מקרה חריג בו התערב בית המשפט של ערעורים בממצאים עובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה ובהסקת המסקנות מן העובדות
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
תביעתו של המערער לתשלום חוב הלוואה שנתן לאחותו המשיבה בשנת 1990, נדחתה לאחר שבית המשפט קמא קיבל את טענתה של המשיבה, לפיה הסכם ההלוואה שהציג המערער הוא הסכם פיקטיבי שנוסח על ידי המשיבה מתוך מטרה להסתיר מרשויות המס את מקור הכספים ששימשו לה למימון מחצית מהסכום הנדרש לשם רכישת דירה.
המשיבה טענה כי מי שמסר לה את הכספים נשוא התביעה היה מאהב שלה, והיא זו שמסרה לאחר מכן את הכספים למשפחתה, אשר בעסקה סיבובית דאגה למסור לה מחדש את אותם כספים ממש, במסווה של הלוואה.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האח – המערער ואימץ את גרסתה של המשיבה-האחות. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה, בהליך נדיר בו היה עליו להתערב בממצאים שבעובדה – דבר שהינו חריג ונדיר ביותר.
חלק ניכר של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עוסקים בענייני גירושין או בענייני עיזבונות, צוואות וירושות. חשוב להדגיש כי גם בסכסוך בין אחים נתונה הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה.
התביעה להחזר הלוואה שהגיש המערער כנגד המשיבה בבית משפט השלום:
ראשיתו של ההליך המשפטי בכתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 1,015,857 ₪ שהגיש המערער נגד המשיבה בבית משפט השלום, ביום 7.10.2010.
המערער טען בכתב התביעה כי ביום 1.5.1990 הוא הלווה למשיבה סך של 54,500 דולר ארה”ב, שהיווה מחצית מסך כל התמורה ששילמה המשיבה לצורך רכישתה של דירת מגורים.
תביעתו של המערער נסמכה על מסמך בכתב כדלקמן:
כיוון שהשתתפת במימון הדירה שנרכשה על ידי ברחוב XXX בסכום של 54,500$, המהוה 50% מסך כל תמורת הדירה, ומכיוון שעל אף זאת נרשמה הדירה על שמי בלבד, מוסכם בינינו כי בבוא העת כשאמכור את הדירה ו/או אם תזדקק להחזר כספך לפני מכירת הדירה, אני מתחייבת להחזיר לך את כספך צמוד לדולר ונושא ריבית.
עוד צירף המערער לתביעתו עותק מתדפיס חשבון בנק מיום 1.5.1990 המעיד על משיכת שיק בנקאי בסך 79,905 ₪, שהועבר מחשבונה של אחות אחרת של המערער, לעו”ד אשר יצגה את מוכר הדירה.
כתב ההגנה מטעם המשיבה עמד בסתירה למסמכים אחרים שהגישה וטענותיה לא התיישבו זו עם זו.
ביום 17.10.2010 ביקשה המשיבה כי יוארך לה המועד להגשת כתב הגנה. באותה עת המשיבה לא הייתה מיוצגת. בפתח הבקשה כתבה המשיבה: התביעה שהגיש אחי, בה טען לסכום מלפני 20 שנים, שכולו כבר שולם לו מזמן, הפתיעה אותי מאוד.
ביום 8.11.2010, לאחר שכבר הייתה מיוצגת על ידי עו”ד, ביקשה המשיבה להעביר את התביעה לבית המשפט לענייני משפחה וביום 1.12.2010 התקבלה בקשתה.
ביום 14.2.2011 נבדקה המשיבה לבקשתה על ידי מכון פוליגרף. לבקשתה, היא נשאלה האם זה נכון שאחיך … קיבל את מלוא הסכום של 54,500 דולר שאלה עליה השיבה בחיוב. כך גם נשאלה: האם את עדיין חייבת לאחיך … סכום כסף כלשהו והשיבה עליה בשלילה. ודוק: היה זה כבר לאחר שהמשיבה הייתה מיוצגת על ידי עו”ד.
רק ביום 17.4.2011, כשישה חודשים לאחר הגשת התביעה, הגישה המשיבה כתב הגנה, ואז טענה לראשונה שההסכם שצורף לתביעה הוא הסכם פיקטיבי, שכל מטרתו הייתה להציג מצג כוזב בפני רשויות המס לפיו את הסך של 54,500 דולר היא קיבלה כהלוואה מאחיה, כאשר הלכה למעשה, את הכסף היא קיבלה במתנה מהמאהב שלה, גבר נשוי, עימו ניהלה רומן.
