לא מעט הורים שנפרדו או התגרשו מוצאים עצמם בסכסוך עם בן הזוג האחר, אודות מוסד הלימודי העתידי של ילדיהם, ולעיתים המחלוקת מצריכה הכרעה שיפוטית שעיקרה היא טובת הילד, צרכיו ורצונותיו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונו של אחד ההורים. יפה יהיה לצטט בפתיח למאמר זה דברי חוכמה שנאמרו על ידי הרכב בית הדין הרבני האזורי בתיק (ת”א) 300160/18 פלונית נ’ פלוני (12/7/12) (בהרכב דיינים מלכה, היישריק וכהן) לפני מספר שנים, דברים החודרים אל לב:
“חינוך, אינו דבר שיכול להיות מועבר בדרך של “הנחתה”. גם אם לאב ו/או לאם יש דרך חיים והשקפה שבה הם הולכים ובוודאי סבורים שהיא הנכונה, הדרך להנחיל אותה לילדיהם אינה יכולה להיות בשרירות ובהכרח של “אני ההורה ואני אקבע”. הכוח להכריח פיזית את הילד הוא אמנם בידי ההורה, אך כח זה לא יקנה את החינוך המבוקש. במקרים מסוימים אף יגרום לריאקציה.
כבר אמר החכם מכל אדם (משלי כב ו) בדיוק רב: “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ” ועמד על דיוק זה המצות פלוני בפירושו שם: “התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה’ לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה…”.
הווה אומר, לא רצון האב ולא רצון האם יהיו טובים ככל שיהיו, אינם יכולים להיות בדרך של כפיה על הילד. כך לא תצלח דרך החינוך. יש להתאים את דרך החינוך לילד למצבו, לסביבתו ולאורח חייו. רק הנחלה בדרכי נעם היא זו שיש ביכולתה להנחיל את המורשת אותה מעוניין האב להעביר לילדיו. קביעת מקום לימודים הנוגד את רצון הילד לא זו בלבד שלא תשיג את ייעודה, אלא שעלולה בהחלט לפתח ריאקציה והשיג את המצב ההפוך. שיחות ענייניות ודיאלוג עם הילד/ה הן הדרך הנכונה.
השורה התחתונה היא, ששומה עלינו לבחון את המקום שבו תהיה הרגשתה של הבת חיובית ומועילה, באווירה שבה תוכל לספוג אל קרבה באופן היותר מועיל וטוב, ולרבות הנתונים החברתיים של מקום זה או אחר שבכוחם להשפיע עמוקות על הרגשתה של הילדה בגיל זה ועל השתלבותה בחברה הרצויה לה.”
ולהלן התייחסות למחלוקות בין הורים, כיצד הם באו לידי ביטוי בפסיקה, וכיצד הוכרעו, כל שופט או דיין, לפי השקפת עולמו ותפיסתו שלו:
על טובת הילד וקבלת החלטה “טובה דיה”
כב’ השופטת הילה מלר שלו עושה שימוש במונח החלטה טובה דיה, כאשר אין היא שמה דגש דווקא על החלטה אחת שיכולה להיות טובה עבור ילד, נשוא הדיון, אלא בוחרת בין שתי אפשרויות ששתיהן סבירות, לכל הפחות. כאשר יש שתי חלופות סבירות לא קל לבית המשפט לקבל החלטה, כי אין אפשרות רעה ואפשרות טובה שנקל להכריע בהן. שתי האפשרויות טובות דיין.
במקרה זה זוג הורים שנפרד חלוק על המסגרת החינוכית של הילד כאשר האם מעוניינת במסגרת בה היא מלמדת ושם גם לומדת בתם הגדולה יותר של הצדדים, ואילו האב מתנגד לכך ומציע מסגרת אחרת.
כאשר הורים מסכימים ביניהם על המסגרת של ילדיהם המדינה אינה מתערבת בכך וזוהי אוטונומיה של התא המשפחתי (למעט במקרים של הזנחה או התעללות)
כאשר הורים מסכימים על המסגרת המדינה אינה מתערבת ואין צורך לתת פסקי דין בנדון ואולם מחלוקות בין הורים בנושאים מסויימים לאחר הגירושין, הדם הרע שיש ביניהם, רצון לנקמה, ולעשיית “דווקא” מביאים לכך שאותו זוג הורים שקודם היה מסכים בנקל ובקלות על המסגרת החינוכית – מנהל הליכים משפטיים ממש באותו עניין, שעה שהתגרשו או נפרדו. ככל הנראה זה דרכו של עולם ויש אנשים שיתנגחו זה בזה על כל דבר ועניין.
