עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה – 37 שנות ניסיון.
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה!
חובת המזונות של אב כלפי ילדיו
החובה העיקרית של אב היא לכלכל את ילדיו. לא ניתן לכפות על אב לפגוש את ילדיו, לגלות להם חיבה, לחנך אותם או לאהוב אותם – רק לפרנסם.
על פי הדין האישי החל על יהודים, הוא דין תורה, אב חייב במזונות ילדיו הקטינים, שהינם מתחת לגיל 18 שנים. באופן עקרוני רק האב מחוייב במזונותיהם של הילדים, אפילו אם הוא עני, או נכה החי מקצבה, אפילו אין לו כל הכנסה, ואפילו אם אין הוא יכול לספק את צורכי מחייתו. חובתו כלפי ילדיו קודמת לזכותו לקיים את עצמו. חיוביה של האם פחותים ואינם מתייחסים כלל לצרכים ההכרחיים של הילדים.
מזונות ילדים כוללים את כל צרכי מחייתם, כאשר הפסיקה מבחינה בין צרכים הכרחיים שהם חיוניים לקיומם של הילדים ובלעדיהם אי אפשר להתקיים, לבין צרכים שהינם מעבר לצרכים ההכרחיים שהינם מדין צדקה והם צרכים עודפים ויש לחייב בהם את האב רק אם ידו משגת.
הצרכים החיוניים-הכרחיים הם: מזון, הלבשה והנעלה, מקום מגורים ואחזקתו (הקרוי בשפה המקצועית: מדור), צורכי חינוך, צרכים רפואיים.
כמו כן חייב הנתבע לשאת ולשלם דמי טיפול בילדים בגילאים הללו ילדים קטנים זקוקים לסיועה ולטיפולה של האם, בין שהיא מטפלת בעצמה בהם, ובין שמישהו אחר מטפל בהם, בהיותו זרועה הארוכה של האם, ודמי טיפול אלה הינם חלק מהמסגרת הכוללת של המזונות שאותם חייב אב לילדיו הקטינים.
חוגים, שיעורי העשרה, שיעורים פרטיים, בילויים, נסיעות בארץ ובחו”ל, מתנות לימי הולדת וכיוצ”ב הינם צרכים שאינם צרכים הכרחיים וניתן לחייב את האב בהם רק אם יש ביכולתו לממן הוצאות אלה, ורק אם ניתן להוכיח שבעבר נהגו הילדים מרמת חיים כזו.
באשר לגן ילדים יש אבחנה בין גן עירוני שעלותו נמוכה, המסתיים בשעות הצהריים ואשר לילד יש צורך בו על מנת להשתלב בחברת ילדים אחרים, לבין מעון יום שהינו צורך של האם על מנת שתצא לעבוד ותכלכל את עצמה ואת ילדיה. בעוד שגן עירוני הינו צורך הכרחי ועל האב לשאת בו במלואו – הרי שמעון יום מסווג בין הצרכים העודפים ועל כן על האב והאם לשאת במעון היום בחלקים שווים.
המדד: צרכי הילדים
באופן עקרוני יחוייב אב במזונותיהם של ילדיו “לפי צרכיהם” ולא לפי “עושרו”.
הסכום המינימלי שבית המשפט נוהג לפסוק לילד אחד על פי פסק דין “משולם” הוא 1,200 ₪ (נכון לסוף שנת 2002) ולסכום זה נוספות הוצאות המדור, אם האישה והילד מתגוררים בשכר דירה.
יודגש כי כאשר מדובר במספר ילדים החישוב אינו מכפלה של 1,200 ש”ח כפול מספר הילדים, אלא פחות מכך, שכן מתחשבים שככל שמספר הילדים עולה כן חלקו היחסי של כל אחד מהילדים בהוצאות – יורד וכן משום שככל שמספר הילדים גודל יותר – כן גדלה קצבת הביטוח הלאומי המשולמת בגין הילדים.
לפני מספר שנים ניתן פסק דין תקדימי על ידי כב’ השופט גייפמן בבית משפט לענייני משפחה הקובע כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועיקרון השוויוניות שבו חודר גם לדיני המזונות. פסק הדין מחלק את הצרכים של הילדים לשני מעגלים. המעגל הראשון של הצרכים ההכרחיים החל רק על האב, והמעגל השני – הצרכים שבדין צדקה החלים על אב ועל האם גם יחד.
על פי פסק דין זה יש לצמצם את הגדרתם של הצרכים ההכרחיים החלים רק על האב ולהרחיב את המעגל השני, כך שגם על האם יחולו חיובים בכל הנוגע למזונות ילדיה, וחוסר השוויוניות – יצומצם ככל האפשר.