לדבריה, הדבר נעשה לאחר שקיבלה בשנת 1991 דרישה מרשויות המס ליתן הסברים אודות אופן מימון הרכישה של הדירה. המשיבה הוסיפה וטענה כי את הכספים שקיבלה מן המאהב, היא מסרה לאמה ו/או לאחותה, על מנת שיחזיקו אותם עבורה משום שלא הייתה מנוסה בענייני כספים, להבדיל מאחותה. משום שנתנה אמון באמה ובאחותה, לא דאגה המשיבה לתעד את העברת הכספים לאם ו/או האחות.
הסכום האמור הועבר למערער, אשר משיקולי מס העביר אותו בחודש דצמבר 1989 במזומן לפלמוני, חברו של המערער על מנת שהכספים יוחזקו אצלו עבור המשיבה עד למציאת דירה מתאימה עבורה. לראיה, הציגה המשיבה דף חשבון מיום 7.12.1989, המעיד על הפקדת 40,000 דולר במזומן בחשבונו של פלמוני (המסמך מטושטש ולא ניתן ללמוד מתוכו מיהו המפקיד.
לטענת המשיבה, פלמוני היה איש קש של משפחתה, לצורך העברת הכספים. בחודש אפריל 1990 מצאה המשיבה דירה ולשם רכישתה הומר ביום 20.4.1990 סך של 40,000 דולר בחשבונו של פלמוני לש”ח, ובו ביום הונפק שיק בנקאי על הסך האמור לטובת המערער והופקד בחשבונו.
מי שטיפלה בכך הייתה פלמונית, אחותם המשותפת של המערער והמשיבה, אשר הייתה מיופת כח לפעול בחשבונו של פלמוני. ביום 29.4.1990 נכרת הסכם לפיו רכשה המשיבה את הדירה תמורת סך של 105,000 דולר. או אז דאגה האחות פלמונית להנפיק שיק בנקאי לפקודת ב”כ המוכר, ע”ס 45,000 דולר. המשיבה טענה כי ההסכם הפיקטיבי נולד כאמור רק בעקבות דרישתן של רשויות המס לברר את מקור המימון של רכישת הדירה, והתאריך הנקוב בו- 15.7.1990- הוא תאריך פיקטיבי שנרשם בדיעבד בשנת 1991.
המשיבה הוסיפה וטענה כי בנוסף להסכם הפיקטיבי, נערכו שלושה מסמכים פיקטיביים נוספים, כולם בחודש מרץ 1991.
האחד, הנושא תאריך של יום 19.4.1990, הוא הסכם הלוואה פיקטיבי בין המערער לבין פלמוני, לפיו העביר פלמוני למערער סך של 40,750 דולר כהלוואה לשם רכישת הדירה, עליו חתומים גם המשיבה ואמה, לאישור האמור בו.
מסמך שני הוא מכתב מיום 12.3.1991, בחתימתו של פלמוני, המופנה למס הכנסה, לפיו מצהיר פלמוני כי ביום 20.4.1990 העביר מחשבונו סך של 40,750 דולר לפקודת המשיבה לצורך רכישת דירה וכי סכום זה ניתן כהלוואה למערער.
מסמך שלישי הוא מכתב נוסף למס הכנסה מיום 12.3.1991, לפיו מצהיר המערער כי בחודשים אפריל- יוני 1990 העביר למשיבה סכום כסף לצורך רכישת הדירה וכי למערער נתונה האופציה לקבל את כספו חזרה או לחלופין, בזמן מכירה, לקבל 50% מערכה של הדירה. כך גם נערך מסמך פיקטיבי נוסף, ביום 9.6.1997, לפיו אישר המערער, לבקשתה של המשיבה ולצורך הצהרת ההון שלה, כי הסכם ההלוואה בין השניים עודנו תקף.
לדידה של המשיבה, המערער החליט להגיש נגדה תביעה מופרכת ושקרית רק בשל סיועה לאביה בסכסוך המשפחתי שהתגלע בין האב והמשיבה מחד, לבין המערער, פלמונית ואם המשפחה מאידך.
פסק דינו של בית המשפט קמא
בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המערער.
