מי מפחד מבדיקת מסוגלות הורית?

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מהי בדיקת מסוגלות הורית?

בדיקת מסוגלות הורית היא אחד הכלים העומדים בפני בית משפט, המסייע לו להכריע מי ההורה הראוי להיות משמורן מבין השניים והאם במקרה הנדון מתאימה משמורת משותפת או חלוקת אחריות הורית בין האב לאם.

ישנם מספר שופטים בודדים שאינם נוטים לשלוח צדדים לבדיקת מסוגלות הורית אך מרבית השופטים נעזרים בכלי זה, ולעיתים מזומנות מופנים בני זוג בהליך גירושין המתקוטטים על המשמורת – למכון כלשהו אשר מעסיק מספר בעלי מקצוע מהתחום הטיפולי על מנת לקבל חוות דעת מומחה שתסייע בקבלת ההחלטה בכל הנוגע למשמורת.

כאמור חלק הארי של השופטים רואה בכך כלי שיכול לסייע בידיו לקבל החלטה ומיעוטם אינם מצדדים בהפניית בני זוג למכון שיחוו את דעתו. כעורכת דין לגירושין ולדיני משפחה מזה שנים רבות אני אישית מצדדת בגישתם של השופטים שאינם מוצאים מקום להפנות לבדיקת מסוגלות הורית.

ומדוע? גם אם נתעלם מכך שעסקינן בבדיקה יקרה הרי שהיא מיותרת במקרים רבים ויש להיזקק לה רק במקרים קיצוניים. בדיקת מסוגלות הורית רלבנטית להורים בלתי מתפקדים לחלוטין. כך למשל אם לפנינו אם נרקומנית או כזו העוסקת בזנות יש לכך מקום. אם אנו עוסקים בגבר שישב בבית סוהר וריצה עונש על אלימות יתכן שיש לכך מקום. אך מלבד מקרי קיצון, רוב ההורים הינם נורמטיביים ואינם לוקים בהתנהגות או בהרגלים מסוכנים – הינם הורים כשירים, בין אם פחות ובין אם יותר.

לדעתי האישית, אין רלוונטיות לכך שאחד ההורים הוא בעל מסוגלות הורית טובה יותר ואין זו סיבה לתת לו את המשמורת הבלעדית. כל עוד מדובר בשני הורים נורמטיביים ראוי לתת לשניהם את המשמורת גם אם אחד מהם הורה קשוב או מודע יותר וגם אם אחד מהם הינו בעל מסוגלות הורית גבוהה יותר.

קיומה של מסוגלות הורית ברמה נמוכה יותר מזו של ההורה השני – אינה סיבה לשלול את הזכות להורות או את הזכות למשמורת. ההורה שהינו משמורן פחות ראוי נזקק ליותר הדרכה אך לא לשלילת זכותו להיות חלק בלתי נפרד מחיי הילדים.

בתי המשפט משתמשים במבחני מסוגלות הורית הן לענייני תיקי אימוץ, תיקי נזקקות בבית המשפט לנוער ולצרכי הוצאה מהבית של הילדים לפנימיות או למשפחות אומנה. כמו כן עושים בתי המשפט שימוש במבחני מסוגלות הורית לצרכי ענייני משמורת.

המבחנים של כב’ השופט פורת מבית המשפט המחוזי בתל אביב

השופט פורת היה האורים והתומים של סוגיות המשמורת והאימוץ מזה שנים רבות ושימש מנטור לרבים העוסקים בדיני משפחה.

השופט פורת ניסח בשנת 1991 – את הנחיות בית המשפט המחוזי לחו״ד מומחה לגבי מסוגלות הורית, אשר עדיין עושים בהן שימוש בתיקי משפחה.

כב’ השופט פורת הציע מספר קריטריונים להגדרת “הורות טובה“:

• היכולת לספק צרכים פיזיים.
• מסוגלות לתכנן סדר יום, סדר חיים וסדר בית.
• מסוגלות לספק צרכים נפשיים והתפתחותיים בסיסיים.
• מסוגלות להעדיף את צרכי הילד על צרכי ההורה בתחומים בסיסיים.
• קיום יציבות בהתנהגות ההורה בתחומים בסיסיים.
• מסוגלות להיפרד מן הילד ולתת לו להתפתח להיות אדם אוטונומי, עצמאי וחזק.
• מסוגלות להעניק לילד צרכים וערכים תרבותיים.
• מסוגלות לגדל את הילד תוך הצבת גבולות.
• מסוגלות לתקן נזקים וחסכים שיאובחנו בילד.
• מסוגלות להתגבר על ולהתמודד עם טראומה אפשרית אצל הילד עקב החזרתו להורה מסידור חוץ-ביתי זמני.
• מסוגלות לקבל את האחריות לדאגה לילד ולגידולו, והתאמה להיות דמות הורית מספקת להפנמה חינוכית של ערכים ודמויות אל הילד.

בתיק משמורת, שני ההורים תובעים חזקה על הילד ולמראית עין שניהם נראים כשירים ומסוגלים לשמש הורים לילדם. במקרים אלה, בית המשפט מבסס את החלטתו על העיקרון של טובת הילד.

כאשר שולחים הורים לבדיקת מסוגלות הורית, ישנן מספר אפשרויות:

המלצה על משמורת אצל האם,

המלצה על משמורת משותפת,

ובמקרים נדירים ביותר – המלצה על משמורת של האב.

בעבר ההכרעה הייתה מי מההורים יותר טוב ומתאים להיות הורה משמורן, כך שהסיכוי להמלצה של משמורת משותפת נמוך, במהלך השנים אחרונות ישנם לא מעט מקרים בהם המליץ מומחה על משמורת משותפת וגם פקידות הסעד עברו שינוי וכיום יותר מאשר בעבר ממליצות הן על משמורת משותפת כשיש שני הורים בריאים בנפשם ומתפקדים.

לסיכום

נראה כי מבחני המסוגלות ההורית אינם כה חשובים ולעיתים אף מיותרים כשיש שני הורים נורמטיביים, ואפשר היה לחסוך חלק גדול מהפניה למכונים הבודקים את המסוגלות ההורית, אם ההורים עצמם היו משכילים להגיע להסכמות ולנהל בינם לבין עצמם תקשורת פונקציונאלית לכל הפחות בנוגע לילדים.