מה ההבדל בחיוב מזונות ילדים על פי דין תורה, כאשר הילדים הינם יהודים, לבין מצב בו מדובר בילדים שאינם יהודים?
כאשר מדובר בצדדים יהודים?
על פי הדין, אם הילדים הינם יהודים, חייב האב במזונותיהם ההכרחיים מדין צדקה וחובה זו מוטלת עליו, ועליו בלבד, ואין הוא יכול לגלגל על האם את המזונות הבסיסיים. לעומת זאת על האם מוטלת החובה להשתתף אך ורק במזונותיהם של הילדים מדין צדקה, אך לא במזונותיהם ההכרחיים, המושתים רק על האב לפי הדין העברי. וגם זאת – רק אם היא אמידה ויש ביכולתה לספק את צרכיה קודם להשתתפותה בצרכי ילדיה.
הדין החל הינו דין תורה גם בבית המשפט לענייני משפחה ולא רק בבית הדין הרבני. משמע פסיקת המזונות תהא כזאת המשיתה חיוב מוגבר על האב, בין אם הוא משתכר ובין אם לאו. האם חבה במזונות הילדים רק אם ידה משגת.
ומהם צרכים הכרחיים: מזון, ביגוד והנעלה, רפואה וקורת גג. כל היתר נחשבים לצרכים שמדין צדקה.
וכך נאמר בתמ”ש (תל-אביב) 31980/96 – פלונית ואח’ נ’ אלמוני לעניין ההבחנה בין צרכים הכרחיים לצרכים שאינם הכרחיים:
- “צרכים הכרחיים” לענין סוגיה זו אינם “צרכים חיוניים”,
אלא צרכים בסיסייים ממש של קיום. תוצאה פרשנית זו מתבקשת
מחדירה של הזכות לשויון, כזכות חוקתית, לדיני המזונות של הדין
האישי.
- עפ”י מבחן זה הייתי קובע, ש”צרכים הכרחיים” הינם:
(א) מזון.
(ב) ביגוד והנעלה.
(ג) מדור: חלקה של הקטינה בשכ”ד והוצאות בית.
לצרכים אלה עשויים להיווסף צרכים הכרחיים מינימלים נוספים
של אותה קטינה נשוא התובענה, כדוגמת הוצאות רפואיות מיוחדות, שאין לקטינה אחרת בת גילה.
- הוצאות חינוך הינם צרכים חיוניים אולם לא צרכים בסיסיים ממש של קיום. לפיכך, יש לאפשר העברתם מהמעגל הראשון של צרכים הכרחיים למעגל השני של סיפוק מזונות הקטינה ע”י שני ההורים מדין צדקה. הוא הדין לגבי הוצאות מעון, מטפלת, צעצועים ונסיעות של קטינה.
- טובת הקטינה אינה נפגעת. בענין מזונות קטינה עד גיל חמש עשרה – על האב לספק את הצרכים המינימלים ההכרחיים של הקטינה, ולגבי הוצאות שמעל המינימום ההכרחי – על האב והאם כאחד להשתתף בהם לפי מידת יכולתם. בקביעת שיעור ההשתתפות של כל אחד מהם יובא ממילא בחשבון, שהאב כבר נושא בהוצאות ההכרחיות”.
כאשר מדובר בצדדים שאינם יהודים
לעומת זאת, אם לא מדובר בבני זוג ששניהם וילדיהם יהודים, הרי שאין להחיל את הדין העברי על המקרה, המשית על האב את מרבית הוצאות מחייתם של הקטינים, אם כי לא את כולן.
במקרה כזה, חל החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי”ט – 1959, ועל פיו על שני ההורים לשאת במזונות הקטינים בחלקים שווים ביניהם בפרופורציה להכנסתם הפנויה. כלומר, במקרה כזה סביר להניח, אם ההורים משתכרים פחות או יותר משכורת דומה, כי המזונות יחולקו בין ההורים כמעט באופן שווה.
בסעיף 3 (א) לחוק הדן בחיוב של מזונות קטין נאמר כדלקמן:
3 (א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.
(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על
הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.
משמע החיוב לכלכל את הילדים חל על שני ההורים גם יחד בפרופורציה להכנסותיהם.