נקבע כי הגם שטענות המשיבה נגד הסכם ההלוואה הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב, אין כל מניעה להעלותן. עוד נקבע כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא מה מקור הכספים שהועברו למשיבה לצורך רכישת הדירה. בעניין זה קבע בית המשפט כי המערער לא מסר הסבר כיצד התחייב כלפי פלמוני לפרוע את ההלוואה תוך חמש שנים, ערב נסיעתו לחו”ל וכאשר עתידו המקצועי והכלכלי לא היה ברור.
בית המשפט ציין עוד כי תמוהה בעיניו העובדה שהמערער הגיש את תביעתו רק בשנת 2010, למרות שהסכסוך בינו לבין המשיבה פרץ כבר בשנת 2004. אמנם המערער העיד שפעל בעניין זה לפי עצתו של עו”ד שייצג אז את אמו, שהמליץ לו להמתין עם הגשת התביעה עד לסיום ההליכים המשפטיים בין הוריו, אלא שעוה”ד לא הובא לעדות.
כך גם תהה בית המשפט קמא מדוע לא דרש המערער את פירעון ההלוואה בשנים בהן נקלע לקשיים כלכליים, ודווקא כאשר מצבו הוטב, הוגשה התביעה.
בנוסף, זקף בית המשפט לחובתו של המערער את אי הבאתו לעדות של פלמוני. בית המשפט קמא גם הביע פליאה כיצד זה ייתכן שבהסכם המרובע מיום 19.4.1990 דובר על רכישת דירה ברח’ …, אלא שהדירה נרכשה רק ביום 29.4.1990, עשרה ימים מאוחר יותר.
בית המשפט קמא אף הביע תמיהה מדוע ביום 9.6.1997, כאשר המערער חתם לבקשתה של המשיבה על אישור לפיו הריני לאשר שההסכם שנחתם ביני לבין אחותי … בדבר השתתפותי במחצית הדירה … תקף ולא חל בו כל שינוי, הוא לא פעל להגדרת בטוחות להבטחת החזר ההלוואה. בית המשפט מצא בכך חיזוק למסקנה כי הסכם ההלוואה הוא פיקטיבי.
בית המשפט קמא קבע כי גרסתה של המשיבה נראתה מופרכת בתחילתה, וכי הפירוט בכתב ההגנה נדמה תחילה כניסיון ליצור הגנה תוך שהנעלם מרובה על הגלוי, אלא שבהמשך, קרמה הגרסה עור, גידים, בשר ואפילו ניתנה בה נשמה. בית המשפט הסביר כי עדותו של המאהב …היא שהכריעה את הכף לדחיית טענות התובע וקבלת גרסת הנתבעת. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המשיבה לא נכחה באולם בעד עדותו של המאהב, ולמרות זאת, עדותה לא סתרה את עדותו אלא השלימה וחפפה אותה בנושאים מהותיים..
נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי הסכם ההלוואה הוא הסכם פיקטיבי, ולכן דחה את תביעתו של המערער. ערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה וקיבלה את תביעתו של המערער.
ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובקביעת מהימנות של הערכאה הראשונה אלא במקרים חריגים
הפסיקה קובעת כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים:
כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה דלמטה, אלא במקרים יוצאי דופן, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם … (ע”א 8423/06 ראובן שדה נ’ אליעזר לוינזון).
ערכאת ערעור תתערב בממצאי עובדה ומהימנות כאשר מתגלה שגיאה מהותית של בית המשפט קמא בהערכת הראיות, או כאשר ישנה התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע:
הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ובפרט כשהן מבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים שלפניה … התערבות מסוג זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע … (ע”א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע”מ נ’ בני וצביקה בע”מ).
בהסקת מסקנות מתוך חומר הראיות נוטה ערכאת הערעור להתערב יותר
זאת ועוד, כאשר מדובר בהסקת מסקנות מתוך חומר הראיות, אין לערכאה הדיונית יתרון של ממש על פני ערכאת הערעור, ולכן מידת ההתערבות תהא רבה יותר:
באופן כללי אומר כי קבלת הערעור מתבססת על הסקת מסקנות שונה מזו של בית-המשפט המחוזי. כידוע, בהסקת מסקנות שבהיגיון אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. לפיכך, בניגוד להתערבות בממצאים עובדתיים, התערבות ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית מקובלת יותר … (ע”א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ’ עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה).
ברוח זו נפסק כי:
התערבות במסקנות המשפטיות שגזרה הערכאה הדיונית מממצאים ומקביעות אלה שכיחה יותר (ע”א 3678/13 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע”מ נ’ מנהל מס ערך מוסף).
מאחר ובית המשפט לענייני משפחה התעלם מראיות משמעותיות ולא נתן משקל הולם לקשיים בגרסת המשיבה – אין מנוס מהתערבות ערכאת הערעור במקרה זה
אין מנוס אלא להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, משום שבית המשפט קמא התעלם מחד מראיות משמעותיות התומכות בגרסתו של המערער, ומאידך, לא נתן משקל הולם לקשיים המרובים שמעוררת גרסתה של המשיבה.
מכל מקום, אף אם יוותרו על כנם ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא בנוגע לתמיכתו הכספית של המאהב, עדיין דין תביעתו של המערער היה להתקבל, שכן חומר הראיות איננו תומך במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
סיבה ראשונה להתערבות
הטעם הראשון שמצדיק את קבלת הערעור הוא שבית המשפט קמא התעלם כליל מהגרסה המקורית שמסרה המשיבה להגנתה, עוד בטרם הייתה מיוצגת על ידי עו”ד. וכך כתבה המשיבה במסגרת בקשה מיום 17.10.2010 להארכת מועד להגשת כתב הגנה:
התביעה שהגיש אחי, בה טען לסכום מלפני 20 שנים, שכולו כבר שולם לו מזמן, הפתיעה אותי מאוד. (ההדגשה אינה במקור).
משמע, טענתה המקורית של המשיבה לא הייתה שמדובר בהסכם פיקטיבי, אלא שהחוב שלה כלפי אחיה כבר נפרע לפני זמן רב. אין כל דרך אחרת לפרש את האמור במשפט זה, ולא בכדי בית המשפט במהלך שמיעת הערעור מב”כ המשיבה להסביר כיצד מתיישבת גרסה זו עם הגרסה הנוכחית של המשיבה, שהועלתה לראשונה בחלוף חצי שנה מאז הגשת התביעה, והסבר מניח את הדעת לא ניתן.
יתר על כן, גרסה דומה בדבר חוב שכבר נפרע מסרה המשיבה ביום 14.2.2011 לבוחן הפוליגרף אליו נשלחה על ידי באת כוחה, לאחר שכבר הייתה מיוצגת. לבקשתה, היא נשאלה על ידי אותו בוחן האם זה נכון שאחיך … קיבל את מלוא הסכום של 54,500 דולר, שאלה עליה השיבה בחיוב. כך גם נשאלה האם את עדיין חייבת לאחיך … סכום כסף כלשהו (ההדגשה אינה במקור), שאלה עליה השיבה בשלילה.
גם שאלות אלה מבהירות כי גרסתה של המשיבה כפי שהובאה בפני בוחן הפוליגרף הייתה שאמנם היה בעבר חוב כספי של המשיבה כלפי המערער, אלא שהוא נפרע.
עדות כבושה כמעוררת חשש בדבר מהימנותה
רק בכתב ההגנה שהגישה ביום 17.4.2011, בחלוף חצי שנה תמימה מאז הוגשה נגדה התביעה, העלתה המשיבה לראשונה את גרסתה הנוכחית, בדבר קיומו של הסכם פיקטיבי. על כן, עניין לנו בעדות כבושה. הכלל הוא שגרסה כבושה של נתבע, משקלה נמוך:
..מדובר איפוא בגרסה כבושה של הנתבע, שהועלתה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה נגדו. מטבע הדברים, בית המשפט נוטה להפחית ממשקלה של עדות כבושה: עדות כבושה היא עדות, שהעד המוסר אותה בבית המשפט, “כבש” אותה בלבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר … הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש”הכובש את עדותו” חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה, זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע : על שום מה נכבשה העדות עת רבה ; ומדוע החליט העד לחשפה’. י’ קדמי, “על הראיות” (מהדורת תשס”ד), ע’ 400. וכן – ת.א. (ת”א) 12124/06 בנק לאומי סניף רחובות נ’ סגמט הנדסת חשמל בע”מ.
סיבה שנייה
אם אכן ההסכם בין המערער למשיבה היה הסכם פיקטיבי, שכל תכליתו היא ליצור מצג כוזב בפני רשויות המס בדבר מקור המימון של הדירה, לא היה כל צורך בקיומם של המסמכים הנוספים משנת 1991, שהמשיבה טוענת כי אף הם פיקטיביים, המתעדים את העסקה המשולשת בין פלמוני, המערער והמשיבה. די היה בהסכם ההלוואה לבדו על מנת ליצור את המצג הכוזב.
כך גם מתעוררת השאלה- אם בהסכם פיקטיבי עסקינן- מדוע בכלל היה צריך לכלול את המערער בהסכם ההלוואה? מדוע לא היה די בעריכת הסכם הלוואה פיקטיבי בין פלמוני לבין המשיבה? מכאן מתבקשת המסקנה כי מסמך “ההסכם המרובע” (הסכם הלוואה בין פלמוני למערער, שחתימת המערערת ואימה הוספה בשוליו, אשר קבע כי אם המערער לא יפרע את ההלוואה שנטל מפלמוני, יוכל זה האחרון לדרוש מהמשיבה למכור את דירתה) לא היה מסמך פיקטיבי, אלא מסמך שתיאר את ההתקשרות כהווייתה. ואכן, רק אם היה מדובר בעסקת הלוואה אמיתית, כנטען על ידי המערער, אזי בהחלט מובן הצורך בעריכת מסמכים נוספים, כדי לעגן את ההסכמות בין הצדדים כולם, קרי, פלמוני, המערער והמשיבה.
סיבה שלישית
המשיבה היא אדם שאיננו נרתע מיצירת מסמכים פיקטיביים ובאופן שיטתי, שכל תכליתם היא להונות את רשויות המס. אין המדובר בהונאה חד פעמית, אלא בהונאה שנמשכה, לטענתה של המשיבה עצמה, גם בשנת 1997, עת ביקשה המשיבה מן המערער שיכתוב עבורה אישור פיקטיבי בדבר תקפותה של ההלוואה לצורך הצהרת ההון של המשיבה.
לא מדובר בהתנהגות של אדם נורמטיבי. ממילא, יש להתייחס בספקנות רבה לכל גרסתה של המשיבה, שכן אדם המעיד על עצמו שהוא מוכן לייצר מסמכים פיקטיביים במטרה להונות את רשויות המס הוא אדם שמהימנותו מוטלת בספק רב, לשון המעטה.
סיבה רביעית
קושי מהותי נוסף בגרסתה של המשיבה נעוץ בכך שאם אכן היה מדובר בהסכם פיקטיבי, לא היה צורך בכל אותה שרשרת של העברות מתועדות היטב במסמכים בנקאיים, כפי שנעשה במקרה דנן. די היה בכך שהמשיבה הייתה מותירה בידיה את הכספים שקיבלה במזומן מאותו מאהב, ובמקביל, הייתה חותמת עם המערער על הסכם הלוואה פיקטיבי, לפיו כביכול המערער העמיד לה הלוואה.
במקרה כזה, הייתה יכולה להסביר לרשויות המס כי את הכספים שבידיה היא קיבלה מאת המערער לפי אותו הסכם הלוואה. מאידך, ההתנהלות הכספית שהתרחשה בפועל, קרי, אותה שרשרת של הפקדות והעברות המתועדת והמגובה היטב במסמכים, מתיישבת בדיוק נמרץ עם גרסתו של המערער לפיה הסכם ההלוואה הוא הסכם אמיתי, וכי פלמוני העביר לחשבונו של המערער את סכום ההלוואה, ולאחר מכן, המערער העביר את ההלוואה למשיבה (באמצעות העברת סכום ההלוואה לבאת כוחו של מוכר הדירה).
סיבה חמישית
עניין נוסף המעמיד בצל כבד את מהימנותה של המשיבה הוא הניסיון המכוון שלה למעט ככל הניתן במסירת פרטים שיש בהם כדי לעבות את גרסתה, בכל הנוגע לקבלת הכספים מאותו מאהב נטען. מטבע הדברים, גרסה שהיא “רזה” בפרטים, קשה יותר להפריכה בחקירה נגדית. במה דברים אמורים – עיון בתצהירו של המאהב XXX מגלה כי עד לשמיעת הראיות ממש, הוסתרה זהותו מפני המערער, באופן שנועד למנוע מהמערער כל יכולת לנסות ולברר את אמיתות הגרסה י.
רק ביום 29.4.2012 נחשף לראשונה אותו מאהב מסתורי בשמו המלא- XXX …. גם התצהיר עליו חתם XXX הוא לקוני וקצרצר והגרסה המופיעה בו היא כללית ביותר וחסרת כל פרטים, כפי שניתן לצפות ממי שחושש להיתפס בדבר שקר אם ימסור גרסה מפורטת שניתנת לבדיקה, אימות והצלבה.
המאהב נמנע אפילו מלנקוב בשנה בה העניק למשיבה כספים, אין הוא מציין בתצהירו באיזה אופן הועברו הכספים (מזומן או בדרך אחרת, בש”ח או בדולר, ובכמה פעימות הועברו הכספים).
אין הוא מציין מהו מקור הכספים שהעביר למשיבה, משל זו דרכו של עולם שאדם מחזיק ברשותו סך של 54,500 דולר במזומן. גרסה כה כוללנית וכה חסרת פרטים, משקלה צריך היה להיות מועט ביותר.
רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט, מסר XXX פרטים נוספים בתשובה לשאלות ב”כ המערער, אך עדיין, גרסתו נותרה סתומה, לקונית, וחסרת פרטים שניתן על יסודם לבחון את אמיתותה.
כך למשל, XXX לא הסביר כיצד היה ברשותו סכום מזומן כה גבוה, ועוד בדולרים ולא בש”ח, וגם לא הציג כל אסמכתא המעידה על משיכת סכום זה מחשבונו. זאת ועוד, XXX רחוק היה מלהיות עד ניטראלי וחסר פניות, שכן מדובר במי שהעיד על עצמו כי טובתה של המשיבה הייתה נגד עיניו, והרי לשיטתו, הוא והמשיבה היו נאהבים.
ברור אפוא כי היה מקום להתייחס לעדותו של XXX בספקנות ובזהירות המתחייבות, שכן היה לו אינטרס מובהק לסייע למשיבה להדוף את התביעה. כאשר עסקינן בגרסה מעין זו, שאין בה פרטים כלשהם, לפיה בוצע תשלום במזומן.
סיבה שישית
טעם נוסף לקבלתו של הערעור הוא שפסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס הלכה למעשה אך ורק על עדותו של XXX, שבית המשפט נתן בה אמון מלא. בית המשפט אף ציין מפורשות כי אלמלא אותה עדות, דין התביעה של המערער היה להתקבל, וכי רק התרשמותו מעדותו של XXX היא שהכריעה את הכף לדחיית טענות התובע וקבלת גרסת הנתבעת.
אך אין כל סתירה בין עדותו של XXX לבין גרסתו של המערער. על פי אותה עדות, מסר XXX למשיבה סך של 54,500 דולר, שאמור היה לממן מחצית ממחירה של הדירה. מאידך, לפי גרסתו של המערער, הוא הלווה למשיבה סך של 54,400 דולר שנועד לממן מחצית מסכום הרכישה של הדירה. אין המדובר בגרסאות סותרות, שכן המשיבה יכולה הייתה לקבל מימון של המחצית האחת מסכום הרכישה מידיו של XXX, ואת המחצית השנייה באמצעות נטילת הלוואה מאחיה, המערער.
המשיבה לא הציגה מעולם ראיות כלשהן בדבר מקורות כספיים שהיו ברשותה ואשר אפשרו לה לממן בכוחות עצמה את המחצית השנייה של הסכום שנדרש לשם רכישת הדירה, וגם לא טענה כי היו לה כספים משל עצמה. ואכן, המשיבה עצמה טוענת בתצהירה כי רק בשנת … סיימה את לימודיה והחלה ללמד אנגלית (ס’ 17 לתצהיר), ובאותה עת התגוררה בדירה שכורה ולא הייתה בבעלותה דירה אחרת. מכאן שלא היו ברשותה מקורות כספיים כלשהם לרכישת דירה, שכן לא ניתן לצבור בתוך מספר חודשים סכום של 54,500 דולר ממתן שיעורי אנגלית. כעולה מחומר הראיות, הבירור המקדים שערכה המשיבה בדבר מחירי דירות קטנות בשנת 1989 העלה כי המחיר הממוצע לדירה כזו נע בין 100,000 דולר ל- 110,000 דולר. על כן, סביר בהחלט להניח שהמשיבה ביקשה לגייס מחצית מסכום זה באמצעות הלוואה מאחיה, כפי שהוא עצמו טען בתצהירו, ואת המחצית השנייה היא גייסה באמצעות XXX.
גם אם מניחים כי עדותו של XXX היא אמת לאמיתה, אין בכך כדי להפריך את גרסתו של המערער, שכן אין כל סתירה בין עדותו של XXX מזה, לבין גרסתו של המערער מזה. על כן, אף אם תאומץ ללא כל הסתייגות את עדותו המוזרה משהו של XXX, כפי שעשה בית המשפט קמא, עדיין יש מקום לקבל את תביעתו של המערער, שטענותיו לא נסתרו והן נתמכות בראיות בכתב לרוב, כמו גם בעדותה של אחותו, פלמונית.
ממצאים מניתוח העובדות
עיון בחומר הראיות ובגרסתה הנוכחית של המשיבה, על כלל פירכותיה והקשיים שהיא מעוררת, ובהינתן העובדה שעסקינן בגרסה כבושה שנחשפה לראשונה כחצי שנה לאחר הגשת התביעה, מביא לכלל מסקנה כי המשיבה, לאחר שבחנה מהן הראיות שעשויות להיות ברשותו של המערער, “תפרה” גרסה חלופית משל עצמה לפרשת ההלוואה, בהתאם למידותיהם של המסמכים שתיעדו את העברות הכספים בין פלמוני למערער, ובין המערער למשיבה.
את הגרסה התפורה היא “הלבישה” על המסמכים הקיימים. ברם, על מנת שהגרסה אכן תחזיק מים, חייבת הייתה המשיבה להראות כי הכספים שהופקדו בחשבונו של פלמוני, בתחילתה של שרשרת ההעברות, היו כספיה שלה. בהעדר כל ראיה כי כך אכן היה בפועל, נאלצה המשיבה להיזקק לטיעון כפול, דו שלבי: השלב הראשון הוא הטיעון לפיו קיבלה את הכסף מידיו של XXX. השלב השני הוא הטיעון שכסף זה ממש הוא שהופקד בחשבונו של פלמוני.
ברם, חומר הראיות מגלה כי לעדותו של XXX היה מקום להתייחס בספקנות רבה, כך שניתן להטיל ספק בשאלה האם הוכח המרכיב הראשון של טענת ההגנה, ובאשר לשלב השני, לאמור, הטיעון לפיו הכספים שהופקדו בחשבונו של פלמוני היו כספיה של המשיבה, הרי שאין לגביו כל ראיה זולת עדותה של המשיבה עצמה, הנסתרת בעדותם של המערער ושל פלמונית.
על כן, המשיבה לא הוכיחה כי הכספים שהופקדו בחשבונו של פלמוני היו כספיה שלה, ולא כספיו של פלמוני. משכך הוא הדבר, קורסת מאליה הגנתה של המשיבה, שכן כפי שציינו קודם, אף אם נניח כי המשיבה גייסה מידי XXX את הסכום שהוא טוען כי מסר לה, אין בכך כדי להפריך או לסתור את עדותם של המערער ופלמונית, לפיה המשיבה קיבלה מידיו של המערער את הסכום מושא התביעה. במצב דברים זה, המשיבה מימנה את רכישת הדירה כך שמחצית ממחיר הדירה גויס באמצעות XXX, ואילו המחצית השנייה גויסה באמצעות ההלוואה מושא התביעה.
מי שטוען כי הסכם הינו פיקטיבי צריך להרים את נטל השכנוע
לא למותר להזכיר כי מי שמעלה טענת הגנה, עליו הנטל להוכיח את טענתו. הטענה כי הסכם ההלוואה הוא מסמך פיקטיבי וכי מי שמימן את רכישת הדירה היה אך ורק XXX ולא המערער היא טענת הגנה, ולכן הנטל להוכיחה מוטל היה על המשיבה. ראה ע”א 78/04 המגן חברה לביטוח בע”מ נ’ שלום גרשון הובלות בע”מ: השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו המוציא מחברו – עליו הראיה (קדמי, חלק שלישי, בעמ’ 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה.
בנטל זה המשיבה לא עמדה, מה גם שמדובר בנטל כבד במיוחד, נוכח חומרתן של הטענות. לאור כל המפורט לעיל התקבל הערעור ופסק הדין בוטל.
