מי מפחד מגישור חובה?

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

גישור הוא הליך של מו”מ שנערך בסיועו של צד שלישי – מגשר, אשר נפגש עם הצדדים במטרה להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך (תקנות בתי המשפט (גישור), תשנ”ג-1993).

להבדיל משופט או בורר, למגשר אין סמכות להכריע בסכסוך, סמכות זו נשארת בידי הצדדים עצמם, והמגשר יכול אך ורק להביאם לידי הסכמה במהלך הגישור.

על-פי החוק שיתחיל להיות בתוקף החל מספטמבר 2015, חובת גישור בהליכי גירושין – כל תביעה לערכאה שיפוטית בסכסוך משפחתי בין בני זוג תיפתח בטופס בקשה ליישוב סכסוך.

הצדדים יוזמנו לפגישה מקדמית ביחידת הסיוע ועניינם יופנה לגישור. אם לא יצלח הליך הגישור או שלא יסכימו להמשיך ולקיים אותו – הליך שיפוטי יהיה מוצא אחרון.

שתי גישות להחלת גישור חובה בסכסוכים:

הגישה המתנגדת לכפייה של הליך הגישור על המתדיינים – חסרונות בגישור חובה:

“גישור חובה” עומד בסתירה מוחלטת לנשמת אפו של הליך הגישור, זאת מאחר והסכמה להשתתף בתהליך הגישור אמורה לבוא מרצון חופשי וללא כפייה. הגישור הינו הליך אלטרנטיבי ליישוב סכסוכים המושתת על רצון הצדדים לקיימו ובלא רצון – אין בו תועלת.

כפיית הגישור לא תשיג תוצאות טובות יותר. להיפך, החובה להתגשר תוביל לתגובת נגד, תפגע בהישגי הגישור עד כה – ותגרום להתבצרות של כל צד בעמדותיו.

יש הטוענים שהפניית חובה להליך גישור מנוגדת לאופיו ההסכמי והשיתופי של הגישור. הפניית חובה עלולה להביא לכך שלפחות חלק מבעלי הדין ירגישו חובה או לחץ כלשהו להגיע להסכם בעקבותיו ויהי מה, גם אם יוותרו עם תחושה רעה מההליך או מהתוצאה.

יש הטוענים ששימוש וולונטרי-רצוני בגישור הנו ראוי יותר, הואיל והוא יוצר אצל בעלי הדין מחויבות רבה יותר להליך הגישור מאשר הליך אשר נכפה עליהם בלית ברירה.  יש גישה הקובעת כי הליך רצוני מרצון חופשי – מחייב את הצדדים להליך לחשוב בצורה יצירתית.

כאשר ההפניה לגישור נעשית מכוח חובה, קיים חשש שבעלי הדין יפנו לגישור רק כדי “לצאת ידי חובה”, כלאחר יד, מבלי להשקיע מאמצים להיעזר בגישור כדי ליישב את הסכסוך. הדבר יגרום לבזבוז זמן ומשאבים, הן לבית המשפט והן למגשר ולמתגשרים עצמם, ועלול לפגוע בתדמית הגישור.

הפניית חובה לגישור עלולה להביא לניהול הליכי גישור בלתי הוגנים בין צדדים לא מאוזנים. החשש הוא שצד “חלש” עלול להיכנע לנוכח לחץ שמופעל עליו על-ידי הצד ה”חזק” יותר, ולהסכים לתוצאה שאינו לטובתו או שפוגעת בזכויותיו.

מנגד, גם בהליך שיפוטי – כהליך אדברסרי – ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם תוצאות הדיון תלויות, במידת מה, בחוסר האיזון שבין הצדדים, ואולם מאחר ובהליך משפטי כל צד מיוצג על ידי עורכי דין לגירושין – סביר להניח שצד חלש יחוזק ויאוזן על ידי עורך הדין המתמחה ב–דיני משפחה.

קיים חשש, כי הפעלה שגרתית ובירוקרטית של תוכניות גישור חובה בבתי המשפט תביא להתפתחות פרוצדורות צרות וממוקדות ולישיבות גישור קצרות שיתנהלו בתבניות קבועות ולא בצורה יצירתית.

הדבר יביא לכך, שהליך הגישור לא יוכל לתת מענה הולם לצרכים הרחבים ולאינטרסים האמיתיים של הצדדים, ויפתור רק מגוון צר של בעיות.

כאשר מטרת תוכנית הגישור היא הורדת עומס מבית המשפט, יהיה צורך בהפניה משמעותית של תיקים לגישור במסגרת ניהול התיקים של בית המשפט. בנסיבות אלה גם המגשרים עלולים לפעול בראש ובראשונה לסיום תיקים, ולא על-פי עקרונות הגישור.

בהעדר מחויבות לגישור, יראו בעלי הדין ועורכי דינם בגישור מכשול נוסף בדרך להתדיינות משפטית.

גישור חובה עלול להגביר את העלויות וההליכים לניהול התיק.  הגישור עלול לגרום להתדיינויות נוספות – כאשר צד אינו מופיע לגישור, כאשר צד מופיע אך ללא סמכות להגיע להסכם, ובכך גורם לצד השני להוצאות משפט.

הגישה המצדדת בגישור חובה בהליך גירושין:

הנהגת גישור חובה בבית המשפט מבטאת מסר חברתי באשר לצורך להידבר כדי לפתור סכסוכים. וזאת בניגוד להליך מלחמתי או לעומתי.

הנהגת גישור חובה מעניקה מעמד לבית המשפט כמוסד שאינו משמש זירה שבה נלחמים כדי להכריע את הצד שכנגד להוכיח מי צודק, אלא כגוף שמנהיג שינוי חברתי.

לעיתים, צד לסכסוך נגרר להתדיינות בבית המשפט שלא מרצונו. לעיתים צד מעוניין לנסות ליישב את הסכסוך, אך חושש שמא הצעתו לפנות לגישור תראה לצד שכנגד כחולשה. גישור חובה, מעניק מסגרת בה ניתן בנסיבות אלה להביא את הצד שכנגד לבחון את האפשרות לפנות לגישור.

אחת הסיבות שבגינן צדדים מתגרשים אינם פונים להליך של גישור היא חוסר הבנה והיכרות עם הליך הגישור. הם אינם מודעים דיים ליתרונות הגישור, ולכן אינם ערוכים לבחון אם תיק מתאים לגישור.  גישור חובה חושף את הגישור בפני בעלי דין ועורכי דין רבים באמצעות התנסות ממשית בהליך.

כאשר בית המשפט מציע לצדדים לפנות לגישור ללא אלמנט כלשהו של חובה, בעלי הדין ועורכי דינם אינם נדרשים לשקול אופציה זו ולבחון אם היא עשויה לסייע ליישוב הסכסוך. גישור חובה מחייב את הצדדים להתייחס באופן ממשי לאפשרות של יישוב הסכסוך באמצעות גישור.

שימוש מוגבר בגישור על-ידי הפנייה חובה לגישור תגביר את המודעות הציבורית לגישור וליתרונותיו.

ישנם מחקרים מצביעים על כך ששימוש שיטתי ומוגבר בהליך הגישור ובמנגנונים נוספים ליישוב סכסוכים משפר את איכות השירות שמעניק בית המשפט. יישוב מהיר יעיל יותר של תיקים, שביעות רצון מוגברת של בעלי הדין, וכד’.

כפיית גישור נובעת מהרעיון כי גירושים, בין אם מבחירה מכל סיבה שהיא, ובין אם מכורח המציאות, הם תמיד חוויה קשה. הגירושים מביאים אותנו למקום של הלא-נודע והלא-מוכר.

הצעת ביניים למיזוג בין שתי הגישות:

בסופו של יום, ולמרות הכוונות הטובות המובנות בהצעת החוק, עלולים זוגות מסוכסכים לאבד את דרכם, את זמנם ואף את ממונם ולמצוא עצמם מתדפקים על מפתן הערכאות שניסו להתנער מהם ו”לזרוק” אותם לגישור.

הפתרון הנכון אפוא, הוא לא בדרך של כפיית להליך מקדים לכל הליך משפטי בין בני זוג בהליכי גירושים, אלא המלצה, שתגובה בתמריץ או תמריצים שיקבע המחוקק, שיהיה בהם כדי לסייע לבני זוג שבחרו בדרך המומלצת לסיים את הליכי הפירוד, ביעילות ובמהירות.

יש לאפשר לבני זוג בהליכי גירושין להגיש כתבי טענות ולא למנוע מהם את התהליך ולשלוח אותם לגישור רק אחרי קדם משפט ראשון במידה והשופט מתרשם שיש לכך מקום, אך לא כברירת המחדל הראשונה והאוטומטית בלי השקעת מחשבה בתיק ספציפי שמתייחס לאנשים ספציפיים.