חיובה של אם להשתתף במזונות ילדיה – רק מדין צדקה
האם חייבת במזונות הילדים רק מדין צדקה ורק אם ידה משגת להשתתף בצרכיהם אחרי שסיפקה קודם את צרכיה – היא על פי דין צדקה משתווה החובה של האם לזון את הילדים לחובתו של האב החובה מדין צדקה מתממשת ויכולה להתממש, רק אם מוכח שהאישה – האם היא אישה אמידה ובעלת מצב כלכלי שפיר.
אמידות יכולה לנבוע לא רק מהכנסה שוטפת ממשכורת אלא גם מנכסים שונים שיש להם פירות. בעיקרון יש נטייה לחייב אישה שהכנסתה עולה על צרכיה על מנת שגם האם תשא בנטל הכלכלי הכרוך בגידול הילדים.
רק לשם הדגמה יצויין כי אישה המשתכרת 3,000 ש”ח נטו (נכון לסוף שנת 2002) לא תחוייב להשתתף במזונות ילדיה ולא תחשב כאישה אמידה, אולם גבר המשתכר אותו סכום יחוייב במזונות ילדיו, ועשוי למצוא עצמו כמי שלא נשאר לו כמעט מאומה לכלכלתו שלו עצמו. הדין, אם כן, אינו שוויוני.
כל זאת כאשר מדובר ביהודים שהמזונות נפסקים לגביהם על פי דין תורה. כאשר מדובר בנישואי תערובת או בהורים שאינם יהודים המגמה הינה יותר שוויונית. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הדן במזונות של זוגות מעורבים או שאינם יהודים – מטיל על ההורים חבות שווה כלפי ילדיהם באופן פרופורציונלי (יחסי) להכנסותיהם.
החיוב המשפטי במזונות הילדים החל על האב – שונה בגילאים שונים
הדין מבחין בכל הנוגע לחיובו של האב בשלוש קבוצות של גילאים של הילדים. באשר לילדם שהינם מתחת לגיל שש החיוב על האב הוא אבסולוטי ומוחלט מדין תורה. אב חייב לזון את ילדיו בגין זה בין אם יש להם מקורות הכנסה ורכוש ובן אם לאו.
לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה, אביהם חייב לזון אותם מכח תקנות חכמים ותקנות בי”ד (תקנות הרבנות הראשית לא”י משנת תש”ד). מוטלת חובה על האב את ילדיו בגילאים הללו כדי מילוי כל צרכיהם החיוניים – הכרחיים, וחובה זו היא מעין חובה אבסולוטית.
באשר לילדים שמעל גיל 15 שנים החיוב לפרנס אותם הינו מ”דין צדקה”. מחובתו של האב (ואם האם אמידה גם היא מחוייבת) לממן את צרכיו של ילד בגילאים שבין 15 ל- 18.
ילדים בגילאים הללו לומדים בדרך כלל בבית ספר תיכון. ומן הראוי לאפשר להם לסיים חוק לימודיהם התיכוניים , שהרי השלמת לימודי התיכון, מהווה מעין “שער כניסה” לחיים הבוגרים, והכלל הוא שאין עוקרים ילד מהלימודים אלה ובית משפט לא יקבל טיעון שיש ביכולת ילדים בגיל זה לעבוד ולפרנס את עצמם.
על פי הפסיקה אב חייב בתקופת הצבא (שירות חובה בלבד) לשאת בשליש מהמזונות שהיו משולמים עד אותו מועד.
נכון למועד כתיבת שורות אלו (סוף 2002) קיימת הצעת חוק שנועדה להרחיב את חובת המזונות החלה על האב עד לתום השירות הצבאי ויש לכך השלכה משמעותית על הסכמים בדבר מזונות ויש לתת על כך את הדעת.
חובת המדור – קורת גג
כאמור לעיל אב חייב גם במדורם של ילדיו. אין הכוונה דווקא לדירה בבעלות אלא כדי לספק מדור יוצא האב ידי חובתו גם בהשתתפות בשכר דירה של הילדים.
על פי הפסיקה של האב לשאת ב – 30% שכר דירה כאשר מדובר בילד אחד, 40% כאשר ישנם שני ילדים, ו – 50% (ולעיתים גם 60%) מעלות שכר הדירה כאשר יש צורך לדאוג לקורת הגג של שלושה ילדים.
מה קורה כאשר האם אינה שוכרת דירה אלא רוכשת דירה ומשלמת משכנתא?