החלטות בעניינם של קטינים, מורה אותנו החוק, מחייבות את הוריהם לנהוג לטובת ילדיהם וזאת “כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין” (סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב- 1962). לעת פרידת הורים ובהעדר הסכמה – קובע אותו החוק, כי בית המשפט הוא שיכריע בהתאם לעקרון טובת הקטין (סעיף 25, סעיף 17). עקרון טובת הילד משליך על החלטות שההורים צריכים לקבל ואם אין הסמכה יעשה זאת בית המשפט כאשר הוא שם לנגד עיניו את טובת הילד וצרכיו.
לקטין נגרם נזק מן המחלוקת
בית המשפט סבור הנזק הנגרם לקטין מהעדר ההסכמה ההורית בין שתי חלופות חינוכיות טובות דיין עבורו, המייצר מאבק משפטי בעצימות גבוהה ומאבק זה, עולה על התועלת שהיתה מושגת מבחירה באחת מהחלופות האפשריות גם אם צד אחד צריך להתפשר מעט.
אין ספק שבמקרה זה לשני ההורים כוונה טובה אך זאת לא באה לידי ביטוי בסכסוך דנן ולעיתים מסירותם של הורים לקטינים ופועלם לטובת הילד, יכול ויבואו לבוא לידי ביטוי בעצם קבלת החלטה הורית משותפת “טובה דייה” עבורו; כזו המתקבלת על ידי שניהם, גם אם לכתחילה היו חלוקים; וגם בסוגיות שעל פניו מסווגות כמהותיות, כבחירת מסגרת חינוכית. בית המשפט קובע בעצם כי המחלוקת שמה את הילד בתווך בין שני ההורים וגורמת לילד אי נחת בלשון המעטה, ולו ההורים היו מסכימים בניהם על אחת מן המסגרות שכל אחת ראויה טובה ומתאימה – היה טוב יותר.
תקשורת הורית מקרבת וטובה נדרשת בין הורים המבקשים לפעול לטובת גידול ילדיהם המשותפים; והיא נדרשת ביתר שאת דווקא לעת הגירושין, ובמיוחד כאשר הקטינים חולקים זמן משמעותי בשני בתים בין שני ההורים.
קביעת מסגרת החינוך בין שתי חלופות טובות דין
פסיכולוג הגן שערך עליו תצפית, התרשם שהקטין ניחן בכוחות שיאפשרו לו להתמודד בסיטואציות חברתיות שונות ולמצוא את מקומו. הקטין עצמו נמנע מלהביע דעה על החלופות עצמן ולא ציין מה הוא מעדיף. העובדה שאמו עובדת באחד מבתי הספר אינה מפריעה לו, ובאשר לאחותו הלומדת באותה מסגרת ציין הקטין כי היא לא מפריע לו הגם שלא תמיד הם מסתדרים ביניהם, כדרכם של אחים.
הפער המרכזי שבין שתי מסגרות החינוך, לכאורה, מסתכם בשני נתונים מרכזיים: האם מלמדת בבית הספר שאליו היא מבקשת לרשום את הקטין; לצד היות ביה”ס המסגרת החינוכית שבה לומדת אחותו הבכורה, בהתאם לבחירתם של שני ההורים לגביה (טרם פרוץ הסכסוך).
לנתונים עובדתיים אלו יוצקים שני הצדדים פרשנויות הפוכות, כדרכם של ניצים, בדבר אופן השפעתן על הקטין ועליהם כהוריו כל אחד רואה בנתונים אלו חיזוק לגישתו שלו
הרישום הקודם ביחס לילד או ילדה אחרים יכולים להוות אינדיקציה
בנסיבות שבהן החליטו הורים במשותף על רישום ילד ראשון מבין ילדיהם למסגרת בית ספרית אחת, אזי ביחס לילדיהם הבאים, ובהעדר כל צורך מיוחד של מי מהקטינים למסגרת חינוכית ייחודית לצרכיו, יפעלו ההורים במשתף לרישום כלל האחים לאותה מסגרת חינוכית; הדבר מתיישב עם טובת כל ילד בנפרד, כמו גם עם טובת המשפחה כמערכת. זאת ועוד בהתחשב בכך שטיבם ואיכותם של שני בתי הספר של הפרק שאינם במחלוקת; בהעדר צרכים מיוחדים של הקטין העומד בלב הסכסוך, שבהם היה כדי להצדיק בחינת מסגרת מיוחדת עבורו כאינדיבידואל, יש עדיפות לבית הספר אותו מציעה האם. מה גם שבכל אחד מבתי הספר המוצעים עתידים ללמוד חבריו של הילד לגן ומשכך אין עדיפות בהיבט זה.
מחלוקת בעניין זרם דתי, חרדי, ממלכתי דתי או חילוני. איך יכריע בית המשפט כאשר המחלוקת הינה בדבר הזרם הדתי?
כך גם טובת הילד עומדת לנגד עיניו של השופט זגורי כאשר הוא נאלץ להכריע היכן ילמד כל אחד מילדיו של בני זוג לשעבר החלוקים ביניהם על המסגרת החינוכית, בין היתר אך לא רק, והמחלוקות ביניהם תלויות ועומדות כמעט בכל נושא ונושא.
