעזוב את דירתם ואת מיטתם, אלא ההורים הם אלה שעוברים בין ביתם הפרטי לבין דירת הילדים. המצב הזה קרוי nesting.
על פי שיטת הקינון, מי שעובר מבית לבית במקרה של גירושין או פרידה טרם הגירושין אלו דווקא ההורים ולא הילדים עצמם.
ידוע ומפורסם הוא כי סוגיית משמורת הילדים הינה אחת הסוגיות המרכזיות, החשובות והרגישות ביותר העולות וצצות להן במסגרת הליך גירושין של בני זוג מתגרשים, מתגרשים שיש להם ילדים משותפים.
בדרך כלל מדברים על שלושה סוגים עיקריים של משמורת ילדים, משמורת יחידנית אצל האב או אצל האם, כאשר משמורת יחידנית אצל האב נדירה יותר ומשמורת משותפת בה ההורים חולקים את הסדרי המפגש עם הילדים בצורה שווה או בחלוקה של 6/8 בסבב של 14 ימים.
במסגרת המשמורת היחידנית, נקבע אחד ההורים כמשמורן היחידי, בדרך כלל האם, באופן שבו ביתה ישמש כמקום מגוריו הקבוע של הילד, תוך קביעת הסדרי מפגש עם האב לצורך המשך קיום הקשר שלו עם הילדים.
במסגרת המשמורת המשותפת שני ההורים נקבעים כהורים משמורנים כאשר הילד מתגורר עם כל אחד מהם בנפרד, בהתאם לחלוקת הזמנים המוסכמת ביניהם, בדרך כלל שווה בשווה.
הסדרים אלו מאפשרים לילדים לשמור על קשר קבוע עם כל אחד מהוריהם, אולם יש להם גם חסרונות מכמה היבטים.
ראשית, בשני המקרים הילדים צריכים לנדוד בין בתיהם הנפרדים של הוריהם, דבר שעלול ליצור אצלם תחושות קשות של חוסר יציבות ומסגרת ביתית לא יציבה, ללא בית עיקרי דומיננטי והכבדה על מצבם הנפש הקשה ממילא עקב פרידת הוריהם וגירושיהם.
האם פתרון הקינון הוא הפתרון האולטימטיבי ומשקף את טובת הילד?
פתרון ה”קינון” אידיאלי אם כך שכן הילדים נהנים מכל העולמות- גם חולקים זמנם בין ההורים וגם אינם צריכים לנדוד מידי מספר ימים, ויש להם בית אחד יציב וקבוע.
מובן שסידור זה מצריך מידה מרובה של גמישות מצידם של ההורים, מצב כלכלי טוב שכן צריך להחזיק 3 בתים ולא שניים, וכן מידה גדולה של אמון בין ההורים לבין עצמם, וגם יכולת להסתדר בתפעול רכוש משותף המוחזק יחדיו.
בית משפט יאשר סידור כזה בדרך כלל אם ישתכנע שהדבר הינו לטובת הילדים.
בית הדין לעומת זאת יתהה לעיתים האם האיסור ההלכתי להתגורר תחת קורת גג אחת לאחר הגירושין אינו מופר בדרך זו בה ההורים חולקים חלק מימי השבוע בביתם של הילדים גם אם לא זו עם זה.
כידוע, כחלק מהליך הגירושין, ולפני סידור הגט – בכל תיק ותיק – נוהג בית הדין לברר בכל גט וגט האם בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת.
פעמים רבות, ובפרט לאחרונה שנושא המשמורת המשותפת הופך להיות נפוץ, מתברר לבית הדין כי בני הזוג חולקים את זמני המשמורת שלהם עם ילדיהם באותו בית לסירוגין בשיטת “הדלת המסתובבת”.
כך שכאשר מגיע זמן האם לשהות עם ילדיה, כפי שנקבע בהסכם ביניהם, היא מתגוררת עם הילדים בדירת המגורים כשהאב גר בדירה אחרת, וכאשר מגיע זמנו של האב לשהות עם הילדים, אף הוא דר עמהם בדירת המגורים, כאשר האם אינה מצויה שם, וחוזר חלילה.
כאמור, האם מפנה את הבית ועוברת לגור בבית אחר עד שתחזור המשמורת לידיה, והדילמה העומדת לפני בית הדין היא האם יש להחשיב מצב זה כהפרדת מגורים ולאשר לבני הזוג סידור גט או לא.