כאן נכנס המונח מדור רעיוני. פסק דין של סגן הנשיא (בדימוס) כב’ השופט פורת מבית המשפט המחוזי בתל-אביב שניתן לפני מספר שנים, קובע כי גם כאשר האם רכשה דירה ונטלה על עצמה משכנתא יש לחייב את האב בהשתתפות במדורם של הילדים.
סלע המחלוקת בין הצדדים היה האם ניתן לחייב אב במדור של בנו כאשר האם אינה שוכרת דירה אלא רכשה דירה ומחזירה הלוואת משכנתא. השופט פורת קבע כי גם במקרה זה ניתן לחייב במדור מאחר ומדור הוא חלק מהמזונות שעל האב לשלם לבנו ומאחר והחזר המשכנתא על דירה שנרכשה היא הדרך להבטיח את מדור הילד, יש התחשב במרכיב זה בפסיקת המזונות ויש לחייב את האב בחלקו של הילד בהוצאות המדור.
פסק דין למזונות לעולם אינו סופי, ותמיד קיימת אפשרות לבחון אותו מחדש
פסק דין למזונות (או הסכמה שיש לה ביטוח בכתב בהסכם גירושין בדבר גובה המזונות) לעולם אינם סופיים, וניתן תמיד לפתוח את הנושא ולדון בכך מחדש.
ככלל העיקרון הוא שמזונות לעולם אינם סופיים ותמיד ניתן לפתוח את הנושא מחדש, אם כאשר ההורים הסכימו ביניהם בהסכם גירושין על המזונות, ואם בשל שינוי נסיבות מהותי שארע לאחר הגירושין.
יש להבחין בין שני מצבים:
האחד: כאשר הורים הסכימו ביניהם – בלא שהייתה כל תביעה ביניהם – על סכם מזונות כלשהו, ניתן להגיש תביעה בשם הקטינים לקביעת מזונותיהם בבית המשפט אף ללא שינוי נסיבות כלשהו, שכן ההסכם נעשה בין ההורים והקטינים לא היו צד לו.
לעיתים אישה החפצה בגט מהיר מסכימה לסכום מזונות נמוך בהסכם הגירושין, ולאחר שקיבלה את הגט המיוחל היא פונה בתביעת מזונות בשם הילדים.
עיקרון טובת הילד הועדף על פני עיקרון קיומם של הסכמים וכך נקבע כי אף אם האם התחייבה בהסכם לסכום מסויים, יכול הילד לעתור לבית המשפט לקביעת סכום גבוה יותר.
השני: פסק דין שניתן על ידי בית המשפט שקבע סכום מסויים למזונות אינו סופי לעולם, וניתן – אם ארע שינוי נסיבות מהותי – לבקש לדון בכך מחדש.
שינוי נסיבות מהותי הוא מקרה שבו אחד מבני הזוג נישא מחדש ונולד ילד או ילדים נוספים, פיטורין מעבודה, התעשרות פתאומית ועוד.
בנסיבות כאלו יכולים אב או אם לפנות לבית המשפט ולבקש לשנות את סכום המזונות. יודגש כי כאשר משולם על ידי אב סכום מינימלי של מזונות, גם אם ארע שינוי נסיבות מהותי – לא יפחית בית המשפט את המזונות לפחות מהמינימום הקבוע כיום בפסיקה (1,310 ש”ח נכון לסוף 2011).
ילד מרדן – האם הוא מפסיד את מזונותיו ובאילו נסיבות?
מה הדין כאשר ילד מסרב להיות בקשר עם אביו ולמרות טיפולים פסיכולוגיים ועזרה של יחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה הוא מתמיד בסרובו?
בספרות המקצועית ישבן שלוש קטיגוריות של תסמונת התנכרות להורה: חמורה, מתונה וקלה. על תסמונת הניכור ההורי נכתב רבות. יש שהדבר נעשה עקב הסתה חמורה סמויה או גלויה של ההורה המשמורן (בדרך כלל האם) ויש מקרים בהם מרבית האשמה אינה מוטלת דווקא על האם אלא נובעת מהילד עצמו בצירוף אשמה תורמת של האב שלא עשה די כדי לחדש את הקשר עם הילד או “התחשבן” עמו על כל דבר קטן.
ההלכה היא כי מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה כאשר מדובר בילד מורד. קיימת הבחנה בין ילד מרדן לילד סרבן. כאשר לא ניתן להטיל את האשם ישירות על הילד – הילד לא יוכרז מרדן.
