ידועים בציבור מוגדרים כמי שמתגוררים יחד תחת קורת גג אחת ויש ביניהם זוגיות רומנטית משמע יחסי אישות, יחסים אינטימיים
בחלק גדול מן המקרים המוסד לביטוח לאומי או קרן פנסיה בה היה מבוטח מנוח-בן זוג שנפטר, נוהגים לסרב לבקשת בת הזוג לקבלת קצבת שארים או פנסיה בטענה כי הצדדים החזיקו בשתי כתובות ולא התגוררו יחדיו.
לא פעם בעבודתי כעורכת דין, נתקבלתי בטענה של המוסד לביטוח לאומי או של קרן פנסיה בה חסך המנוח, לפיה צדדים שאינם מתגוררים יחדיו 24/7 – אינם נחשבים כידועים בציבור ועל כל האלמנה אינה זכאית לתשלום חודשי.
תפיסה זו הינה מיושנת, אינה מכירה בזוגיות מסוגים שונים, ואינה הולמת את שיטת המשפט שלנו שדווקא התקדמה ומכירה בסוגים שונים של תפיסת הידועים בציבור כנשואים.
לתפיסתי במאה ה- 21, המוסד לביטוח לאומי ו/או קרן פנסיה, אינם אמורים להכתיב סטנדרט אחיד של “זוגיות אידיאלית”, שהינה חד מימדית – מגורים יחדיו.
אבהיר כי לשיטתי יש להכיר בכך שאדם יכול לנהל זוגיות מלאת אהבה ותוכן בלא לישון מדי לילה עם בן או בת הזוג באותה המיטה ו/או באותה הדירה, ובפרט כשהדבר נובע מאילוצים אנושיים הקשורים ביתר בני המשפחה ובמיוחד כאשר עסקינן בזוגיות שניה או שלישית כאשר לכל אחד או למי מהצדדים ילדים, שאינם ילדים משותפים.
האם מירב מיכאל וליאור שליין אינם ידועים בציבור רק כי הם מחזיקים בשתי דירות מגורים באותו בניין?
קחו למשל את מירב מיכאלי, חברת הכנסת ובן זוגה ליאור שליין אשר גרים באותו בניין, אך בדירות נפרדות לחלוטין, ומחליטים באיזה לילה יבלו האחת עם השני ולהיפך. האם לאחר כל כך הרבה שנים של זוגיות אפשר לומר שאין ביניהם את אותם המאפיינים של ידועים בציבור?
בזמננו היום יש לפתוח את הראש ולשנות את דפוס החשיבה והגם שהפסיקה הולכת בעניין זה עקב בצד אגודל עדיין יש התקדמות והתפתחות
כך עולה מן הפסיקה, וכך עולה מההתקדמות בתפיסה שיש משפחות בעלות סגנונות שונים ומאפיינים שונים, ואם בית המשפט יכול להכיר במשפחות בהן יש שלושה הורים לאותו ילד, יכול גם בית הדין לעבודה להכיר בזוגיות מחייבת, המגיעה כדי “סטטוס” של ידועים בציבור, גם באשר לזוגות שיש להם שתי כתובות וכאשר רק בחלק מן הלילות בילו את זמנם יחדיו, וביתר הימים מבלים הם עם ילדיהם מנישואיהם הראשונים, או בגפם, כדבר מובן וברור מאליו.
מוסד הידועה בציבור הוכר לפני שנים רבות הן בחקיקה והן בפסיקה
על זכויותיה ומעמדה של הידועה בציבור עמד השופט חיים כהן (ע”א 384/61 מדינת ישראל נגד רות סופיה פסלר, פ”ד ט”ז, 102:
“אשה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת ליבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו – למה ייגרע חלקה, לעניין אותן טובות ההנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת נישואין? המדינה שוקדת על מתן זכויות אלו לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח, ובאשר רכשו להן כלפי מפרנסיהן אלה, בעמל כפיהן ובמסירות נפשן, זכויות שהמדינה מכירה בהן ודואגת למימושן. לפי החוקים המקנים זכויות אלו, הרי אין הן תלויות לא בקיום דין פלוני ולא בקיום רישום פלמוני; הן מותנות בכך שאמנם חיה האשה עם אותו האיש תקופה ממושכת, ולהוכחת חיים משותפים אלה דייה בידיעת הציבור שהם כאילו בעל ואשה“.