כזה הוא המקרה שנדון בתיק 970262/6, כאשר בעת מעמד בירור שמות וסידור הגט, לשאלת הדיין “האם אתם גרים בנפרד”? ענו בני הזוג כי הם גרים בשיטת “הדלת המסתובבת” ופירטו את השיטה כפי שהיא מתוארת מעלה.
הצדדים אינם מתגוררים בו זמנית באותו בית אלא כל אחד שוהה בו בזמנו שלו ללא הצד השני. הצדדים רק נפגשים אך אינם שוהים או מתגוררים בבית בו זמנית.
לאחר שהתברר לבית הדין שהצדדים אכן אינם גרים בזמן אחד יחדיו באותו בית וכל שהותם שם הוא בכדי להיות עם הילדים והם נוכחים יחדיו לכל היותר ולא בהכרח, רק בזמן החלפת המשמרות – נחה דעתו והוא הורה לסדר את הגט.
היתרון בשיטת הקינון כאשר הורים מתגרשים או נפרדים
להסדר הקינון יש יתרון בולט ומובהק: שמירה על המשך שגרת חייהם של הילדים ככל הניתן, תוך צמצום הקשיים הנפשיים שהם חווים בעת גירושים.
הילדים ממשיכים להתגורר כל הזמן בביתם הקבוע, בתוך סביבתם המוכרת ולנים מדי לילה באותה מיטה, כל זאת מבלי לעבור את הטלטלות ותחושת חוסר היציבות שכרוכות במעבר בין הבתים הנפרדים של הוריהם, לינה במקום אחר מידי מספר ימים או מידי יום, הצורך לדעת מה תוכנית הלימודים בימים שלאחר מכן ולהתארגן עם הספרים והמחברות הנכונים, וכן הצורך בבגדים בכל בית ובית ובציוד כפול הנדרש להם לצרכי טיפוח והיגיינה אישית.
החסרונות הם לגבי ההורים
על הדברים הטכניים אפשר להתגבר אך גם בהסדר זה טמונים חסרונות מהותיים יותר לפחות בנוגע להורים. ראשית, ההורים נאלצים למעשה להמשיך ולחלוק זה עם זה את המגורים במסגרת הדירה המשותפת, וזאת גם אם הם אינם שוהים בה בו זמנית, אלא חולקים ביניהם את זמני השהות עם הילדים.
צורך במערכת יחסים טובה מאוד בין ההורים ותקשורת בונה
מדובר בפתרון שמתאים רק להורים שמסוגלים לשמור על מערכת יחסים תקינה וקשר טוב ביניהם, וכן לחלוק ביניהם את האחריות על תחזוקת הדירה המשותפת, באופן שוטף, ותיקונים ככל שנדרש, שמירת הסדר והניקיון בה, ומימון ההוצאות הכרוכות בהחזקתה, וכל זאת תוך שיתוף פעולה מלא, ללא מחלוקות, וללא חיכוכים חריגים.
במציאות של ימינו, בה זוגות רבים מתגרשים על רקע של מערכת יחסים גרועה הנובעת מכעס, בגידה, אלימות נפשית וכיוצ”ב יש רבים שלא יהיו מעוניינים באותם המגורים, גם אם המפגש עצמו הוא מינימלי בזמן ואין חיכוך.
בנוסף, על ההורים לשכור לעצמם דירת מגורים נוספת, בה הם יתגוררו בזמן שהם אינם שוהים עם הילדים בדירה המשותפת.
האם פתרון של דירה אחת לשני המתגרשים הוא פתרון ריאלי או שמא צריך שלכל מתגרש תהא דירה משלו?
בהקשר זה קיימים שני פתרונות עיקריים: שכירת דירה משותפת לשניהם באופן לפיו שניהם חולקים אותה ברוטציה, או שכירת שתי דירות נפרדות לכל אחד מהם.
במקרה הראשון, של דירה משותפת לשניהם, עליהם עדיין להמשיך ולחלוק את אותה דירה עם בן הזוג ממנו ביקשו להיפרד, דבר שכאמור לא תמיד אפשרי בהתחשב בטיב מערכת היחסים בין בני הזוג, ובנוסף גם עלול להפריע להם בהמשך חייהם, כולל לגבי יצירת זוגיות חדשה. יש אפשרות במקרה כזה לפגוע בכוונה או שלא בכוונה בפרטיות של הצד השני.
במקרה השני, של שכירת שתי דירות נפרדות, אחת לכל אחד מהם, הדבר כרוך בהוצאות כלכליות רבות נוספות, מאחר ועליהם למעשה להחזיק 3 דירות בנפרד. דירה משותפת לילדים, ושתי דירות בנפרד לכל אחד מההורים.
