ליאל ורועי היו זוג הנשוי באושר ועושר עד שנפל ביניהם דבר. לרועי הייתה דירה הרשומה על שמו ומצויה בבעלותו מלפני הנישואין שקיבל כמתנה מהוריו. לאחר החתונה החליט הבעל להעביר לאשתו במתנה מחצית מהזכויות בדירה בהעברה ללא תמורה. כעבור 15 שנה הגיעו הנישואים לקיצם, עקב בגידה של האישה בבעל.
לפיכך החליטו בני הזוג להתגרש זה מזו, ועשו ניסיון לגבש ביניהם הסכמות בלי להגיע להליכים משפטיים.
במקביל לניהול מו”מ עם ליאל, רועי פנה ליעוץ משפטי בעניין ונאמר לו כי עליו לרוץ לפתחו של בית הדין הרבני ולפתוח בבית הדין תביעת גירושין כרוכה, ביחד עם בקשה ליישוב סכסוך.
כאשר ליאל פנתה לייעוץ משפטי נאמר לה כי עליה לפנות בבקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה כדי שהסמכות תהא לבית המשפט האזרחי ולא לבית הדין הרבני.
אם ההליך יסתיים בהסכם באמצעות גישור אז מה טוב ואם לא עליה לפתוח בתביעות שונות בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות מזונות אישה, מזונות ילדים, תביעת רכוש ואיזון משאבים, משמורת והסדרי מפגש.
נשאלת השאלה האם הבעל זכאי להשיב את המתנה לבעלותו בנסיבות המסויימות בהן חיי הנישואין הגיעו אל קיצם??? האם ניתן להסיק על תנאי מכללא, לפיו המתנה תוחזר לנותן המתנה אם חיי הנישואין יגיעו לקיצם?? האם יש לעובדה שחיי הנישואין הסתיימו בשל בגידת האישה משמעות כלשהי?
נראה כי התשובה לשאלה זאת אינה חד משמעית ותהיה שונה בין הדין האזרחי לדין הדתי. זהו אחד המקרים בהם יש משמעות למרוץ הסמכויות ולשאלה מי הגיש את התביעה ולאיזה ערכאה?
חוק המתנה
החוק הקובע את דיני המתנה במערכת המשפטית במדינה הינו חוק המתנה תשכ”ח- 1968.
סעיף 4 לחוק המתנה קובע:
“מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להימנע מלעשותו, נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, וראשי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור- היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו”.
הדין הדתי
בחוק המתנה אין הוראה המחייבת את בית הדין הרבני לפסוק על פיו, ולפיכך יכול בית הדין הרבני לפסוק במסגרת הסמכות המשפטית הנתונה לו דהיינו, לפי המשפט העברי.
בבג”צ 609/92 בעהם נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד מז(3) 288 נפסק בעניין הדומה לסיפורנו כי:
“השאלה שהתעוררה הינה, האם מתנה זו הייתה “סתמית”, כלשון בית הדין, ללא תנאי, או שמתוך אומד דעתם של הצדדים יש להסיק, כי מתנה זו נתן המשיב לעותרת על-תנאי שלא תבגוד בו ושלא תעזבנו. בית הדין הרבני החליט, לפי המשפט העברי, שבנסיבות העניין יש לראות במתנה זו משום מתנה על-תנאי “שאדעתא דלמיפק לא אקני לה” (שעל דעת שתעזוב אותו לא הקנה לה), ומאחר שבני הזוג חייבים להתגרש, בטלה המתנה, ועל האישה להחזיר לבעלה את מחצית הדירה. בפוסקו כך נהג בית הדין הרבני לפי דיני המשפט העברי. בחוק המתנה לא מצויה הוראה, שדיניו מחייבים גם את בית הדין הדתי. בית הדין הרבני פעל אפוא במסגרת הסמכות הנתונה לו ולפי הדין שעליו לפסוק, היינו לפי המשפט העברי”.
לאור האמור נראה כי התשובה לשאלתנו לפי הדין הדתי הינה חיובית. בין הדין הדתי הסיק כי בנסיבות העניין ניתן להסיק על תנאי מכללא וכי המתנה בטלה. מכאן שאישה כמו ליאל, שבגדה בבעלה עשויה להיות מחויבת להחזיר את מחצית הזכויות בדירה, אם העניין ידון בערכאה דתית.
הדין האזרחי
בניגוד לדין הדתי, הדין האזרחי קובע כי במקום שניתנה מתנה בין בני זוג יש לראות את המתנה כמתנה סופית ומוגמרת שאין לבטלה (בהנחה שההקנייה הסתיימה ברישום) אלא אם כן נותן המתנה התנה את המתנה בתנאי מפורש לפיו המתנה תפקע עם פקיעת הנישואין. כל עוד לא הוכח תנאי מפורש לא ניתן להסיק על תנאי מכללא!
ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205:
“טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימות קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו, שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה, בין על-ידי תנאי מפסיק בין בדרך אחרת. דבר זה אינו מיוחד ליחסים בין בני-זוג, אלא קיים בכל הסכמי המתנה למיניהם”.
הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני-זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה, תשכ”ח-1968.
וכך נפסק ב- ע”א 264/77 י’ דרור נ’ ד’ דרור, פ”ד לב(1) .829
“אם כוונתו היא שבן-זוג בלתי-נאמן מקפח עקב כך, כשיקול בלעדי, את זכותו בנכסים, הרי אין לטענה מעין זו על מה שתסמוך.
נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהם למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף”
דברים אלה נכונים, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח חזקת השיתוף ובין אם בעקבות מתנה, כבמקרה דנן.
סיכום ומסקנות
הבדלים בפסיקה – בגין אותן עובדות מקרה, מצריכים כל אחד מן הצדדים היוועצות בעורך דין בטרם קבלת החלטה כלשהי בעניין הגשת תביעות גירושין כאשר חיי הנישואין מתערערים, ובמיוחד במקרה כפי המתואר לעיל בגין בגידה.