מוסד זה של הידוע בציבור חשוב הוא להשגת תכליות משפטיות שונות. פרופ’ דניאל פרידמן עמד על כך שמוסד זה הוא דוגמא מעניינת כיצד מושפעים מוסדות משפטיים מהתפתחותם של תהליכים חברתיים (דניאל פרידמן, “הידועה בציבור בדין הישראלי”, עיוני משפט ג’ 459 (1973).
בני זוג אינם נישאים מכל מיני סיבות שונות
ידוע הוא כי קיימות סיבות שונות לכך שבני זוג אינם נישאים. עיתים הסיבה כלכלית, כגון הפסקת תשלום פנסיה לאלמנה עם הינשאה, עיתים הסיבה היא מניעה חוקית להינשא, כגון, כהן וגרושה שאינם יכולים להינשא, לעיתים בני זוג אינם נישאים משום סלידה מטקסים כלשהם או בהיותם כופרים גמורים.
החשיבות העיקרית להכרה במוסד הידועה בציבור הוא בצורך להעניק טובות הנאה של בן הזוג לידועה בציבור.
מיהי ידועה בציבור
על היות אשה ידועה בציבור של פלוני יש ללמוד מהנסיבות. עובדות אלו יש להוכיח (ראה פסק הדין בע”ע 1016/00; ע”ע 1015/00; ע”ע 1017/00 טלינסקי ליובוב ואחרים – קרן הגמלאות המרכזית ואחרים עבודה ארצי לג(17), 27).
לא כל אשה שפלוני מקיים עמה יחסים מחוץ לנישואין היא ידועה בציבור, אולם כאשר המדובר במערכת זוגית שנמשכת עשרות שנים והינה הדוקה ובלעדית ובזוג שמתאפיין בקשר עמוק האחד עם השניה, ובמערכת יחסים בלעדית וקונקלוסיבית – יתכן מצב בו גם זוג שמתגורר בדירות נפרדות יוכר כידועים בציבור.
עמד על כך השופט צבי ברנזון (ע”א 621/69 קרול נסיס נגד קוינה יוסטר, פ”ד כ”ד(1), 617): “יש כאן שני יסודות : חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, …….
היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים …..“
חיים משותפים אינם מחייבים בהכרח כי בני הזוג יתגוררו יחד תחת קורת גג אחת כל הזמן
בהתאם לתפישה המודרנית הודגש, כי “דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי” (ע”ע (ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד נ. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ.
כפועל יוצא מכך, ומבלי למצות, הובהר בפסיקה כי התנאי עשוי להתקיים – בתלות בנסיבותיו של כל מקרה – גם במצבים בהם בני הזוג אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת בכל יום ויום מימות השבוע, וגם במצבים בהם בני הזוג אינם מתגוררים יחד כלל בשל אילוצים אובייקטיביים שונים, דוגמת אשפוז או מחלה.
במקרה בו המנוח ניהל חיי משפחה כפולים,……. “שתי נשים היו לו” למנוח, או נכון יותר, שתי משפחות היו לו למנוח – קובע בית הדין כי גם זו שלא נישא לה פורמלית ולא גר עמה יום ביומו הינה ידועה בציבור.
בית הדין מייחס לכוונה של חיים משותפים. המנוח היה ביחסים עם המערערת במשך 34 שנים, מאז היותה בת כעשרים………. אמת, המנוח לא לן במשך השבוע בבית המערערת אלא רק בסופי שבוע. ברם הוא ראה בביתה “בית” במלוא מובן המילה. הוא הגיע לביתה בכל יום כמעט, סעד בביתה וכך חלק עמה את חוויות היום יום. לינה אינה חזות הכל, בעיקר כאשר מדובר בשני בתים, בשני משקי בית. בכל אחד מהבתים היו למנוח בגדים, כלי רחצה וגילוח. בהפסקות מהעבודה במשך השבוע הוא בא לבית המערערת ובסופי שבוע נמצא בביתה ולן בו. למעשה הוא נהג בביתה כבביתו. אשה זו ובתם המשותפת טיפלו בו במסירות במהלך מחלתו עד לפטירתו.