יש מי שמתגבר על מכשול זה באופן שלפיו כל אחד מבני הזוג או מי מהם חוזר לגור אצל הוריו, ומגיע מבית הוריו לדירה המשותפת לצורך השהות עם הילדים. מטבע הדברים, פתרון זה איננו אפשרי במקרים רבים וזאת מסיבות שונות כגון מקום מגורי ההורים, מערכת היחסים עמם ועוד ועוד.
יתכן והילדים עשויים לפתח אשליה בדבר חזרת ההורים זה לזרועותיו של זה
חיסרון נוסף שטמון בשיטת הקינון נובע מכך שהוא עלול לבלבל את הילדים ובדרך זו לגרום להם ציפיית שווא או אשליה לפיה כל שגרת חייהם תחזור לקדמותה, וגם הוריהם ישובו לחיות יחדיו.
צריך לזכור כי המדובר בהסדר שמצריך שיתוף פעולה מלא בין ההורים ויחסים תקינים לחלוטין, דבר שעלול לעורר אצל הילדים תהיות לפיהן אם כך הוא המצב בין הוריהם, אזי מדוע עליהם לחיות בנפרד, בשעה שהם בעצם מסתדרים יפה ביניהם.
גישה נאורה של בית הדין הרבני המאפשרת את הקינון
לאחר התלבטות וסקירת פוסקים והלכות מגיע בית הדין הרבני למסקנה שניתן לסדר גט בנסיבות שכאלה על אף שיטת המיטה החמה או הדלת המסתובבת בהחלפת המשמרות בטיפול בילדים.
אמנם ברור שקירבה כזו גדולה עשויה להביא מפני זנות ביניהם, שהרי לא אסרו על סתם איש ואישה לדור באותו חצר או מבוי או שכונה. רק מי שהייתה ביניהם קירבה גדולה בעבר (כמו זוג נשוי שנפרד או התגרש) ואז יש לחשוש לתיאום של זנות ביניהם.
החשש שיגיעו לעבירה כמובן גדול יותר מאשר סתם בני אדם הזרים זה לזה, ולכן לא די לאסור עליהם להיות במקום סגור לבד, אלא יש לחשוש שיבואו לידי זימה אף אם הם גרים בקביעות בקרבת מקום.
חשש זה אינו מוגבל בזמן מסוים כמו ביחוד, אלא הוא חשש קבוע כל זמן שגרים בקרבת מקום. ויש משמעות גם לאופן שהתגרשו שכן יש חשש שברבות הימים תשתכח הטינה, ומגוריהם בקרבה כה גדולה ובקביעות, עלולים להביא לידי איסור ייחוד.
קרבת מגורים תמידית בין בני זוג לשעבר בלתי רצויה ויש בה חשש שמא תביא למצב של ייחוד
נמצא שבבני זוג לשעבר, קרבת מגורים תמידית מוגדרת כמצב הדומה לייחוד, שהוא מסוגל להביא לעבירה ביניהם, וחשש זה גדול יותר מהחשש הקיים באיש ואישה זרים המסתגרים זמן קצר בחדר של יחוד הראוי לביאה.
הצירוף של אורך זמן מגוריהם בקרבה כה גדולה תוך כדי הכרת רמיזות הדדיות ביניהם ולב גס זה בזה, יוצר מצב של “שמא יבואו לידי זנות” תמידי, ועל כן נאסר מגוריהם בקרבת מקום.
בית הדין קובע שמעצם החלפת המגורים בשיטת הקינון, אין לראות בכך כמגורים בקרבת מקום האסורים על זוג שהתגרש, אלא זוהי סיטואציה אחרת. האיסור נגזר מכך שגרים בקרבה מתמדת לאורך זמן ועל ידי קריצות ורמיזות יש שיגיעו לידי עבירה.
כל זה הוא רק כאשר הם גרים יחד ובכך הם יכולים להגיע לידי עבירה, אך אין להמציא ולחדש איסורים חדשים שמכיוון והם יכולים להתראות אפשר ויגיעו לידי עבירה, וכל שבשעה שאחד מבני הזוג גר עם הילדים, השני גר בבית מרוחק, אין לאסור עליהם את המפגשים בשעת החלפת המשמרות, משום שכאמור לא המפגשים אסורים, אלא המגורים יחד, ועל כן אם אין מגורים יחד – על אף שאפשר שיגיעו לידי מפגשים כאלו או אחרים – אין איסור בדבר.