בתי המשפט נמנעים ככל האפשר מלבטל או להפחית מזונותיו של ילד המסרב לכל קשר עם אביו וקבעו כי אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה מידה של אדם מבוגר. דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בעניין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע לצו בית הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו. אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם.
עד שמגיעים למסקנה כי אי רצון לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת, מצדיק הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון. ילד שמזונותיו קוצצו לא יאהב את אביו יותר ויש בכך משום שימוש באמצעי שלא יוליך למטרתו ולא ייצור קשר רצוי וראוי בין האב לילדיו.
נטיית בתי המשפט לאור ההלכות על מרדנות וסרבנות –היא לפסוק סכום שיאפשר לילד להימנע מחרפת רעב אך אין בו תוספת מדיני הצדקה והינו מתאים וראוי לילד מרדן.
מהי חובת המזונות של האם כלפי הילדים? האם כאשר האב הוא ההורה המשמורן – זכאי הוא לתבוע מזונות מאם הקטינים?
ברמת העיקרון התשובה לכך היא חיובית. ברמה המעשית ישנם פסקי דין ספורים שניתן למנותם על יד אחת או שתיים, בהם חייב בית המשפט אם לשלם מזונות לאב עבור הקטינים.
במידה ומתקיים באם כלל ה”אמידות” הינה חייבת להשתתף ולספק לילדיהם את צרכיהם שמעבר לצרכיהם ההכרחיים עד הגיעם לגיל 15, וממועד זה עליה לחלוק עם האב בצרכי הילדים באופן יחסי להכנסותיה בהשוואה להכנסות האב.
דיני הצדקה במשפט העברי מטילים את החיוב על שני ההורים שווה בשווה, החל מגיל 15, ועד למועד זה על האם להשתתף במזונות הילדים רק במידה ולאם יש כדי מחסורה. זכותה של האם קודם כל לספק את צרכיה ורק לאחר מכן עליה לחלוק עם האב בצרכי הילדים.
במרבית המקרים אמנם נקבע העיקרון כי על האם להשתתף מדיני הצדקה במזונות הילד או הילדים ואולם בד בבד נקבע כי אין היא “אמידה” במובנה של הפסיקה, דהיינו אין ביכולתה לספק את צרכיה שלה עצמה, ועל כן קובע בית המשפט במרבית המקרים כי אין להטיל כל חיוב על האם.
הפסיקה אינה שוויונית ומרבית צרכי הילדים מוטלים על האב. בשל כך שבתי המשפט לענייני משפחה היו ערים לכך שעיקרון השוויון מופר – ניכרה בפסיקה מגמה עם הקמתם של בתי משפט אלו, לתת פרשנות הולכת ומצמצמת למונח “צרכים הכרחיים” בהם חב האב לבדו ופרשנות הולכת ומרחיבה למונח “צרכים שמדין צדקה”, בהם חבה גם האם להשתתף.
לאור מגמה זו נקבעו צרכים הכרחיים כצרכים שהם ממש לקיום ורק באלה חב האב לבדו ובאחרים גם על האם להשתתף.
כך או כך, עולה כי עדיין אין שוויון בין אב לאם ובכל המקרים בהם האם היא ההורה המשמורן משלם האב מזונות לילד או לילדים המוחזקים על ידי האם ואילו במקרה ההפוך, כאשר הילד מתגורר אצל האב ומצוי במשמורתו – רק במיעוטם של המקרים מחוייבת האם במזונות ילדיה.
מהו שיפוי ומהי ערבות כאשר עוסקים במזונות ילדים והאם יש להם תוקף?
התחייבות לשיפוי והתחייבות לערבות הינם תופעה מוכרת ושכיחה בהסכמי גירושין.
בני הזוג העומדים בפני גירושין מסכמים ביניהם את סכום המזונות שישולם לילדים. חלק ניכר מהאבות דורש בטחונות – באמצעות שיפוי וערבות – על מנת שבעתיד לא תוגש כנגדם תביעה אשר עשויה בסופו של דבר להביא להגדלת החיוב החודשי.
בהסכם גירושין ניתן – בהסכמה – להכניס סעיפים המתייחסים להתחייבות האם להימנע מהגשת תביעה כזו בשמה ו/או בשם הקטינים. התחייבות האם הינה לשפות את האב בסכום של הפער בין המזונות המקוריים למזונות שנפסקו, במידה והחיוב יוגדל. זהו שיפוי.
כאשר ערבים מטעמה של האם ערבים להתחייבותה זו ומתחייבים לשלם לאב את ההפרש שבו יחוייב, במידה והאם תפר את התחייבותה – זוהי ערבות.
