מחלוקת בין אב לבת בנוגע לבעלות בדירה ולשאלת הנאמנות, התנהל בבית המשפט לענייני משפחה והגיע גם לערעור בבית המשפט המחוזי
בעמ”ש 32427-10-13 פלונית נ’ פלוני נדון ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו (המאוחד) של בית המשפט לענייני משפחה (כב’ השופטת עליסה מילר), (תמ”ש 19831-04-10, תמ”ש 4913-01-11, תמ”ש 12936-12-11), אשר דחה את תביעת המערערת- הבת לסילוק יד ופינוי של המשיב- האב מדירה בהרצליה (הדירה שבמחלוקת), וכן את תביעתה למתן פסק דין הצהרתי לגבי פרטי מיטלטלין שונים המצויים באותה דירה, ומנגד קיבל את תביעתו של האב למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא בעל זכויות הבעלות בדירה שבמחלוקת.
רקע עובדתי בנוגע לדירה
הדירה שבמחלוקת נרכשה בשנת 1999, כאשר תמורתה שולמה באמצעות מכירת דירה אחרת – שנרכשה בשנת 1997 במימון האב, ונרשמה על שם הבת – ובאמצעות משכנתא. לאחר הרכישה נרשמה הבת כבעלת הזכויות בדירה שבמחלוקת בספרי החברה המשכנת, ולזכותה נרשמה הערת אזהרה בפנקסי רישום המקרקעין.
הדירה שבמחלוקת נרכשה במצב של מעטפת, ולא הייתה מותאמת למגורים. רק בשנת 2005 נעשו בדירה זו עבודות מקיפות לצורך התאמתה למגורים, והושקע בה סך של כ-2.5 מיליון ₪ – לשיפוצה, עיצובה וריהוטה.
ממועד זה התגוררו האב ואם המשפחה בדירה שבמחלוקת, לסירוגין עם מגוריהם בדירה שברשותם בירושלים. במקביל, הבת – אשר התגוררה בחו”ל, מאז תחילת שנות ה – 90 ושהתה אף היא בדירה שבמחלוקת במהלך ביקוריה בארץ (יחד עם בעלה וילדיהם).
טענות הבת בנוגע לבעלות בדירה ולזכות החזקה
בסוף שנת 2009 נפטרה אם המשפחה, ובסמוך לכך הגישה הבת את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה – והאב הגיש כנגד את תביעתו. בבית משפט קמא טענה הבת כי היא זכאית למימוש זכויות הבעלות בדירה שבמחלוקת, על דרך של קבלת החזקה המלאה בה – דהיינו: סילוק האב מאותה דירה – וכן כי בהתאם היא הבעלים של המיטלטלין שבדירה שבמחלוקת.
טענות האב בנוגע לבעלות בדירה ולזכות החזקה בדירה
כנגד זאת, טען האב כי רישומה של הבת כבעלת זכויות בדירה שבמחלוקת נעשה מטעמים כאלה ואחרים, כאשר הזכויות במהותן נותרו כל העת בבעלותו שלו. האב טען כי לא העניק לבת במתנה את הדירה שבמחלוקת, ואף לא התחייב לתת לה את אותה דירה במתנה – וכי הבת החזיקה את הזכויות בדירה זו עבורו ביחסי נאמנות לפי דין, שמחמת יחסי האמון המשפחתיים לא הועלתה על הכתב.
כטענה חלופית בלבד טען האב כי המדובר בהתחייבות לתת את הדירה שבמחלוקת כמתנה – התחייבות לתת מתנה אשר לא הושלמה בפנקסי רישום המקרקעין – ומכיוון שכך הוא רשאי לחזור בו ממנה, על פי חוק המתנה.
איך מוכיחים יחסי נאמנות?
בית משפט קמא קבע כי ניתן לטעון כנגד תוכן פנקסי רישום המקרקעין, כאשר על הטוען כנגדם – למשל, בטענת קיום יחסי נאמנות – מוטל נטל כבד. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי דרישת הכתב אינה תנאי לקיומה של נאמנות, אשר יכולה למצוא ביטוי בדרכים שונות – לרבות בדרך של “נאמנות משתמעת“, הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ופעולותיהם.
עוד נקבע כי במקרה כזה, של נאמנות בלתי-רשומה, על הנהנה הנטל להוכיח את דבר קיומה.
ממצאי בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לדירה ולבעלות בה
בעניין שבפניו, קבע בית משפט קמא מפורשות כי האב הצליח להוכיח כי התקיימו יחסי נאמנות בינו לבין הבת בעניין הזכויות בדירה במחלוקת. את קביעתו ביסס בית משפט קמא בהרחבה ובאופן מנומק על המסכת העובדתית כפי שנפרשה בהליך שהתנהל בפניו, בעדויות של עדים רבים ובראיות בכתב.
כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות שהועלתה כנגד טענת הנאמנות – הן מטעם דיוני והן לגוף הדברים, משמרוץ ההתיישנות כנגדה מתחיל להימנות רק מעת הפרת יחסי הנאמנות.
מהו חוזה נאמנות?
בהתאם להלכה הפסוקה ולספרות המשפטית, חוזה נאמנות – גם במקרה שבפנינו – אינו חייב להיערך בכתב.
בע”א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ’ הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל נקבע כדלקמן בנוגע לנאמנות:
סעיף 2 לחוק קובע כי: נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש. ככל שביחסי נאמנות לצורך השאלת שם עסקינן נראה כי החוזה עם הנאמן שבו מדבר סעיף 2 לחוק אינו חייב להיערך בכתב גם מקום שבו הנאמנות סבה סביב רכישת נכס מקרקעין על-ידי הנאמן עבור הנהנה ורישומו על שם הנאמן. זאת להבדיל מן ההתחייבות לעשות עסקה במקרקעין שתיערך בין המוכר לנאמן (עבור הנהנה), הטעונה מסמך בכתב מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין (ראו: כרם, 235 [שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל”ט-1979, 235 (מהדורה רביעית, 2004)]; ראו והשוו: ע”א 3829/91 וואלס נ’ גת, פ”ד מח(1) 801
עם זאת, נקבע כי ברור שמחמת אי-קיום חוזה נאמנות בכתב ותוכן פנקסי רישום המקרקעין והצהרת הון שאינם מעידים על נאמנות כאמור, על הטוען לקיום נאמנות – בענייננו האב – אכן מוטל נטל כבד במישור הראייתי.
בית המשפט שלערעורים מאמץ את קביעותיו העובדתיות ואת הממצאים של בית המשפט לענייני משפחה
הנסיבות בענייננו מצביעות על זיקות רבות בין האב לבין הדירה שבמחלוקת:
- הוכח כי האב נהג, גם במקרים אחרים, לרשום נכסי מקרקעין על שם מי מילדיו – לרבות על שם הבת – תוך שהבעלות בפועל הייתה שלו.
- האב הוא שטיפל בכל דבר ועניין בקשר לרכישת הדירה שבמחלוקת – החל מבחירת מיקום הדירה, בסמוך למשפחת אשתו המנוחה – כאשר לבת לא הייתה כל מעורבות של ממש בנושא.
- רכישת הדירה שבמחלוקת נעשתה מכספי האב.
- האב הוא שטיפל בשיפוץ, עיצוב וריהוט הדירה שבמחלוקת – לפי בחירתו וטעמו הוא – על כל פרטי העבודות הנ”ל, במשך תקופה של שנה וחצי.
- שיפוץ, עיצוב וריהוט הדירה שבמחלוקת נעשו מכספי האב, בסך של כ-2.5 מיליון ₪ – שאף צירף קבלות מפורטות על רוב רובו של הסכום.
- האב ואשתו המנוחה הם שגרו, בפועל, בדירת המחלוקת במשך שנים (לסירוגין), ועשו בה מנהג בעלים בהתאם לנוחותם ולצרכיהם.
- האב הוא ששילם את מרבית החזרי המשכנתא בגין הדירה שבמחלוקת וכן את מרבית הוצאות אחזקת הבית.
מנגד, כעולה מן הדברים, זיקתה של הבת לדירה שבמחלוקת מתבטאת בתשלום חלק מהחזרי המשכנתא והוצאות אחזקת הבית (בלבד).
בעניין החזרי המשכנתא העיד האב כי אלה הם למעשה תשלומים עבור החזר הלוואה שנתן לבעלה של הבת ולשותפו של הבעל. בניגוד לעמדתו של בית משפט קמא אשר דחה את הטענה בדבר ההלוואה, ניתן למצוא תימוכין לטענה זו בעדותה של הבת בדבר מערכת יחסים פיננסית מורכבת בין הצדדים – הכוללת העברות כספים מרובות במזומן, בשיקים ובהעברות בנקאיות.
גם לעניין הוצאות אחזקת הבית קיים הסבר, שכן אין חולק כי הבת שהתה בדירה שבמחלוקת לפרקים (בעת ביקוריה בארץ, עם בעלה וילדיהם) – ועל כן אך טבעי היה שתשתתף בהוצאות בגין אותן תקופות.
מכל מקום, אין בשתי זיקות אלה כדי להכריע בשאלת הזכויות בנכס, ולגבור על כל הזיקות הקושרות את האב לדירה שבמחלוקת כפי שפורטו לעיל (ובכללן תשלומים דומים ששילם האב).
