מזונות אישה – חיובו של בעל לשאת במזונות אשתו נובע מן ההלכה. חיוב זה כולל לא רק מזונות במובן הצר של המילה (אוכל) אלא את כל הצרכים האחרים כמו: ביגוד והנעלה, מדור (מקום מגורים) ואחזקתו (חשמל, מים טלפון, גז, ועד בית, ארנונה ולעיתים אף כבלים ואגרת טלויזיה), הוצאות רפואיות, אחזקת רכב, קוסמטיקה, מספרה, בילויים וחופשים, תכשיטים וכיוצ"ב הוצאות מחיה של אשה. ההלכה קובעת כי האישה "עולה עמו ואינה יורדת עמו" כלומר, האישה רשאית לדרוש מהבעל לכלכל אותה ברמה שמצבו החברתי והחומרי מאפשר, ועליו לזון אותה "לפי עושרו ולפי כבודו". משמע אם האישה באה מבית עני אין הבעל רשאי לדרוש ממנה שתסתפק ברמה הנמוכה שהיתה לה לפני הנישואין. אם אשה עובדת יכול הבעל לומר לה "צאי מעשה ידייך תחת מזונותיך" כלומר רשאי הבעל לומר לאשה כי היא יכולה לכלכל את עצמה מהכנסתה ממשכורתה או מרכושה, ואם אין די בהכנסת האישה ממקורותיה שלה – עליו להשלים לה את מזונותיה.
מזונות ילדים – גם החיוב של אב במזונות ילדיו נובע מן ההלכה. כאשר מדובר בילדים שהינם מתחת לגיל שש החיוב על האב הוא אבסולוטי ומוחלט מדין תורה. אב חייב לזון את ילדיו בגין זה בין אם יש להם מקורות הכנסה ורכוש ובין אם לאו. לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה, אביהם חייב לזון אותם מכח תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לא"י משנת תש"ד). מוטלת חובה על האב את ילדיו בגילאים הללו כדי מילוי כל צרכיהם המקובלים שהם חיוניים והכרחיים, וחובה זו היא מעין חובה אבסולוטית. באשר לילדים שמעל גיל 15 שנים החיוב לפרנס אותם הינו מ"דין צדקה". מחובתו של אב (ואם האם אמידה גם היא מחוייבת) לממן את צרכיו של ילד בגילאים שבין 15 ל – 18. ילדים בגילאים הללו לומדים בדרך כלל בבי"ס תיכון, ומן הראוי לאפשר להם לסיים חוק לימודיהם התיכוניים, שהרי השלמת לימודי התיכון, מהווה מעין "שער כניסה" לחיים הבוגרים, והכלל הוא שאין עוקרים ילד מלימודים אלה ובית משפט לא יקבל טיעון שיש ביכולת ילדים בגיל זה לעבוד ולפרנס את עצמם
אם אמידה – אם שהינה "אמידה" צריכה להשתתף בצרכים העודפים של הילדים. אב חייב למלא אחר כל הצרכים ההכרחיים של הילדים ואולם אם חייבת להשתתף בצרכים העודפים שהם מדין צדקה אם הינה "אמידה". אין הכוונה לאמידות במובן שצריך שיהיה מדובר באשה עשירה. אם "אמידה" הינה אם שלאחר סיפוק צרכיה שלה נותר בידה סכום כסף להשתתפות בצרכי הילדים.
צרכים הכרחיים וצרכים מדין צדקה – צרכים הכרחיים הם הצרכים החיוניים שבלעדיהם לא ניתן להתקיים. הפסיקה הגדירה צרכים אלו וקבעה כי הינם" קורת גג ואחזקתה, ביגוד והנעלה, חינוך ומזון. אלו הם צרכים שעל האב לשאת בהם בכוחות עצמו בלא כל קשר למצבה הכלכלי של האם. גם אם היא עשירה לא מוטל עליה להשתתף בצרכים ההכרחיים שהם כולם חלים על האב. צרכים עודפים ("מדין צדקה") הם כל מה שמעבר לכך כמו: חוגים, שיעורי עזר, מעון יום, דמי כיס, בילויים ועוד' אלו הם צרכים שאינם מהווים צורך קיום בסיסי שבלעדיהם אי אפשר. בצרכים אלו על האב והאם לשאת באופן פרופורציונלי להשתכרותם. מזונות ילדים משולמים לפי צרכיהם ולא לפי עושרו של האב, זאת בניגוד למזונות אשה המשולמים על ידי הבעל בהתחשב במשכורתו וברכושו.
מדור – קורת גג, דירה בבעלות או דירה שכורה. גבר חייב לספק מדור הן לאשתו והן לילדיו על פי דין תורה. מדור הוא חלק מחיובי המזונות המושתים על בעל או אב והינו מרכיב משמעותי בקביעת סכום המזונות. כמו כן חייב אב/בעל לשאת בהוצאות אחזקת הבית. אב חייב לספק לאשתו דירה ברמה לה הורגלה. באשר לילדים אב חייב לממן 30% משכר דירה כאשר יש לו ילד אחד, ו- 40% כאשר מדובר בשני ילדים.
מזונות לילדים בתקופת השירות הצבאי – במהלך תקופת שירות החובה חייב אב לשלם שליש מהמזונות שהיה משלם עובר להגיעם לגיל בגרות. החיוב נקבע בפסק דין שיצא מבית המשפט העליון וכיום הוא מהווה הלכה מחייבת בבתי המשפט.
מזונות זמניים – מזונות אשר נקבעים על ידי בית המשפט לפני הדיון הראשון או במהלך הדיון הראשון ומטרתם למנוע חרפת רעב או ירידה משמעותית ברמת החיים של אלו התובעים את המזונות. המטרה היא שמירת המצב שהיה ערב פרוץ הסכסוך בין בני הזוג. בשלב זה של הדיון אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה והוא מסתפק בראיות לכאורה בלבד.
חזקת השיתוף – חזקה (הניתנת לסתירה) לפיה כל רכוש ו/או כספים שנצברו במהלך חיי הנישואין שייכים לבני הזוג באופן שווה על אף שהרכוש או הכספים רשומים על שם אחד מבני הזוג. חזקה זו חלה רק על זוגות שנישאו עד 1.1.74. על בני זוג שנישאו לאחר מועד זה חל חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 המחיל על בני הזוג את עקרון איזון המשאבים. החזקה קובעת שאם בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת במינימום של חיים משותפים וכל אחד תרם את חלקו למשפחה בדרכו הוא (דהיינו היה מאמץ משותף) – הרי שהרכוש שייך לשני הצדדים בלא כל קשר לרישום. חזקה זו אינה חלה על רכוש שהתקבל בירושה או במתנה מקרובי משפחה.
עקרון איזון המשאבים – עקרון זה חל על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973, על זוגות שנישאו אחרי 1.1.74. עקרון זה קובע כי עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. (2) גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות. (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. המועד לאיזון הזכויות נקבע בחוק כמועד פקיעת הנישואין מחמת גירושין או מוות.
חוק למניעת אלימות במשפחה 1991 – מאפשר הרחקה של בן משפחה בשל אלימות, איומים, עבירת מין או התעללות נפשית קיצונית. צו הרחקה כנגד בן משפחה אלים, מתעלל או מאיים ניתן להוציא לתקופה של עד ששה חודשים כאשר ניתן להאריכו עד לשנה שלמה בהתקיים נימוקים מיוחדים לכך.
חזקת הגיל הרך – חזקה זו קבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכב – 1962 ומשמעותה היא כי קיימת הנחה המקדמית שעדיף לילדים לגדול במשמורת אמם לפחות עד הגיעם לגיל 6 שנים. בפועל בתי המשפט נוטים לקבוע את האם כהורה משמורן גם מעבר לגיל זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות. טובת הילד הינה עקרון מנחה בקביעת הורה משמורן. לפני כשנתיים התקבלו המלצות של ועדת שניט לפיהן יש לבטל את חזקת הגיל הרך ולשנות את כלל הגישה בעניין זה. כיום, הולכת וגוברת הנטייה של בתי המשפט והעו"ס להמליץ על משמורת משותפת ובכל מקרה להרחיב את הסדרי הראיה לאב כך שיכללו גם לינה במהלך השבוע.