מאז הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה מסרבים השופטים היושבים בדין – כולם כאחד – לאשר סעיפי שיפוי וסעיפי ערבות המצויים בהסכמי גירושין. בפסק הדין המאשר הסכם גירושין בין בני זוג נוהגים בתי המשפט לציין באופו מפורש כי אינם נותנים תוקף של פסק דין לסעיפי הערבות ולסעיפי השיפוי. בחלק מן המקרים נאלצים הצדדים – בהתערבותו של השופט – לשנות את ההסכם ולמחוק את סעיפי השיפוי והערבות.
גישה זו תואמת את המגמה הכללית לפיה בית המשפט הינו “אביהם של קטינים”, כלומר לנגד עיני השופט תהיה טובתם של הקטינים ולא האינטרסים של ההורים.
פעמים רבות מוכנים הורים לוותר על זכויות המגיעות לילדיהם כדי לקבל את הגט המיוחל ובנסיבות המיוחדות של גירושין הם עשויים להקריב את טובת הילדים על מנת להשיג את מטרתם – פירוד וגירושין. בית המשפט רואה לנגד עיניו את הילדים ולא את הוריהם ושם לעצמו למטרה להגן על זכויותיהם. הסכם גירושין הקובע סכום לא סביר של מזונות או הפוטר לחלוטין אב מחובתו לפרנס את ילדיו – לא יאושר בבית המשפט לענייני משפחה.
מול העיקרון שחוזים יש לכבד (עיקרון שנקבע במספר רב של פסקי דין) על מנת לשמור על יציבות, עומדת זכותו של הקטין שאביו ואמו יפרנסוהו וידאגו לכל צרכיו. זכות זו הינה עיקרון חשוב בשיטת המשפט שלנו, ובמקרים רבים גוברת על עקרונות דיני החוזים. כנגד העיקרון שחוזים חשוב לקיים נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי חוזה הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו יכול להיפסל מטעמים של תקנת הציבור.
בחלק ניכר מהמקרים גישתם של בתי המשפט בארץ עוד קודם להקמת בתי המשפט לענייני משפחה הייתה כי התחייבות האם להימנע מלתבוע את האב למזונות הקטינים ופטור מלא או חלקי שניתן לאב מתשלום מזונות – נוגדת את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל כן אין לה תוקף מכוח דיני החוזים. ישנם שופטים שקבעו כי השיפוי אינו תקף וישנם כאלה שקבעו כי השיפוי יידחה על שהילדים יבגרו ויהיו אמצעים בידי האם לפצות את האב על הפער שנוצר בין המזונות שנקבעו בהסכם לבין המזונות שנפסקו בתביעה שהוגשה לאחר מכן.
כאשר ההורים אינם יהודים
החיוב במזונות ילדים הינו לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), אזי האם והאב שווים הם בחיוב המזונות עפ”י היחס של הכנסותיהם
זכויות המוענקות על ידי המדינה לחד הוריים
כאשר באים לדון על מזונות ילדים יש להביא מספר אלמנטים בחשבון שיש להם השפעה על גובה מזונות הילדים
- ההורה המחזיק בילדים (משמורן) מקבל בנוסף למזונות גם את קצבת הילדים הניתנת עד גיל 18 שנה על ידי המוסד לביטוח לאומי. כאשר מדובר במספר ילדים מדובר בסכום משמעותי מאד.
- ההורה המשמורן מקבל מענק חד שנתי מן המל”ל מידי חודש ספטמבר בכל שנה לילדים בגילאים 6-14 לצורך רכישת ספרי לימוד וציוד לימודי וכיוצ”ב.
- ההורה המשמורן מקבל הנחה בארנונה כחד הורי (20%-30%).
- ההורה המשמורן עשוי להיות זכאי להשתתפות משרד השיכון בשכר דירה למשך של שלוש שנים ובתנאי שלא הייתה לו דירה שנמכרה.
- כמו כן יש הנחה משמעותית בעלות מעונות יום של ויצו, נעמת ואמונה ובגנים ציבוריים וכן בעלות הצהרונים (לא פרטיים).
- בנוסף ניתן לפנות לועדות ציבוריות שונות ולקבל הנחות נוספות הניתנות לחד הוריים.
לכל האמור לעיל יש משמעות כלכלית וכשבאים לדון בגובה מזונות יש להביא בחשבון גם נתונים אלו, במידה והינם רלוונטיים למקרה הספציפי.
תוכן נוסף שעשוי לעניין אתכם:
