אחת הטענות האפשריות שיכול אדם, גבר או אישה, להעלות בתביעה לגירושין היא הטענה של מקח טעות
כך למשל, גבר שנישא לאישה וגילה לאחר החתונה כי היא סובלת ממחלת נפש ואינה מתפקדת כאישה רגילה יכול לתבוע גירושין ואף יכול לדרוש הוא לפטור אותו מכתובתה.
השאלה הנשאלת היא מהו קו הגבול שאפשר למתוח בין הסתרת מידע זניח שאין בו כדי להשפיע על ההחלטה לבין מידע מהותי שאם היה ידוע מראש, היה בוחר הצד השני שלא להתקשר כלל בחבלי הנישואין.
מטבע הדברים בתקופת החיזור וההיכרות הראשוניים, נוטים אנשים להציג ולצייר עצמם כטובים יותר ממה שהם באמת, ואולם יש הבדל בין הסתרת מידע בעניין מסויים שאינו מהותי, לבין העלמת מידע והכמנתו בעניינים מהותיים, והדבר משתנה ממקרה למקרה ומאדם לאדם.
פסיקת בתי הדין הרבניים מעלה שאלות שונות כדוגמא לאפשרויות של הכמנת מידע, וכיצד הדבר משפיע, והאם מדובר במידע אקוטי אם לאו?
- האם אדם המסתיר מבת זוגו כי הוא נוחר עד כדי הפרעת שנתה, גורם לה עוול?
- האם אדם המסתיר כי הוא מרבה לשתות אלכוהול הוא מעוול?
- האם אדם אשר נוטה לעשן או חו”ח מעשן מריחואנה מעת לעת מסתיר מידע מהותי?
- האם אדם שמסתיר מחלת עור לא סימפטית שרואים אותה רק ללא בגדים גורם עוול לבת זוגו שמגלה זאת בליל הכלולות?
- האם אדם המסתיר כי ישב בעבר בכלא מסתיר מידע מהותי?
- האם אדם בן 40 המציג עצמו בפני בת זוגו כבן 32 מעוול כלפיה?
הדוגמאות שלעיל נכונות גם לגבי גבר וגם לגבי אישה כמובן, וישנם מגוון מקרים מרובים שבהם הסתרת המידע מהותי ומקרים בהם אין המידע המוכמן קריטי כל כך. הכל לפי נסיבות המקרה.
כך ועוד דוגמאות יש בלי ספור למידע שאנו נוטים להסתיר ואשר מתגלה לאחר הנישואין. ישנו מידע שידענו קודם לנישואין על עצמנו ויש מידע המתגלה לאחר הנישואין כמו במקרה של התפרצות ראשונה של מחלת נפש. יש הבדל אם המידע היה ידוע והוסתר או שמא התגלה לאחר הנישואין כמו בדוגמא שלעיל העוסקת בגילוי של מחלת נפש לאחר הנישואין ולא לפניהם.
כמובן שלבית הדין הרבני הדן במקרה שיקול דעת להכריע בדיוק כמו שבית המשפט לענייני משפחה מכריע במקרים הבאים לפניו ובהם נטען כי הופרה חובת הגילוי הנאות וכי הצד המסתיר אחראי לעוולה כלפי זולתו.
חובת הגילוי בין בני זוג בדין העברי
חכמי המשפט העברי מצאו כי אין דינה של ההתקשרות הזוגית כדינה של התקשרות עסקית גרידא וכי אין להשוות באופן מוחלט בין דיני המקח והטעות במרחב העסקי לאלו שבמרחב הבין זוגי.
החילוק בין דיני המכר לדיני הקידושין, לדעת הרב ספקטור, חכם שחי במאה ה- 19, נובע מכך שסוחר אשר מסתיר מום בממכר כוונתו להונות את הקונה, שהרי לו היה הקונה יודע במום לא היה מוכן לרכוש את הממכר במחיר המוצע, אך אישה המסתירה את מומיה אין רצונה לרמות ולהזיק, אלא שהיא מניחה שבן הזוג לא יקפיד על אותו מום לאחר נישואיהם וממילא לא יגרם לו כל נזק כתוצאה מהסתרתה אותו. וזוהי אבן בוחן ראשונה בכל הקשור לסוגיית אי גילוי מום קודם לנישואין שעיקרה – מהות המום המוסתר וחומרתו במבט אובייקטיבי.
היה זה הרב ישראל יעקב קניבסקי זצ”ל (ישראל, 1899-1985) בפירושו “קהילות יעקב” על מסכת יבמות (סי’ מח) אשר הטיב לנסח ולחדד את האבחנה בין אי גילוי המהווה עוולה נזיקית לבין הסתרה שיש בה פגם מוסרי גרידא.
האם הסתרת המידע אודות היות אבי החתן גוי (ואמו יהודייה) הינה הסתרת מידע מהותית אם לאו?
הרב קניבסקי מתייחס בדבריו למחלוקת תלמודית בין רב יהודה ורבא המובאת במסכת יבמות (דף מ”ה, א) שעיקרה האם יהודי המעוניין לשאת אישה יהודייה חייב לגלות לה את העובדה שאביו הינו גוי (עניין שלמעשה אינו פוגע ביהדותו שכן אימו יהודייה)? באותו עניין סבר רב יהודה שניתן להסתיר ולא לגלות פרט זה לבן הזוג השני שכן גילויו עלול לחבל בסיכוי להינשא. הרי לנו שקיימת דעה לפיה על מנת לא לפגוע בסיכויי הצלחת שידוכיו, רשאי אדם להסתיר מידע באשר ליוחסין שלו ובלבד שהמידע המוסתר אין בו פגם של איסורי קידושין.