מסקנה
ההבדל בין מצב בו מוכרים הילדים כיהודים, לבין מצב בו בית משפט קובע כי אין הילדים יהודים – יכול להיות משמעותי וגורלי מבחינת גובה החיוב במזונות, שעתיד להיות מושת על האב-הנתבע.
דוגמא להמחשה
עסקינן במשפחה בת ארבע נפשות, כאשר האם נפרדה מן האב, ותובעת אותו למזונות של שני הילדים.
לצורך הדוגמא, האם שכרה דירת מגורים בגובה של 4,000 ₪ ועזבה עם הילדים את בית המגורים.
האב רופא שכיר ללא קליניקה פרטית, ומשתכר מעבודתו כ- 11,000 ₪ במשרה מלאה כולל תורנויות.
האם מהנדסת תוכנה, המשתכרת כ- 10,000 ₪ במשרה של 80%.
הילדים בגילאי בית ספר יסודי וגן, נזקקים לצהרון עד שעה 17:00 בשל עבודת האם בעלות כוללת של 1,600 ₪ לשניהם.
פסיקת המזונות אם מדובר במשפחה יהודית:
מזונות כל קטין 1,300 ₪ הנחשבים מזונות מינימליים- וביחד 2,600 ₪ (יתכן ולאור משכורתו של האב יפסקו מזונות גבוהים יותר כמזונות בסיס ואולי אף 1,500 ₪ לכל קטין בהתחשב במשכורתו הגבוהה יחסית.)
השתתפותו במדור – 40% משכר הדירה על פי עקרונות הדין העברי – 1,600 ₪, בהנחה שיפסקו רק 1,300 ₪ לכל ילד.
השתתפותו בעלות הצהרון – מחצית – 800 ₪ לשני הילדים.
כמו כן מחוייב האב במחצית הוצאות רפואיות אם וככל שתהנה וכן במחצית חוגים.
סך הכל חיובו של האב עומד על 5,000 ₪ בצירוף הוצאות רפואיות וחוג אחד, מוערך חיוב האב בסך של 5,200 ₪ לערך בנתונים דלעיל.
פסיקת המזונות על פי אותם נתונים בסיסיים אם מדובר במשפחה לא יהודית:
השתכרותו של האב 11,000 ₪ והינה קרובה מאד להשתכרותה של האם – 10,000 ₪. אם משכורותיהם דומות החוק לתיקון דיני משפחה מזונות קובע חלוקת ההוצאות ביניהם. מאחר והמדובר בפרופורציה למשכורות, עולה כי שני ההורים ישאו בחלקים שווים בהוצאות הקטינים.
בהנחה שצרכי כל אחד מהילדים עומד על סך של 3,500 ₪ על פי הנתונים המפורטים לעיל (צרכים בסיסיים של מזון ביגוד הנעלה, מדור רפואה וכו’) – הרי שצרכי שני הילדים גם יחד מגיעים כדי 7,000 ₪. בצרכים אלה חולקים ההורים שווה בשווה לאור השתכרותם הדומה.
מאחר ומשכורות ההורים כמעט זהות, ומאחר ויש להביא בחשבון כי הילדים מבלים גם חלק מזמנם אצל האב וכשהם אצלו הוא מעניק להם מזון, בילויים, קורת גג וכו’ וכן קונה להם מידי פעם מתנה או בגד – סביר להניח שחיוב האב לא יעלה על 4,000 ₪ לשני הילדים, ויתכן שאף פחות, בהתחשב בכך שהאם צריכה לזון את הילדים באותה מידה, אם לא מדובר במשפחה יהודית ודין תורה לא חל עליהם.
סיכום
בנתונים דלעיל, אב יהודי יחוייב בכ- 5,200 ₪, ואב לא יהודי ב- 4,000 ₪ לכל היותר. המסקנה תשתנה ממקרה למקרה, ואולם כאשר מדובר בלא יהודים – ככל שמשכורתה של האם תהיה גבוהה יותר – כך חיובו של האב יהיה נמוך יותר.
העולה מן המקובץ הוא שלא רק שאין שוויון בין גברים ונשים בכל הנוגע לחיוב במזונות ילדים אלא גם אין שוויון בין יהודים ללא יהודים בחיוב במזונות ילדים.
ברור הוא שאין שוויון ואין גם הגיון בפסיקה כזו אולם זהו המצב כל עוד דיני המשפחה נשלטים על ידי הדין העברי במדינתנו.