בשאלה זו של מגורים משותפים בגיל מבוגר דן בית הדין לעבודה גם בעניין גבריאלה סבן (עבל 000059/03 גבריאלה סבן נ. המוסד לביטוח לאומי. שם לבני הזוג היו דירות נפרדות בבניינים סמוכים. מעבר לכך הם חיו כזוג. בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות. והראיה, למנוח היה דרוש הכסף מהשכרת דירתו על מנת לממן את בית ההורים. כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. עלינו לשקול את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים. הגישה לצורות קשר לא קונבנציונליות, היינו, ללא נישואין, הפכה לגמישה.
בעניין אורה אביטל (עבל001169/01 אורה אביטל נ. המוסד לביטוח לאומי קבע כי: …..כאשר מדובר בשני בתים, בשני משקי בית. בכל אחד מהבתים היו למנוח בגדים, כלי רחצה וגילוח. בהפסקות מהעבודה במשך השבוע הוא בא לבית המערערת ובסופי שבוע נמצא בביתה ולן בו. למעשה הוא נהג בביתה כבביתו. אין להשוותו למקרה בו לפלוני אין בית נוסף והוא לן דרך קבע בבית ידועתו בציבור. במקרה זה היה לו בית נוסף. מעבר לכך,….. המערערת התלוותה למנוח לכל האירועים החברתיים, נסעה עמו לחופשות ובלתה עמו ברוב זמנו הפנוי. בכך יש כוונה ברורה לחיים משותפים.
הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור. היא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים). במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על כך הפסיקה אפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי. תרומה מיוחדת לפסיקה למוסד הידועים בציבור קשורה לעיצובו של מערך היחסים הכלכלי שבין הידועים בציבור. …. המשיכה הפסיקה גם בהקשר זה את המגמה של השוואת מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים.
ד”ר שחר ליפשיץ מצביע על כך שהפסיקה הרחיבה את היקף הזכויות של הידועים בציבור מעבר למפורש בחקיקה, וזאת בסטייה בתקדימים.
סטייה זו מאפשרת עקרונית לבתי המשפט להעניק את מכלול הזכויות המוענקות כיום לבני זוג נשואים גם לבני זוג החיים כידועים בציבור ללא נשואים משפטיים, וגם כאלה שעשו שימוש בדירות נפרדות ורק בחלק מן הזמן שהו יחדיו.
הנאות וסקס אינם מביאים למעמד של ידועים בציבור
בימים אלו יצא פסק דין מבית הדין לעבודה בעב”ל 10632-01-20 הקובע כי הנאות וסקס אינם מביאים למעמד של ידועים בציבור. במקרה זה אמנם הגבר נתפס בשעת בוקר מוקדמת בביתה של מי שנטען כי הינה בת זוגו ואולם בית הדין קיבל את גירסת האשה כי היחסים הם ללא מגורים ואך ורק לשם הנאות ובילוי.
לפיכך שלל בית הדין את טענת המוסד לביטוח לאומי כי לאשה לא מגיעה קצבה של חד הורית בשל מערכת היחסים עם הגבר, שהינו גם אבי בנותיה.
נקבע בפסק הדין כי התובעת מעולם לא נהלה משק בית משותף עם מר י.ט. ולא התגוררה עמו. עוד נקבע כי המוסד לביטוח לאומי נתפס לכלל טעות שעה שקבע כי התובעת היא ידועה בציבור של מר י.ט., מעצם העובדה שהתובעת אכן בלתה במספר אירועים עם מר י.ט. ואף בבתי מלון אין להקיש כי הינם בני זוג ואין הם מקיימים חיים משותפים.
נפסק כי עדות התובעת והעדים מטעמה תאמה באופן מלא את גרסת התובעת אשר העידה בצורה כנה ואישית כי הקשר בינה ובין מר י.ט. מבוסס על קשר מיני בלבד. אין בין השניים כל קשר זוגי מעבר לכך, חיי משפחה או משק בית משותף.
פעמים רבות למדים על היות זוג ידועים בציבור בשל תמיכה כלכלית קבועה ומסודרת שהעניק הגבר לאשה על בסיס חודשי או אחר. השאלה הנשאלת היא האם כאין תלות כלכלית וכל אחד מתפרנס עצמאית והגבר אינו מעניק תשלום קבוע לאשה – אפשר לומר שאין הם ידועים בציבור כי אין תלות כלכלית
זה מכבר עלתה בפסיקה האפשרות כי חלף מן העולם הנושא של תלות כלכלית של אשה בגבר ואין זו כוונת החקיקה והפסיקה שרק אשה הנזקקת לכספים היא זו שתהא זכאית לקצבה כידועה בציבור.
נשים כיום מגיעות להישגים לא פחות מאשר גברים. יתכן והן מתאמצות יותר לשם כך אבל אי אפשר להתעלם מההישגים שהן משיגות, החל מטייסות שסיימו קורס טיס כמו גברים דרך רופאות העומדות בראש מרכזים רפואיים ומנהלות אותן לתפארת וכלה בנשים אשר מצויות בעולם ההייטק, אשר מצליחות להביא להנפקות ענק ולהכרה ביכולותיהן כנשים מובילות בתחומי הייטק המגוונים.
לאור האמור עלינו להתייחס לתכליתו של חוק הגמלאות. תכליתו היא לתת תוקף לחיים המשותפים שהיו לבני זוג. אם היתה תלות כלכלית ברי שהכוונה לאפשר לידועה בציבור כמו גם לאשה החוקית להמשיך באותה רמת חיים.
אך בימינו לעתים קרובות אין תלות כלכלית אלא חיי שיתוף בעיקר כאשר שני בני הזוג עובדים. במקרים אלו הם מנהלים תכופות חשבונות בנק נפרדים אליהם מועברות משכורותיהם. יש על כן לתת משקל לרצונם המשותף לחיות בצוותא.
ד”ר שחר ליפשיץ מציין כי טיעונים בעד מוסד הידועים בציבור מתבססים בדרך כלל על מדיניות רווחה, על עקרונות חוזיים בדבר “חופש ההתקשרות” ועל רטוריקה ליברלית המכבדת את זכותם של פרטים לבחור באורח החיים המתאים להם…
שינוי הגישה עם שינוי העתים והגישה החברתית למוסד הידועה בציבור
מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום. עוזרת בית המתגוררת בבית דרך קבע לשם עזרה במשק בית אינה נחשבת לחיה חיי שיתוף עם בעל הבית. מאידך אשה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אשה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים – cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף. לא הרי עובדת משק בית המתגוררת בביתו של פלוני ולנה בביתו כהרי אשה שפלוני מתנהג בביתה כמנהג בעלים, בא לביתה כל אימת ששעתו פנויה מעבודה, משתפה בחייו ובחוויותיו גם אם אינו לן בביתה מדי יום.
ציין הנשיא צבי בר ניב:
גם כשמדובר בקשר בין בני אדם, משמעות שונה לתיבה “גור”, עת אומרים שארבעה סטודנטים שכרו במשותף דירה וגרים בה – עדיין לא יאמרו שהם גרים אחד עם השני – ועת אומרים שפלוני גר באותו חדר עם אלמונית בדירה מסוימת. את הדיבור “גרה עמו” בהקשר הדברים כאשר מדובר בהעמדת גבר ואשה למטרה מוגבלת בגדר “בני זוג” או “נשואים” יש לפרש בשים לב למטרת המחוקק כ- cohabitatio (בלטינית) או cohabit (באנגלית) (דב”ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי – זהבה משעלי, פד”ע טז,3).
עלינו לבחון הוא האם מתקיימים בבן זוג התכונות הדרושות על מנת להגדירו כידוע בציבור לצורך תכליתו של חוק מסויים. בדרך כלל מדובר בחוקים המקנים זכויות הנובעות ממדיניות רווחה לידועה בציבור לאחר מות בן זוגה. מבחנים רבים ושונים נקבעו בפסיקה על מנת לקבוע האם אשה היא ידועה בציבור של פלוני.
הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור, והיא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים). במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על כך, הפסיקה אפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי (עמוד 745).
להלן מספר מקרים בהם בני הזוג לא התגוררו יחדיו תחת קורת גג אחת ובכל זאת בית הדין לעבודה הכיר בהיותם ידועים ציבור
בתי הדין האזוריים המשיכו וממשיכים בפיתוח המוסד של ידועה בציבור ופרשנותו. כך הכיר מותב בראשות השופט מאיר נחתומי ונציגי הציבור מר י. קחטן וגברת ד. שלוש (תב”ע מט/0-265 הילה הנדלסמן – המוסד לביטוח לאומי) בתובעת כידועה בציבור של מי שנהרג בתאונת דרכים, לצורך קצבת שאירים. היא חיה עמו 12 שנים ולהם בת משותפת.
המנוח לן בבית התובעת מספר ימים בשבוע. השופט נחתומי עמד על כך כי למרות שלא היתה בלעדיות ביחסים בין התובעת למנוח, ולמרות מערכת היחסים של המנוח עם אשתו ובנותיו וגם עם התובעת, הרי בהצטברותן של הנסיבות כולן יש לראות את התובעת כידועה בציבור של המנוח.
כך פסקה גם השופטת הראשית ורדה וירט לבנה לגבי ביטוח שאירים (ב”ל 3096/00 סקרטרבה לריסה – המוסד לביטוח לאומי). השופטת ורדה וירט לבנה עמדה על כך שלמרות שבני הזוג לא התגוררו ביחד, יש לראות את האשה כידועה בציבור. השופטת עמדה על כך שהיו נסיבות מיוחדות לכך שבני הזוג לא התגוררו ביחד.
בקביעות הנוגעות לטיב השיתוף המשמעותי בין בני הזוג יש להשליך גם על האופן שבו יבחן התנאי ההכרחי הנוסף הנדרש בחוק לצורך גיבוש הזכאות לגמלת שאירים של ה-“ידועה בציבור”. בהקשר זה מכוונים אנו לתנאי המגורים המשותפים בעת פטירת בן הזוג.
בנושא זה של תנאי מגורים משותפים אכן חלה הגמשה בעמדת הפסיקה, אשר קבעה כי לתנאי האמור “יכול ויינתנו…ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים, ואף בתנאים כלכליים שונים” (ר’ דב”ע (ארצי) מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי נ’ זהבה משעלי [פורסם בנבו] (10.9.84); (ר’ גם:
דב”ע (ארצי) נו/255-0 מימי עטר נ’ המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד”ע לב 385 (1999)); ע”ע (ארצי) 144/03 אסתר לב נ’ הממונה על תשלום הגמלאות [פורסם בנבו] (15.3.04); עב”ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (29.1.04); ע”ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון נ’ קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע”מ [פורסם בנבו] (27.2.17) יחד עם זאת,
התשובה לשאלה האם מוצדק לראות בנסיבות מסוימות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו באופן מלא או חלקי “מגורים משותפים” עשויה להיות מושפעת מן הקביעות הנוגעות לעצם קיומו של שיתוף זוגי במובנו המהותי. לשון אחרת, ההכרעה בסוגיות הנוגעות לטיב ולעוצמת השיתוף הממשי או הרעיוני עשויה להשליך על ההכרעה בשאלה האם ראוי להכיר בקיומם של מגורים משותפים באותן נסיבות.
האם יש רלוונטיות לתלות כלכלית
נדמה כי המסקנה המתבקשת על רקע הדברים לעיל, על רקע דבריו של בית המשפט העליון בעניין אלחנתי ובעניין פרוז’אנסקי וכן, על רקע דבריו של בית דין זה בעניין פידלמן הינה – כי יש להקפיד על ניסוח תכליתו של החוק, בכל הנוגע לקביעת הזכאות לגמלת שאירים ל-“ידועה בציבור” ולניסוח של תוכן השיקולים שיובאו בחשבון לצורך הגדרת מעמדה כאמור, באופן הנותן ביטוי לערך השוויון בין המינים.
במסגרת כך יש להסתייג ולהימנע מן השימוש במושגים הטומנים בחובם עמדות סטראוטיפיות ומכלילות ביחס ל”תלותן” של נשים. מושגים העלולים לנגוס בערך השוויון בין המינים ולהביא אגב כך להנצחת מציאות קיימת באמצעות קיבוען של תפיסות שתרמו להתהוותה.
ניסוח מעין זה מצריך ויתור על הדרישה להוכחתה של “תלות כלכלית” של האישה בבן זוגה, שהינה היפוכה של העצמאות הכלכלית, כמו גם ויתור על הדרישה להראות כי אובדן בן הזוג מהווה בהכרח גם אובדן ה”מפרנס” או מוביל לחיי מחסור. זאת, כחלק מן התנאים הנדרשים להכרה במעמדה של אישה כ-“ידועה בציבור” של אלמוני.
תנאים אלה יש להמיר בדרישות אחרות המלמדות על “פגיעה כלכלית”, או “חסר כלכלי” שנגרם לאישה עקב מות בן זוגה, בין ממשית ועכשווית ובין רעיונית או עתידית. פגיעה שהינה פועל יוצא של יחסי שיתוף משמעותי ומחויבות הדדית ברמה גבוהה ששררו בינה לבין בן זוגה, כך שמעצם אובדן השיתוף וקשירת הגורל ההדדית – ללא רלוונטיות ל”תלות” – נגרמת באופן טבעי גם פגיעה כלכלית.
