חברים או ידועים בציבור – יש לכך משמעת רבה
מי היא ידועה בציבור לצורך הכרה בזכות לזכויות בהליך מול קצין התגמולים?
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
בפסק הדין שניתן ב- ע”ו 45069-10-13, נדון בבית המשפט המחוזי, ערעור על פסק דינה של וועדת הערעורים ב- עמ”ח 27178-07-11, לפי סעיף 25 (ח) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י – 1950. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח (להלן: “המנוח”), מאחר ולא התמלאו התנאים לכך בחוק.
המערערת טענה כי בהיותה ארוסתו וידועה בציבור של המנוח עימו ניהלה משק בית משותף יש להכיר בה כמי שעונה על הגדרת “בן משפחה” לצורך חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י – 1950. כפועל יוצא מהכרה זו – יש לזכותה בכל הזכויות העומדות לאישה של מנוח, בהיותה הידועה בציבור של מי שנפטר.
הוועדה בחנה את העדויות שבאו בפניה מטעם המערערת וכן מטעם המשיב ובחרה להעדיף את גרסת אביו של המנוח לפיה, על אף שהמערערת הייתה חברתו של המנוח ונהגה לשהות בביתם בסופי שבוע, ועל אף שהוכח שהמנוח והמערערת נהגו לצאת לחופשות יחדיו ואף לצאת למקומות בילוי יחדיו ומאוחר יותר אף התכוונו להינשא, לא הוכח כי ניהלו מגורים משותפים וגם לא הוכח כי המערערת הייתה ידועה בציבור כאשתו.
הוועדה נימקה ארוכות את קביעתה להעדר מגורים משותפים בהתבסס על עדותו של אביו של המנוח, עדות אותה העדיפה על פני עדות עדי המערערת.
האב העיד, כי בתחילה נהגו המערערת ובנו המנוח לגור בבית הקטן שבחצר ביתם שבמושב. ואולם, לאחר שהעיר לבנו כי אין הדבר מוצא חן בעיניו, נוכח כבלי מסורת ומנהג ואף בהיבט הכלכלי, כיבד הבן את רצון האב, והמנוח והמערערת העבירו את זמנם המשותף בבית הורי המנוח, אך גם זאת רק לסירוגין, בסופי שבוע בהם היה מגיע המנוח מהבסיס הצבאי.
האב הסביר, כי המערערת היתה ישנה לעיתים בביתם, יחד עם בנו המנוח, ולעיתים אף היתה עוזרת בעבודות הבית, אך ציין כי כאשר בנו היה חוזר בתחילת השבוע לבסיס הצבאי, היתה עוזבת המערערת לבית הוריה.
הוועדה קבעה, כי אין בכך כדי להצביע על מגורים קבועים משותפים בין בני הזוג.
גם בהתבסס על עדות אמה של המערערת, אשר הודתה כי מעולם לא ביקרה את בתה במקום המגורים המשותף, הנטען על ידי המערערת – בית בחצר בית הורי המנוח במושב, ומאוחר יותר ביתם של הורי המנוח – קבעה הוועדה, כי לא הוכחו מגורים משותפים לבני הזוג, כשהיא מעלה תמיהה הכיצד אמה של המערערת מעולם לא ביקרה את בתה במקום מגורים לו היא טוענת.
הוועדה אף התייחסה לחוסר הסבירות בגרסת המערערת עצמה, הכיצד מעולם לא הזמינו, היא והמנוח, חברים או בני משפחה אליהם למקום המגורים, לו טענה? הוועדה ציינה כי: “בני זוג המתגוררים יחד כידועים בציבור עושים זאת כדבר שבשגרה”.
הוועדה קיבלה את גרסת המערערת כי היא והמנוח יצאו לבילויים משותפים ונכחו יחדיו באירועים משפחתיים שונים, אך קבעה כי אין בכך די כדי ל”שדרג” מעמדה למעמד של “ידועה בציבור” של המנוח ואין בכך כדי להעיד על ניהול משק בית משותף.
הוועדה אף התייחסה לטענות המערערת בדבר שיתוף כספי בניהם כשהיא מציינת כי במשך מספר חודשים הפקידה את משכורתה החודשית לחשבון הבנק של המנוח. הוועדה, אשר בחנה טענה זו, קבעה כי אין לגזור מנתון עובדתי זה על שותפות בין בני הזוג, נוכח העובדה כי העברת הכספים לחשבון הבנק של המנוח נעשתה במשך מספר חודשים קצובים כדי להימלט מעיקולים בחשבון הבנק של המערערת.
עוד קבעה הוועדה כי גם אם התכוונו בני הזוג להינשא זה לזו וגם אם החלו לקדם נושא זה אין בכך כדי להצביע על היות המערערת ידועה בציבור של המנוח אפילו היה מאורסים.
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י – 1950 מגדיר “בן משפחה של חייל שנספה במערכה“: “מי שהייתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אישה שלפני מות הנספה גרה יחד עימו וביום מותו הייתה הידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר”.
במקרה דנן, שאלת מעמדה של המערערת כ”בן משפחה“, הזכאי לגמלה על פי חוק המשפחות, היא זו שעמדה על סדר היום.
הוועדה בחנה מקרוב שאלה זו המחייבת הוכחת קיום שני תנאים מצטברים, והם מגורים משותפים לבני הזוג והיות בני הזוג ידועים בציבור וקבעה, על בסיס העדויות שבאו בפניה, כי תנאים אלה לא הוכחו.