מהאמור במסכת יבמות למד הרב קנייבסקי כי אין מניעה לאדם העומד להתקשר בקשרי נישואין, להסתיר מידע באשר למומים גופניים הקיימים בו אף שאם היה יודע בן הזוג לכתחילה על מומיו לא היה משתדך עימו, וזאת אם ברור לנו שאם יתגלה המום לאחר הנישואין, בן הזוג לא ירצה להתגרש ממשנהו אך ורק בגינו של אותו המום.
רוצה לומר, אם מדובר במום כזה אשר אפשר שאדם לא היה בא בקשרי נישואין עם משנהו לו היה יודע עליו עובר לנישואין, אך לאחר שכבר בא בברית הנישואין הדעת נותנת כי לא יבקש להתיר את קשר הנישואין אך ורק בשל קיומו של אותו מום, אזי אין זו הסתרה שבגינה ניתן לכפות גירושין או לחייב המסתיר בפיצוי בן הזוג האחר.
סיכום עמדת הדין העברי כעולה מן הפסיקה הרבנית
החובה על בן זוג לגלות מום או עובדה הנוגעת אליו קמה ועולה אך ורק באם מדובר במום או פרט מהותיים ביותר אשר האדם הסביר לא היה מוכן להתקשר בקשר נישואין לו היה יודע עליהם ואף היה מבקש להתיר את קשר הנישואין באם התגלה לו הדבר אחר נישואיו.
לא כן הדבר באם מדובר במום כזה שבמבחן אובייקטיבי של ה”אדם הסביר” יִמָצֵא כי אחר שכבר נכנס אדם בברית נישואין לא היה מבקש להתירם אך ורק בשלו של מום זה למרות הסתרתו ממנו, במקרה שכזה לא יחוייב המסתיר בפיצוי בן הזוג השני.
כך אפשר לומר כי הסתרת אישה את העובדה שאין היא יכולה להרות או הסתרת בעל את העובדה שהוא חסר כוח גברא או הומוסקסואל, הינם פרטים מהותיים ויש בהם כדי להוות עילה לגירושין.
עמדת בתי המשפט
בתי המשפט בפסיקתם קיבלו את אמת המידה העולה מתוך הדין העברי, אף שהדברים לא נוסחו בהכרח באותה הלשון.
כך, כדוגמה, התקבלה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות תביעתה הנזיקית של אישה נוצרייה אשר טענה כי בעלה ומשפחתו לא גילו לה מאומה על בעיותיו הנפשיות הקשות עובר לנישואיהם. באותו עניין הוכח כי מצבו הנפשי של הבעל גרם להתפרצויות אלימות שלו כנגד האישה כבר מראשית נישואיהם ומתוך שכך באו הצדדים בסופו של דבר לפירוד וגירושין.
כב’ הש’ אספרנצה אלון מצאה כי בנסיבות העניין אי גילוי פרטים אודות מצבו הרפואי של הבעל מהווה אי גילוי של פרט מהותי המחוייב בגילוי מתוך עצם מהותה וטיבה של ההתקשרות הבין זוגית ויחסי האמון העולים ממנה, וכי על ה”אדם הסביר” היה לצפות כי העדר גילוי שכזה יש בו לגרום לנזק של ממש לבת הזוג (תמ”ש (משפחה קר’) 7613/02 מ.ח’. נ’ ג’.ח’.).
כך גם כב’ הש’ נילי מימון מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ב- תמ”ש (יר’) 24760/08 ש. ב. ר. נ’ ר.ר מצאה כי בעל אשר לא גילה לאישתו עובר לנישואיהם כי הוא חסר כח גברא נמצא מעוול בעוולת הרשלנות בשל מחדלו זה בגילוי פרט כה מהותי הניצב בלב ליבה של מערכת חוזית משפחתית – קיום יחסי אישות והבאת ילדים לעולם.
כב’ הש’ מימון הבהירה בפסק דינה כי בגין מחדלו זה על הבעל לפצות את האישה הן מטעמים מעין חוזיים שעניינם הפרת תום הלב בשל אי הגילוי עובר להתקשרות בנישואים (ראה לעניין זה סע’ 61 (ב) וסע’ 30 לחוק החוזים והן בשל עוולות נזיקיות של תרמית (סע’ 56 לפק’ הנזיקין) ועוולת הרשלנות (סע’ 35 לפק’ הנזיקין) .
בהתאמה קבע כב’ השופט ויצמן בהסתמכו גם על הדין העברי וגם על הדין האזרחי וחלק מדיונו מובא לעיל – כי אישה אשר סבלה מסכיזופרניה הייתה אמורה לספק מידע זה לבעל טרם נישואיהם, תפצה אותו בסכום סמלי של 15,000 ₪ נוכח ההתנהלות ההדדית של בני הזוג, נוכח העובדה כי הגיעו להסכם גירושין ונוכח העובדה כי משמורת הקטין נמסרה בכל זאת לאם למרות מחלתה (תמ”ש 14022-05).