פגיעה זו באה לידי ביטוי הן בצורך המידי להסתמך על מקור פרנסה אחד בלבד, על הסיכונים והקשיים הטמונים בכך, הן בעלויות החיים הגבוהות יותר של אדם בודד להבדיל מזוג שחולק בעלויות משק הבית ומטלות החיים השונות, והן בצורך לשאת לבד במחיר הכלכלי הנלווה להתמודדות עתידית עם האירועים הקשים שצופנים בחובם לעיתים החיים. בעיקר בגיל המבוגר.
ביחס לבני זוג שנישאו – יוצא החוק מנקודת מוצא של שיתוף ומחויבות הדדית וכתוצאה מכך בדבר פגיעה כלכלית מהסוג שפורט לעיל לאישה שהתאלמנה, כאשר גם אם מדובר בהנחה מכלילה – היא נכונה במספר מספיק של מקרים על מנת להצדיק קביעה רוחבית שחוסכת את הצורך בבדיקה עובדתית של כל מקרה, ומונעת את ההכבדה הביורוקרטית הכרוכה בכך מבחינת המוסד ומבחינת האלמנות מבקשות הגמלה. מאידך “ידועה בציבור” תוכר ככזו לצורך קבלת גמלת שאירים רק כאשר ניתן להסיק מתוך נתונים אובייקטיביים על יחסי שיתוף משמעותיים, הכוללים גם היבט כלכלי ומחויבות הדדית בינה לבין בן זוגה המלמדים על פגיעה בדומה לזו שתוארה לעיל: כך למשל, שעה שניתן להראות שיתוף משמעותי במשאבים ובהכנסות או נשיאה משותפת בנטל ההוצאות לסוגיהן; שעה שניתן להניח ברמה נאותה של סבירות, כי המחויבות ההדדית של בני הזוג זה כלפי זו הייתה ברמה כזו, שלו אחד מבני הזוג היה נזקק לסיוע בכסף או בשווה כסף – הרי שבן הזוג האחר היה עומד לצידו “בעוני ובחולי”; שעה שעולה כי מי שטוענת למעמד של “ידועה בציבור” של פלוני תרמה תרומה משמעותית למערכת היחסים שבין בני הזוג, בכסף או במאמץ שממנו נהנה בן הזוג שנפטר. לעיתים, חלף הפניית משאביה לאפיקים שיכולים היו להשיא לה תמורה כלכלית ועוד.
לא למותר לציין כי בדרישות כאמור, המדגישות את יסוד השיתוף ואת החסר הממשי או הרעיוני הנוצר בשל גדיעתו עקב מקרה מוות יש לבסס את ההצדקה למילוי חסר זה על ידי הציבור על יסוד עיקרון של ערבות הדדית (ר’ סעיפים 24 ו- 25 לעיל וכן, עניין מנו ועניין קירשנר).
כתבה כב’ השופטת רוזנפלד בע”ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי נ’ קרן הגמלאות המרכזית ואח’ [פורסם בנבו] (21.6.01) כי –
“גם בהעדר מחסור כלכלי [להבדיל מפגיעה כלכלית], כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תיחשב ל”אלמנה” אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית”. ברוח זו נכתב גם בעב”ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן נ’ המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.2.0) כי “חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה.” וכך גם בעב/ 8010/01 זליקוביץ נ’ מגן קרן פנסיה
לקואופרציה ביצרנות, תחבורה ושירותים, אגודה שיתופית [פורסם בנבו] (25.12.02)
כתבה כב’ השופטת גליקסמן, כי
“כיום, אין מקום שבית הדין יצא מהנחה כי בכל משק בית משותף עיקר עול הפרנסה מוטל על הגבר, והוא נושא בעול הכלכלה והמחיה של בת זוגו. המקרים בהם שני בני הזוג נושאים במשותף בעול הפרנסה, בחלקים משתנים, כאשר לעתים חלקה של האישה הוא אפילו גבוה יותר מחלקו של הגבר, הולכים ומתרבים.”
נראה כי מן הראוי להמשיך ולדבוק במגמה זו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