סעיף 25(ח)(1) לחוק המשפחות קובע כי: “התובע וקצין התגמולים רשאים לערער על החלטת וועדת ערעורים בפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד“.
אומנם, הפרשנות הניתנת לסעיף זה הינה רחבה, במובן זה שערכאת הערעור יכולה להתערב בקביעת הוועדה כאשר מדובר במסקנות הנגזרות מעובדות או בשאלות המערבות עובדה ומשפט. ואולם, במקרה דנן, בחינה מקרוב של קביעות הוועדה ומסקנותיה אינה מקיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור.
התשתית העובדתית שהונחה בפני הוועדה הייתה רבה והוועדה פרסה ארוכות תשתית ראייתית זו כשהיא קובעת קביעותיה העובדתיות על בסיס העדפת גרסת אביו של המנוח על פני עדויות המערערת ואמה, שלגביהן קבעה הועדה כי היו נגועות באינטרס ברור להעצים את טיב הקשר בין המערערת למנוח.
כך גם מסקנות הועדה הנגזרות באופן נהיר וברור מן העובדות, במובן זה שלא הוכחו מגורים משותפים בין בני הזוג וגם לא חיי שיתוף המצביעים כי בני הזוג ידועים בציבור.
קביעה עובדתית זו, לרבות הסקת המסקנות, אינן מעוררות שאלה של משפט המצדיקה התערבות.
אין ספק כי בני הזוג קיימו קשר רומנטי ביניהם ואף התכוונו למסד את הקשר לקשר נישואין, אולם לא קיימו עובר למותו של המנוח, מגורים משותפים ומשק בית משותף היכול ללמד על מעמדה של המערערת כידועה בציבור. לפיכך, נדחה הערעור.
יתר על כן, גם אם הצדדים התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף – לא בהכרח תהיה לעובדה זו תוצאה משפטית של הכרה בבני הזוג כידועים בציבור. כך למשל, קבע כב’ השופט י’ שקד ב- תמ”ש 54490/09 כי בני זוג שהתגוררו יחדיו חמש שנים לערך, אינם ידועים בציבור בכל הנוגע לשיתוף רכושי בניהם ולהחלת הלכת השיתוף בין ידועים בציבור.
הפסיקה קבעה שני תנאי סף מצטברים המהווים מבחן כפול לצורך קביעת היות זוג ידועים בציבור והם: חיי אישות וניהול משק בית משותף וכמאמר בית המשפט העליון: “אין המדובר כאן בשני יסודות מנותקים שאינם משולבים זה בזה אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה…” (ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון, פ”ד מג (1) 431, 434). יחד עם זאת, יש לזכור כי הוכחת המעמד של ידועים בציבור הינה עניין שבעובדה, אשר נדרש להוכיחו ככל עובדה אחרת ובבחינת המוציא מחברו עליו הראיה (ע”א 714/88 שנצר נ’ ריבלין, פ”ד מה (2) 89).
האבחנה בין זוגיות הזוכה למעמד של “ידועים בציבור” לבין זוגיות מסוג “חברות” לבין “חברות סתם”, אינה פשוטה כלל ועיקר וכל מקרה יתויג בהתאם לנסיבותיו המיוחדות.
בית המשפט ייתן דעתו לסיבה שבעטייה בני הזוג לא נישאו ולא מיסדו את הקשר ביניהם, ויבחן האם יש במחדלם כדי להעיד על ראייתם את טיב יחסיהם, כדברי בית המשפט העליון ב- ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי, פ”ד נא(1) 337: “…העובדה שבני-זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמאלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב…” (שם, עמ’ 349).
בע”מ (חיפה) 264/05 פלונית נ’ אלמוני (פורסם בנבו), התייחסה כב’ השופטת וילנר להבחנה הנ”ל, לאמור: “עם השנים, הורחבה בפסיקה ההכרה בבני זוג כ ‘ידועים בציבור’ גם לגבי בני זוג שחיו ביחד כ’חברים’ במובן הרגיל של המילה. הכרה זו גוררת אחריה הענקת זכויות של בני זוג נשואים ל’חברים’ אלה, הן האחד כלפי השני והן כלפי צד ג’ (פנסיה , בטוח לאומי , ירושה וכיוצ”ב)… לטעמי, תוצאה קשה זו הינה מרחיקת לכת ומדגישה את הצורך לחדד את האבחנה בין בני זוג ‘חברים’ במובן הרגיל והמקובל, לבין בני זוג החיים כנשואים לכל דבר ועניין…”.
במקרה דנן, הוכח כי הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, לא ניהלו קופה משותפת והתנהלו כל אחד לעצמו. אמת הדבר כי מעת לעת בוצעו רכישות מזון על ידי מי מהצדדים עבור שני בני הזוג, אולם אין לראות בכך כוונה לשיתוף כללי, לא כל שכן, כוונה לשיתוף בנכסים.
אף אם נניח כי הצדדים ניהלו משק בית משותף, ואין כך הם פני הדברים, עדיין אין בכך להביא להחלת הלכת השיתוף ביניהם ללא הבאת ראיות נוספות לביסוס כוונת השיתוף ולשכנוע כי כוונת הצדדים הייתה לכך שיתקיים ביניהם שיתוף רכושי.