כאשר ההורים חלוקים על הזרם הדתי בו ילמד הילד או הילדים המצב מורכב ומסובך יותר
כבכל נושא הכרוך בסוגיית המשמורת, יכריע ביהמ”ש לאורו של עקרון העל בדבר טובתם של קטינים. יודגש, הגם שמדובר בהכרעה בזרם החינוך של הילדים, בית משפט אינו מתערב בנושא הקשור לדת ו/או מידת האמונה של מי מההורים ואין בהכרעתו כדי להביע עמדה המצדדת בהורה זה או אחר. התוצאה של ההכרעה בסכסוך תהא לפי טובת הילד ולא לפי האמונה הדתית של מי מהנוגעים בדבר.
טובת ההורה
זכותם המלאה של ההורים לקבל החלטותיהם לגבי צורת החיים הדתיים שלהם ושל ילדיהם הקטינים. עם זאת, ככל שהקונפליקט בנושא זה עלול לסכן הילדים או טובתם הנפשית וההתפתחותית, אין מנוס מהכרעה שיפוטית. למרות הקביעה, כי בסכסוכי משמורת רואים אך ורק את “טובת הילד”, יש ולעתים גם “טובת ההורה” נכנסת למערך השיקולים הרלבנטיים, באשר ברור, כי ככל שייטב להורה כך גם ייטב לקטין. רווחת ההורה תורמת לרווחת הילד.
כמובן שהדברים נכונים ויפים, כל עוד טובת ההורה עולה בקנה אחד עם טובת משנהו והיעדים של ההורים דומים או זהים. כאשר היעדים ואורח החיים של ההורים משתנים לאחר הפרידה, יש למצוא את שביל הזהב בין העמדות הקוטביות של ההורים ולעיתים אין מנוס ממתן העדפה ברורה לצרכי הורה אחד על פני משנהו וזאת על פי טובת הקטין בלבד במנותק מטובת ההורים.
ממקרים שהגיעו לבירור שיפוטי בפסיקה, נמצא כי אכן שאלת הקונפליקט בין דרך החינוך בבתי הספר לבין דרך החינוך בחייו של הילד, היא השאלה המהותית (בה”א הידיעה) שכל הערכאות שואלות עצמן ועוסקות בה (לרבות בית הדין הרבני, ביהמ”ש לענייני משפחה וביהמ”ש העליון).
במסגרת שאלה זו, יש משקל רב לרצון הילד ולתחושתו מחד גיסא וליכולותיו לתמרן ולהתפתח כראוי בתוך הדילמות המוסריות, הערכיות והדתיות שעלולות להיווצר בקרבו, מאידך גיסא. כן יש לציין עמדות חלק מהפוסקים לפיהן, לזכות הגלעינית של המשמורת ישנה השפעה גם על קביעת זרם החינוך (לכיוון הצד של ההורה המשמורן).
במקרה שהגיע לידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, האב עתר למסגרת חרדית אך עתירתו נדחתה. בנסיבות המקרה דנן קבע כב השופט זגורי מסגרת חינוכית שונה באותה משפחה. נקבע שפלוני ואלמוני ילמדו בבי”ס ממלכתי דתי ב… (לבי”ס זה תרשם גם פלונית בעתיד). מעבר לרצון האם והילדים בעניין, ביהמ”ש התרשם כי חינוכו של פלוני במסגרת הממלכתית דתית (להבדיל מהחרדית), מתאים יותר לאורח חיו הואיל וכך יצומצם למינימום הקונפליקט בין החינוך בביה”ס לבין החיים בבית האם ובבית האב.
גם בנושא קביעת מקום חינוך, כבכל נושא הכרוך בסוגיית המשמורת, יכריע ביהמ”ש לאורו של עקרון העל בדבר טובתם של קטינים (תמ”ש 10771/05 פלונית נ’ אלמוני). המונח הוא אמורפי ובית המשפט אמור לצקת לו תוכן ממשי.
כאשר מדובר “בסיכון רגשי או התפתחותי” עיקר הכוונה הוא לבלבול שנגרם ועלול להיגרם לילדים בשל הבדלי הגישות השונות והקוטביות של ההורים ובין גישות שלו לגישות השונות של בתי הספר (ראה גם: ד. גוטליב, נושאים דתיים בקביעת משמורת ילדים וסדרי ראייה, רפואה ומשפט 16, (1997.
טובת ההורה במידה ויש הורה משמורן דהיינו הורה שביתו הינו הבית העיקרי ולא מתקיימת אחריות הורית משותפת בנוגע לחלוקת זמנים
בהקשר זה ומקום שהילדים חיים, מתגוררים ומבלים רוב זמנם במשמורת אחד ההורים, לא ניתן להתעלם מאורח חייו של אותו הורה משמורן (גוטליב, פסקה 5 למאמרו). ההסבר הפסיכולוגי לכך נעוץ באחריות הרבה הרובצת לפתחו של אותו הורה משמורן (או מטפל עיקרי) ; האחריות לגידול הילדים במשמורתו כה כבדה, כך נכתב, “עד שעלינו לחזק ככל שניתן את ידיו של ההורה המשמורן ובפרט כאשר עסקינן במשפחה חד הורית” (גוטליב, שם). נציין, כי קיימת עמדה בפסיכולוגיה לפיה יש להעניק להורה המשמורן סמכויות כמעט בלעדיות בענייני החינוך כחלק מטובת הילד (גישת גולדשטיין, פרויד וסבולניט כפי שהובאה במאמרו של גוטליב).
בפסק דינו מציין בית המשפט כי יש קשר הדוק בין קביעת המשמורת הקבועה ביחס לילדים לבין סוגיית זרם החינוך והדברים בלתי ניתנים להפרדה. בהקשר זה יש להפנות לפסקי הדין הבאים: בג”צ 7395/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני האיזורי באשדוד, בג”צ 5227/97 מיכל דויד נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה(1) 453, ע”א 238/88 יחזקאלי נ’ יחזקאלי, פ”ד מג(2) 467 בעמ’ 469, תמ”ש (ת”א) 60481/09 ש.כ. נ’ א.כ., תמ”ש (חי’) 14363/01 פלוני נ’ פלונית, תמ”ש (ת”א) 10771/05 פלונית נ’ אלמוני , תמ”ש (ת”א) 21556/95 פלונית נ’ אלמוני ; תמ”ש (י-ם) 2791/98 פלונית נ’ אלמוני, תמ”ש (ת”א) 79184/98 א.א. נ’ כ.ע. תיק (רבני גדול) 1-23-2950 האם נ’ האב, 17/06/2004 (כב’ הדיינים טופיק, בן שמעון ואיזירר); תיק (ת”א) 300160/18 פלונית נ’ פלוני (12/7/12) (כב’ הדיינים מלכה, היישריק וכהן).
ואולם יש לציין כי כיום הולכים וגדלים המקרים בהם המשמורת בשמה הקודם, דהיינו חלוקת הזמנים הינה שווה ו/או כמעט שווה כך שמשקלם של פסקי הדין שצוטטו לעיל הולך וקטן לטעמה של הח”מ על מאמר זה
בפסק דין אחר שניתן בבית המשפט לענייני משפחה ביקש הקטין ללמוד בבית ספר דתי סמוך למקום מגוריו ולעזוב את בית הספר בו למד
הקטין ביטא רצונו בפני המומחית ואמר שהוא אוהב את בית הספר הנוכחי, טוב לו שם, אם כי הנסיעות מעייפות אותו. הוא מעוניין להמשיך ללמוד תורה ולשמור שבת ובמידה ויש בית ספר דתי בסביבת מגוריו, הוא מעדיף אותו הגם שיחסרו לו חבריו מבית הספר הנוכחי. דברים אלה אמר הקטין כאשר הובא למומחית על ידי האם. עם זאת יצוין כי כאשר הובא הקטין למומחית על ידי האב, הוא נשמע ונראה לחוץ ודרוך, ביקש מהמומחית “לשכוח” מכל הדברים שאמר שבוע קודם לכן אודות מעבר בית ספר, הודיע כי הוא רוצה להישאר באותו בית ספר ולא ניתן היה לקיים עמו שיחה ספונטנית והוא חזר על המסרים הללו כמנטרה תוך שהמומחית קובעת כי נראה שעבר הכוונה אינטנסיבית מצד האב והוא היה לחוץ שמא לא יעביר כל המסרים הללו.
יש ילדים המושפעים מאד מהפעלת לחץ עליהם והורה יכול לשטוף מוחו של קטין ולגרום לו לומר דברים מסויימים ועל כן יש להתייחס בזהירות יתירה להבעת דעה או הבעת רצון של קטין.
בפגישה עם בית המשפט ביטא פלוני רצון ברור ומפורש ללמוד בבית הספר הממלכתי דתי ב***. לדברי האפוטרופוס לדין, שני הילדים פלוני ואלמוני מעוניינים ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי ב*** ויש להתחשב ברצונם
בית המשפט קובע כי הקשר בין האב לבין פלוני לא אמור להיפגע בעטיה של החלטה בדבר זרם החינוך ובמיוחד כי לא התקבל הטענה כי אם האב חרדי גם הבן צריך מסגרת חרדים כדי לשמור על קשר בין ההורה לילד.
האב חרדי והאם חילונית – כיצד יקבע בית משפט?
הטיעון של ב”כ האב, כי המשך חינוך בנו פלוני במסגרת חרדית יאפשר שמירת קשר ומכנה משותף בין האב לבין פלוני, אינו משכנע דיו. הבעיה בקשר בין האב לבין פלוני הינה בעיה עמוקה ומורכבת הרבה יותר מכפי שהאב סבור. ניסיונות האב לפתרונות פשטניים (עיבוי המפגשים או המשך חינוך פלוני בזרם חרדי), מחטיאים את טובתו של פלוני, מתעלמים מרצונו וחמור מכל, עלולים להציב את פלוני בקונפליקט בלתי אפשרי בין חינוך חרדי ואורח חיים חילוני לחלוטין בבית אמו. הדבר אף מגביר הלהבות בין ההורים במקום להנמיכן. בין זרם החינוך החרדי לבין אורח חייהם של האם ופלוני אין גשר בבית הספר “”***””. הוא כן מתקיים בבית הספר הממלכתי-דתי. זאת ועוד, התוצאה העקיפה של המשך לימודיו של פלוני בבית הספר החרדי עלולה להיות דווקא ניתוק מוחלט מהאב ולא עיבוי הקשר עמו ובכך הרי אף אחד אינו מעוניין.
יש לזכור כי בנסיבות, הריחוק שנוצר בין האב לבין פלוני, נוצר כאשר פלוני מתחנך בזרם החינוך החרדי שמעוניין בו האב ולא כאשר הוא מתחנך בבית הספר הממלכתי דתי. זאת ועוד, לטיעון זה של האב אין ביסוס בחוות דעת המומחית או בכל חוות דעת אחרת. על האב להבין, כי חלק ניכר ועיקרי בבעייתיות בקשר בינו לבין פלוני נעוץ בו ובהתנהגותו. טיפול והדרכה הורית יסייעו לאב הרבה יותר לשקם ולטפח הקשר עם ילדיו (לרבות הבנת עולמם הפנימי) מאשר קביעת מסגרת חינוך חרדית.
כן ייתכן, כי חלק מקשיי הקשר בין פלוני לאביו נובעים מהתנהלות לא נכונה של האם, אלא שהיא בניגוד לאב מוכנה להכיר בטעויותיה, מרבה לבקש ולהיענות לטיפול ואף הוכח כי היא יודעת להטמיע הדרכה הורית ולתקן דרכיה. אצל האב אין תובנה ומודעות לחלקו וכאן הקושי והכאב הגדול. הנוקשות של האב מאפילה על יכולת החשיבה שלו.
יתרונות נוספים של חינוך ממלכתי דתי עבור פלוני בהתמודדות עם הקונפליקט
לבית המשפט, למומחית ולאפוטרופוס לדין, ברור, כי חינוכו של פלוני במסגרת הממלכתית דתית מתאים יותר לאורח חייו הואיל וכך יצומצם למינימום הקונפליקט בין החינוך בבית הספר לבין החיים בבית האם ובבית האב.
ממלכתי דתי היא דרך האמצע במקרה הזה שתאפשר שמירה של הורות של שני ההורים
הילד פלוני הוא הילד היחידי בבית הספר הנוכחי חי בקונפליקט כה קיצוני (הורים גרושים, אב חרדי ואם חילונית). אין אח ורע למקרה כמו של הקטין פלוני בבית הספר וספק אם לבית הספר ב”***” הכלים והיכולות להתמודד עם השונות והחריגות של המקרה. אין ספק בעיני, כי מקום שבבית הספר מקדשים את שמירת השבת באדיקות והילד נוסע ברכב לבריכה בשבתות ומחלל השבת, הדבר מעורר ויעורר קונפליקט וקושי רב מצד הילד לה להתקיים במסגרת זו ועלול גם להציבו בביקורת של הממסד החינוכי ולא פחות חשוב מכל של המסגרת החברתית-לימודית. הדבר גם יוצר בעיות בגיבוש הזהות הדתית.
יש לציין, כי גם ויזואלית דומה שלפחות מחוץ לבית הספר החרדי, שומר פלוני (וכך גם אחיו) על זהות חילונית גמורה. הילד אינו מאריך פיאותיו, אינו לבוש כחרדי וחלק ניכר מההוויה והחוויה שלו הינה חילונית ולא דתית. הדבר משליך על ההסתגלות החברתית ובבית הספר הממלכתי-דתי יקל על פלוני לקשור קשרים חברתיים בקלות, כאשר עם חלוף השנים וההתבגרות, הקונפליקט (גם הויזואלי) בין חייו החילוניים של פלוני לבין חינוכו בבית הספר הדתי ילך ויגבר.
בנוסף, התרשמות בית המשפט והאפוטרופוס לדין היא, כי ישנה נקיטת עמדה מצד בית הספר הדתי בסכסוך ההורי ובשאלת קביעת זרם החינוך. נקיטת העמדה מבקשת לצדד באב והיא מבקרת את האם. אחת הדוגמאות לכך, היא הניסיון “לקנות” את הילד באמצעות הענקת תעודת פרס מיוחדת בסמוך לדיון האחרון, ללא שהילד פלוני מודע כלל מדוע קיבל את אותה תעודת פרס.
יש למצוא את הגשר שיכול לתווך בין עמדת האב לעמדת האם מבחינת זרם החינוך
מבחינה לימודית אין הבדלים משמעותיים ברמה בין בתי הספר “”***”” וזה הממלכתי-דתי ב***, הגם שיש יתרון לזה האחרון (ילדים שהגיעו מבית הספר “***” לבית הספר הממלכתי דתי, נדרשו לתגבור, שיעורי עזר וסיוע, כדי “ליישר קו” עם הרמה הלימודים בבית הספר הממ”ד). מנגד, ההתרשמות מבית הספר הממלכתי דתי ב***, היא כי אכן מדובר במקום שיכול להוות הגשר המתאים ביותר בין אורחות חייו של האב, חינוכם של הילדים עד כה ואורח חייה של האם שהחליטה לנטוש את דרך ההתחזקות בדת (לחשיבות שיקול זה ראה גם תמ”ש (ת”א) 79184/98 א.א. נ’ כ.ע.
זאת ועוד, לילדים המבקשים לחזק שיעורי הדת ניתן ליתן תגבור והעשרה באמצעות רב בית הספר. גם בבית ספר זה וגם ב”***”, מקצועות הליבה זהים, אך הרמה הלימודית בבית הספר הממלכתי דתי גבוהה יותר. לדברי מנהלת בית הספר, רוב מוחלט ומוחץ של מסיימי בית הספר (הבנים) פונים לישיבה תיכונית או לאולפנה (הבנות), דבר המצביע בבירור על משקל היתר של השפעת הזרם הדתי בבית הספר.
האם מגלה גישה יותר פשרנית ומכבדת את דרכו של האב אך לא להיפך
האם גם מבטאת גישה יותר פשרנית ומבינה ללב הילדים ולצורך בכיבוד דרכו של האב, גם כאשר הם אצלה. אמנם אין לבית המשפט זכות, כלי או דרך להבטיח או אף לבקש מהאם שתשנה או תסטה מאמונתה או אורחות חייה במסגרת גידול הילדים (ראה בתמ”ש (חי’) 4652-07-09 האב נ’ האם, בו בוטל חיוב האב שלא להסיע הילדים בשבת בעת ביקורי הילדים אצלו), אך במקום שהאם נכונה לגלות הבנה, להקפיד על הדלקת נרות שבת, קבלת שבת, הפחתה בשימוש במדיה חילונית כגון טלוויזיה, הגברת הבקרה על התכנים שהילדים צורכים אצלה, והגברת ביקורים בספריה וקריאת ספרים, יש לכך משמעות רבה.
על האם ליטול עצמה מחוייבות זו שעה שהצהרותיה השונות בפני כל גורמי הרווחה ופקידות הסעד הייתה, כי היא מעוניינת בחינוך דתי לילדיה. חינוך דתי, אינו רק בבית הספר הוא גם בדוגמא האישית. אמנם חיוב משפטי אין כאן, אך הציפייה מהאם היא שתעמוד בהצהרותיה לטובת הילדים, כפי שהביעה אותן בבית המשפט. גם להצהרות בבית המשפט יש ערך.
לאור כל האמור לעיל נקבעה המסגרת הדתית ממלכתית כמסגרת המתאימה לילדים, וכך יש סיכוי שדרך האמצע תהא טובה עבורם.
חוסר יציבות הוא עניין רע לילדים
הביקורת המרכזית של בית המשפט ביחס לאם אינה נוגעת לבחירותיה, אלא לחוסר היציבות בבחירותיה אלו: היא חילונית לפני הנישואין, חוזרת בתשובה במהלכם, במהלך הפרידה משילה מעליה לבוש וסממנים דתיים, אך מצהירה בפני העו”ס לסדרי דין, כי היא שומרת על אמונה דתית חזקה וכי לעולם לא תוציא ילדיה מהחינוך הדתי, לאחר מכן היא חוזרת לחלוטין “בשאלה” ומנהלת אורח חיים חילוני גמור תוך שהיא מבקשת להוציא הילדים לחינוך חילוני מבלי להתחשב כלל בדעתו וברצונו של האב. יש לציין, כי במסגרת תסקירי הסעד עמדת האם נראית נחרצת ועמידה בכל הנוגע לחינוך הדתי והנה הפכנו את את הדף ומצאנו עמדה הפוכה לגמרי.
אין ספק שמדובר בחוסר יציבות באורח החיים של האם ובבחירותיה, והוא עלול להשפיע לרעה על הילדים וכבר ראינו שיציבות ועקביות הינה ערך עליון בחייהם. למרות הכל הילדים מצליחים לחיות “בשני העולמות” וזה ככל הנראה הרבה יותר קל עבורם לאור גילם. לגבי פלוני, סבורני שהדברים הופכים ליותר ויותר קשים עד כדי בלתי אפשריים.
זאת ועוד, בניגוד לאב, האם מוכנה לקבל על עצמה אחריות ולהתאמץ עבור ילדיה על פי הנחיות ועצות גורמי הטיפול. בכך יש משום פיצוי ולו חלקי לחוסר היציבות. מנגד, האב נוקשה ביותר בעמדתו, אינו מגלה צוהר לפשרה בתחום החינוך או הדת (או בכל נושא אחר הנוגע למשמורת) ובגישתו זו מוקרב עתיד הקשר שלו עם בנו יקירו. הביקורת כלפי האב היא בחוסר היכולת והנכונות להתחשב ברצונו של פלוני ובטובתו האובייקטיבית כפי שמצאה ביטוי בחוות דעת המומחה ובדברי האפוטרופוס לדין. האב עסוק בהטחת האשמות באם ובהעצמת הנזק שעלול לכאורה להיגרם לבנו עקב תוצאה שיפוטית שגויה בסכסוך. הוא אינו רואה כלל כיצד התעקשותו שלו ועירובו של הילד בסכסוך פוגעים בו.
שינוי זרם חינוך לא אמור לפגוע בקשר בין האב לילדיו
יש לציין, כי את החשש מפני הידרדרות ברמת אדיקות החינוך הדתי, יכול האב לפטור על נקלה; אב שכה חושש לנפשם של ילדיו באם יתחנכו בחינוך ממלכתי דתי, יכול בהחלט לסייע לילדיו בלימודי הדת והתורה כאשר הם שוהים עמו ולהנחיל להם ערכי מורשת בדרך של הסברה, משחק, לימוד והורייה. שינוי זרם החינוך לא אמור להפריד בין פלוני לבין אביו או לפגוע בקשר ביניהם כהוא זה. נהפוך הוא. בית הספר הממלכתי דתי ב***, בעל אוריינטציה דתית מהרבה בתי ספר ממלכתיים דתיים באזורנו והדבר מוצא ביטוי בפרמטרים רבים כעולה מפרוטוקול ביקור במקום בבית ספר זה. האב ופלוני יוכלו למצוא מכנה משותף רחב ביותר בכל הנוגע ללימודים תורניים, העשרה בשיעורי דת וכיו”ב, אם רק האב יחפוץ בכך. הדבר תלוי בעיקר בו ובשינוי גישתו הקיצונית והנוקשה בנושא החינוך. על טענותיו של האב בנושא החינוך, למעט הטענה בדבר הצורך בשמירה על יציבות, הינן טענות המתעלמות או לכל הפחות לוקחות כשיקול ראשון במעלה את טובת האב ולא את טובת הילד.
לאור כל אלה יש לקבל ולהעדיף עמדת האם, כך שהילדים יתחנכו בבית הספר הממלכתי דתי “***” ב*** החל משנת הלימודים הבאה ואילך. מובהר, בהתאם להמלצת האפוטרופוס לדין, כי ייאסר על מי מההורים לרשום הילדים למסגרת חינוכית בזרם חינוכי אחר בשלוש השנים הקרובות, אלא אם כן יתקבל לכך אישור בית המשפט מראש.
חשיבות היציבות של המסגרת וגם הצורך בהורה יציב
בפסק דין אחר שניתן על ידי כב’ השופטת אלפסי קובעת היא במחלוקת בין הורים כי בחינת מצבו הרגשי, החברתי והלימודי של הקטין, מובילים למסקנה כי נדרשת לו מסגרת יציבה, ובה סדר יום ברור, נוכחות משמעותית של הורה יציב המסוגל גם להקשיב ולחבק וגם להציב גבולות, לסייע לקטין חברתית ולימודית ובכך להעלותו על דרך המלך.
השופטת מציינת כי זכה הקטין בכך שהוא אהוב על שני הוריו וכך הוא מרגיש, אך נראה כי אין די בכך. בחינת מצבו של הקטין על ציר הזמן, מעלה כי בשנות בית הספר היסודי, אשר במרביתן נמצא במחיצת אימו, התפתחותו החברתית והלימודית נעשתה במידה הפחותה מזו של בני גילו, וזאת בלשון המעטה. לעומת זאת, בתקופה בה נמצא זמן רב יותר עם אביו, חל שיפור ניכר במצבו. אותה עת גם זכה לטיפולים רבים ומיטיבים, אך ברור כי נוכחותו המוגברת של האב בחייו תרמה תרומתה המכרעת לעניין זה.
במצב דברים זה, יש לקבוע חלוקת הזמנים בין ההורים באופן בו הקטין יימצא זמן רב יותר בבית אביו, תוך קביעת מועדים רחבים בהם יימצא עם אימו. כאן המקום לציין כי חרף עבודת המשמרות של האב בסבבים של שמונה ימים, טובת הקטין דורשת קביעת חלוקת הזמנים על פי ימות השבוע, להבדיל מימי המשמרות של האב.
באשר למסגרת הלימוד, טובתו דורשת לימודים בבית ספר ממלכתי, אותו יבחר בשיתוף עם אביו. יינתן יתרון לבית ספר בו מושם דגש על שמירת המסורת וחגי ישראל, על מתן ביטוי לכישורי הקטין בתחום האנגלית והמתימטיקה ועל קרבה לסביבת מגורי האב, על מנת שיוכל ליצור קשרים חברתיים עם בני גילו.
עולה אם כן כי במקרה זה בית המשפט מצדד בגישת האב, דבר שהוא נדיר במקומותינו וברוב המקרים גישת האם היא זו שהופכת להיות דומיננטית.
פסק דין של בית הדין הרבני הגדול כערכאת ערעור |
בהתייחס לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע בית הדין הרבני הגדול כי חוק זה מחייב הסכמת שני ההורים וללא הסכמת שניהם לא יכול אחד מהצדדים לערוך שינוי מהמצב הקיים. באין הסכמה אין לשנות מהמצב הקיים ללא הסכמת הרשות השיפוטית לפיכך הגישה האישה בקשתה לבית הדין. משהתנגד האב לבקשתה, ובית הדין לא יכול להביאם להסכמה, מוטל הדבר לפתחו, וללא הוראה מפורשת של בית הדין, האם מנועה להעביר את הילדים ללמוד בזרם חינוכי אחר.
לגישתו של בית הדין – בנסיבות משפחה זו אין ספק שעקרונית ראוי שהילדים ילמדו במוסדות חינוך ממלכתיים־דתיים ושלא לשנות מהמצב הקיים. אך באמת הדברים לא נבחנו היטב. על פי דין תורה טובתו של הילד היא המכריעה בכל ענייניו וכן קובע סעיף 17 לחוק הנ”ל.
לדעת בית הדין טובתו הרוחנית ושמירת מצוות ועל כל פנים הכרתן היא הדבר הנחוץ והראוי, עם זאת במקרה שלפנינו יש חשש שבשל התנהגות האב וחוסר האכפתיות שלו, דווקא השארת המצב כפי שהוא כיום, כפיית הילדים להמשיך ללמוד בחינוך ממלכתי־דתי כשלא ברור רצונם ולא ברור בוודאי שאימם מוליכתם בדרך זו ולא התנהגות והתנהלות אביהם, והלימודים במוסד ממלכתי־דתי בנסיבות העניין – ייתכן שלא רק שלא יועילו,אלא אף יזיקו ויצרו מחסום רגשי ואנטגוניזם כנגד חיבת הדת ושמירתה.
כאשר אין ספק שרגשות האם הנובעים מן הקושי שנגרם לה בניגוד לדעתה, כאשר עליה העול להגעת הילדים למוסדות החינוך, ילבו את האש במודע או שלא במודע. לפיכך דווקא היתר לרושמם לשנה זו בחינוך הממלכתי ולא בחינוך דתי, תוך מינוי מומחה שייפגש עם ההורים ועם הילדים במשך השנה, וייתן את המלצותיו לקראת השנה הבאה , יכול להוות את הפתרון הנכון והראוי כדי שהילדים יקבלו בסופו של דבר את החינוך הראוי. בנסיבות מקרה זה, שהילדים גדלים בבית שבו אין הקפדה על שמירת מצוות למרות שיש זיקה למסורת – הכרחתם נגד רצונם ונגד רצון האם עלולה להביא לתוצאה לא רצויה ומזיקה.
יצוין כי הגישה לא רק נאורה אלא גם חכמה מאד ומבינה את נפש האדם
לפיכך נקבע כי הדין האזורי למנות כבר עכשיו מומחה שיבחן טובת הילדים לגבי הזרם החינוכי שבו עדיף שילמדו, ולאחר מכן לקראת שנת הלימודים תשפ”ב ייקבע באופן סופי זרם הלימודים בו ילמדו. אין ספק שחידוש הקשר של האב עם ילדיו ויצירת אמון מחודש יאפשרו לאב להשפיע לחדד ולגלות את רצונם של הילדים כדי שתתקבל החלטה מושכלת.
ומי שחשב שבתי הדין הרבניים הינם לרעת נשים ולטובת גברים יכול להיווכח כי טעה עד מאד. הגם שברור שבית הדין הרבני מצדד בחינוך דתי מבין הוא שכפיה במקרה הזה על חינוך דתי שעה שהאם היא המטפלת בילדים והאב מתעלם מהם- ושעה שהאם הפכה לחילונית – תביא לתוצאה הפוכה, ומשכך מחליט על חינוך ממלכתי רגיל ללא זיקה לדת.
סיכום:
בתי משפט או בתי דין שונים – תוצאה שונה וכל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. באין אפשרות להסכמות בין הורים נדרשים בית המשפט או בית הדין להכריע, אך כל הכרעה כזו במקום הסמכה מותירה הורה אחד מתוסכל וכועס עם קושי לקבל את השינוי.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916