קביעת מהימנות העדים על ידי בית המשפט אשר שמע את הראיות
נוסף על ממצאים עובדתיים אלה נזכיר כי בית משפט קמא קבע גם בדבר מהימנות הצדדים, ובין היתר כי: [האב] העיד מ’דם לבו’ ועדותו הייתה אמינה ומהימנה; גרסתו התיישבה עם יתר העדויות והראיות שהונחו בפני… לעומת זאת, עדותה של התובעת הייתה בלתי-ברורה ורצופה בסתירות לגבי נושאים מהותיים ומרכזיים במחלוקת…
האם הייתה התיישנות במקרה זה?
בפן המשפטי טענה הבת כי יש לדחות את טענת הנאמנות מחמת התיישנות.
אין לקבל את טענה זו משני טעמים:
ראשית כל, מהטעם הדיוני לפיו לפי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958, והפסיקה יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה.
ושנית, לגוף הדברים – בנסיבות של נאמנות קונסטרוקטיבית, יושהה מרוץ תקופת ההתיישנות כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות או כל עוד הוא אינו מפר את חובת הנאמנות.
האב הצליח להרים את הנטל הכבד ולהוכיח את יחסי הנאמנות
ערכאת הערעור מאשרת את קביעת בית משפט קמא, כי הורם הנטל לקיום יחסי נאמנות בין האב לבין הבת בכל הנוגע לזכויות הקנייניות בדירת המחלוקת – כפי שקבע בית משפט קמא.
בית המשפט שלערעורים דוחה את טענת הבת לפיה פסק הדין שניתן יוצר מצב לפיו כל הורה יוכל לטעון כי מי מילדיו הוא נאמן על זכויות בעלות במקרקעין השייכות למעשה להורה.
פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על ניתוח המסכת הראייתית הנרחבת שנפרשה בפניו, אשר היה בה כדי להרים את הנטל לקיום יחסי הנאמנות (נאמנות משתמעת) בין הצדדים בהליך שבפניו – בניגוד לתוכן פנקסי רישום המקרקעין (והצהרת ההון).
בניגוד לטענת הבת, אין כל היסודות האלה מתקיימים ומתאימים לכל הורה במדינת ישראל.
לא תיוחס כוונת נאמנות בין הורה לילדו כאשר ההורה מסייע לילד לרכוש דירה
אל למערכת המשפט לייחס כוונות משפטיות לייסוד נאמנות בכל מקרה בו הורה עוזר לילדו לרכוש נכס מקרקעין, בין בהשקעה כספית ובין בהשקעה אחרת.
אין אף לקבוע קטגורית כי בכל מקרה בו הורה מתגורר בדירה הרשומה על שם ילדו, מדובר – כבר על פני הדברים – בדירה בה בעל הזכויות האמיתי הוא ההורה.
במקרה מסוים זה שעמד בפני בית משפט קמא, בו ראיות רבות קשרו בין האב לדירה שבמחלוקת – ובו בעת לא היו ראיות בעלות משקל אשר קשרו בין הבת (המתגוררת בחו”ל) לבין אותה דירה – יכול היה בית משפט קמא להסיק על קיום נאמנות לטובת האב, בנסיבות העניין ולרבות על בסיס מהימנות הצדדים שהעידו בפניו.
ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ובמהימנות עדים רק במקרים חריגים
סיכומם של דברים שבפנינו ערעור על ממצאים עובדתיים, לרבות מהימנות, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם אלא במקרים חריגים – אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.
למעשה, אין חולק כי מקור המימון לרכישת הדירה שבמחלוקת בתמורת דירה שמומנה אף היא על ידי האב – הגם שנרשמה על שם הבת ו/או בעלה – ובנוסף לכך הושקע סך של כ-2.5 מיליון ₪ על מנת להכשירה למגורים ולריהוטה, אף זאת על ידי האב. אין גם חולק שבפועל נהג האב באותה דירה כמנהג בעלים, לרבות מגורים בה יחד עם אם המשפחה.
המלצות אופרטיביות
ראוי נכון ורצוי לעגן בכתב עסקאות בהן הרישום בלשכת רישום מקרקעין או במנהל אינו משקף את הבעלות בפועל.
כאשר הורה רוכש דירה שאמורה להיות בבעלותו ואינה אמורה להיות קניין של מי מילדיו והדירה נרשמת מתוך יחסי נאמנות על שם אחד הילדים – מומלץ בחום לעגן את העסקה בכתב על מנת להימנע מסכסוכים משפטיים בתוך המשפחה, דבר אשר מעכיר מאד את היחסים, ובפועל הקרע שנוצר הינו בלתי הפיך.