מצאנו אם כן שגם בית הדין הרבני אינו מונע או אוסר את הקינון, והאיסור נוגע למגורים יחדיו ו/או בקרבת מקום, שיכול לגרום לכך שבני הזוג יגררו למצב של יחוד, אך מקום בו הם מחליפים ביניהם את המגורים על מנת לטפל בילדים – אין מניעה הלכתית לעניין זה.
מובן כפי שאמרנו לעיל, כי הדבר מצריך שיתוף פעולה ותקשורת טובה. עינינו הרואות אם כן, כי גם בית הדין הרבני מגלה גישה נאורה באשר לאופציית ה”קינון” בגירושין.
פסק דין זה שניתן מעניין הוא שכן בפסק דין אחר שניתן בתיק 1135560/1 אסר בית הדין הרבני על בני זוג להתגורר באותו בניין בדירות נפרדות. לפני ביה”ד הגיע זוג המבקש להתגרש בהסכמה. לשאלת בית הדין היכן הם מתגוררים ענו שהם יפרידו מגורים אבל, כדי להקל על הבת שעברה ועדיין עוברת משבר נפשי, החליטו לגור באותו בניין בקומות שונות, כדי שהבת תהיה קרובה לשניהם ותוכל להיפגש איתם בקלות.
לשאלת בית הדין שהרי לאחר סידור הגט אין אפשרות של מגורים משותפים? ענה ב”כ הצדדים שיוכל להמציא לבית הדין מסמכים רפואיים המוכיחים שאין לבעל אפשרות לקיים יחסי אישות ועקב כך הוא מבקש מבית הדין להורות שהצדדים יוכלו להתגורר באותו בניין לאחר מתן הגט.
ביה”ד הרבני האזורי דחה את האפשרות לסדר את הגט בנסיבות הקיימות של מגורים באותו בניין
נקבע כי על הצדדים להפריד לחלוטין את מקום מגוריהם (לא באותו בניין) קודם סידור הגט וזאת אף אם יובאו מסמכים רפואיים כי האיש חסר כוח גברא.
מקור דין הרחקה בגמרא בכתובות (דף כז ע”ב): “תניא: המגרש את אשתו – לא תינשא בשכונתו, ואם היה כהן – לא תדור עימו במבוי.” בהקשר זה נפסק כי במי שאינו כהן כל זמן שהגרושה לא נישאת יכולים הם לגור ב’שכונה אחת’ אבל לא ב’חצר’. וביישום לענייננו, כאשר האישה הרוצה להתגרש וכן הגרוש (שאינו כהן) רוצים לגור באותו בניין, לדעת הרמב”ם והשולחן ערוך, הדבר אסור לחלוטין, ומאידך גיסא יש פתרון שהבעל הגרוש ישכור דירה בקרבת מקום כדי שביתו תוכל לבקרו כרצונה;
בכל הנוגע למגורים באותה חצר כשהאישה נישאת או רוצה להינשא לאחר, במקרה זה אסר הרמ”א לגור אפילו באותו מבוי ולא רק באותה חצר. והרי במקרה דנן, ביה”ד לא יבדוק לאחר הגט את מעשיה של האישה אם נישאה או לא, ולכן כבר עכשיו – לפני מעשה הגירושין – יוציא בית הדין החלטה שעל הצדדים להפריד את מגוריהם.
בכל הנוגע להסתמכות על רופאים בעניין חוות דעת רפואית על יכולתו של הבעל לקיים יחסי אישות, ביה”ד סבור כי אין אפשרות להסתמך על דברי הרופאים לחלוטין ולומר שאין סיכוי לעולם שתהיה תרופה או תקנה לאדם שקבעו שאין לו כוח גברא. אם כן אפילו יהיו מסמכים רפואיים של הרופאים לא יוכל הבעל לגור באותו בניין עם גרושתו.
יש להבחין בין איסור ייחוד לבין איסור מגורים לגרושים באותו חצר או מבוי, שחיוב הרחקה זה אינו רק הרחבה של האיסור להתייחד – לא רק באותו חדר אלא אף באותה חצר – אלא הוא תקנה מיוחדת של חז”ל להרחיק את המגורים של הגרושים באופן חיובי מחמת שחששו שיבואו לזנות ותקנה זו – עיקרה חיוב הרחקה ולא אך איסור בעלמא לגור באותו חצר שמא יתייחדו.
לפיכך נפסק כי על הצדדים להפריד לחלוטין את מקום מגוריהם (לא באותו בניין) כדי שבית הדין יוכל לסדר את הגט בין הצדדים. הבעל יוכל לדור בקרבת מקום – בבניין אחר ובאופן זה יהיה גם מספיק קרוב לביתו כדי שיוכל לתמוך בה.
