מה הדין כאשר בני זוג מורדים זה בזו?

מה דינם של בעל ואישה אשר מורדים זה בזו?

קיימים פסקי דין רבים העוסקים במרידה הדדית דהיינו הבעל מורד באישה והאישה מורדת בבעל.  מה המשמעות של מרידה הדדית זו?

פסק דין  שניתן בבית הדין הרבני עוסק בשאלה זו, ואולם מעניק לאישה כספים, על אף שהמרידה היתה הדדית, הגם שבסכום לא גבוה.

אישה תבעה גירושין בבית הדין הרבני. סמוך לאחר מכן תבע הבעל לשעבר שלום בית, תוך שהוא מבהיר בכתב תביעתו כי קיימים מצדו תנאים באשר לשלום הבית.

בדיון שהתקיים אמרה האישה כי הבעל סילק אותה מהבית והחליף מנעולים, ולכן היא נחושה בדעתה להתגרש. הבעל אמר שמצדו הוא מעוניין בשלום בית, אך אם זהו רצון האישה יסכים להתגרש.

הצדדים הסכימו להצעת בית הדין שעניין הכתובה יידון לאחר הגט, והתגרשו.

האם בנסיבות אלו של מרידה הדדית זכאית האישה לכתובתה אם לאו?

טענות התובעת

התובעת מנתה שלוש סיבות לפיהן היא זכאית לכתובה:

1. בעלה "סילק" אותה מבית המגורים המשותף, החליף את מנעול הדלת, ומנע ממנה לשוב הביתה.
2. לכל אורך שלוש שנות נישואיהם השפיל אותה, ולא נהג בה כפי שבעל נוהג באשתו.
3. הבעל הוא זה שרצה בגירושין ולא היא בלבד, למרות שפורמלית היא זו שהגישה את תביעת הגירושין.

טענות הנתבע

התובע אכן הודה שגם ברצונו היה להתגרש, והצהרתו על רצונו בשלום בית הייתה צעד טקטי בלבד. אך טען:

1. התובעת היא זו שעזבה את הבית מרצונה, ולא סולקה על ידו.
2. היא זו שלאורך שנות הנישואין ניהלה מערכת זוגית שהובילה לגירושין, והיא זו שפתחה את התיק.
3. סכום הכתובה מופרז וחתם על שטר הכתובה באונס.
4. אפשר שאשתו העלימה ממנו את בעיית הפוריות, שממנה יתכן שסבלה.

לו זו בלבד הייתה תמונת המצב, סבור בית הדין כי היה מקום לומר שהאישה מוחזקת בכתובתה משום, שכאמור לעיל, התברר שהן הבעל והן האישה תבעו גירושין. לא התברר האם האישה סולקה מהבית או עזבה מרצונה במטרה להתגרש, ולכן יש להעמיד את חיוב הכתובה בחזקתו. עי' בשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן קיג), בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סימן סה) ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ע סעיף יב וסימן קנד סעיף ג).

אולם, במהלך הדיונים התבררה עובדה נוספת. והיא כי האישה הודתה כי מתחילת הנישואין כשבעה חודשים אחרי הנישואין היא מעוניינת להתגרש ממנו. לטענתה כל השנים סבלה מן הבעל מהשפלות מאלימות. לטענתה היא ניסתה לשקם את הנישואין ללכת ליועצי נישואין ועוד אך הבעל השליט טרור.

ראשית הנישואין כבר רצתה האישה להתגרש ועוד קודם תביעת הגירושין היו בני הזוג פרודים עוד בהיותם חיים תחת אותה קורת גג. אלא, שלטענת כל אחד מהם המניעה הייתה מזולתו. לטענת האישה הבעל ביקשה לעזוב את החדר והיא ניאותה לבקשתו, ולטענת הבעל האישה היא שעזבה את החדר מתוך רצונה להתגרש.

אם היוזמה באה מהאישה היא מאבדת תוספת כתובה

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לעניין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה […] ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה."

על כן נראה שלא ניתן לומר שהאישה מוחזקת בכתובתה, שכן העובדה היא שהיא תובעת גירושין במצב של פירוד מבעלה, ועליה חובת הראיה.

יתר על כן, לאמיתו של דבר טענות הצדדים הן כדלקמן: הבעל לדבריו נאלץ לדרוש גירושין מתוך מציאות של פירוד שנכפתה עליו, ולמעשה נדרש גם הוא להגיב למרידת אשתו במרידה שלו. האישה לעומת זה טוענת כי הגיבה במרידה שלה.

תמונת המצב הנכונה היא כי הצדדים מורדים זה על זה. הצדדים התייצבו בבית הדין לאחר תקופה של פירוד שבמהלכה גמלה ההחלטה בלב כל אחד מהם להתגרש, כאשר כיום טוען כל אחד מהם שמרידתו נעשתה בתגובה למרידת זולתו. אולם, המציאות היא שהבעל מאס באשתו והאישה אף היא מאסה בבעלה.

האם יש חשיבות לשאלה מי גרם את המשבר במקרה שלפנינו

היחסים בין בני הזוג שלפנינו לא היו ניתנים לשיקום על פי תפיסתם שלהם. כל אחד מהם מאשים את זולתו וטוען שהוא הגורם למשבר.

יש לדון האם יש חשיבות לשאלה מי גרם את המשבר, ואם בלתי אפשרי לעמוד על שרשו יהא הדבר ספק ויהא מוטל על בית הדין לפשר, או שאין לדבר חשיבות ואיבדה תוספת כתובתה בכל אופן.

מפנה בית הדין  לעיון בספר עטרת דבורה (ח"א סימן לו) שם דן באופן שבו הבעל החל למרוד והאישה מרדה כתוצאה ממרידתו, בספר עיונים במשפט (אה"ע סימן כח) ובפס"ד בית דין הגדול (תיק 1053135/3).

יש בהחלט לדון במצבים שונים של מרידה מאוחרת של האישה, אולם אין זו המציאות בנדון שלפנינו שבו אין המחלוקת על נקודת זמן מסוימת בה מרד מי מהם, אלא בשאלה מיהו האשם בקריסת חיי הנישואין שהובילה ליציאת האישה מחדרם המשותף. באופן זה יש לראותם כמורדים זה על זה במרידה הדדית. נביא כאן את דברי רבנו ירוחם שהזכרנו לעיל:

"אישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

לא דן כלל רבנו ירוחם בשאלה מיהו הגורם. לענ"ד אין להוכיח מדבריו שאין חשיבות לשאלה מיהו הגורם, ויתכן שבהחלט יש לדבר משמעות, אולם בנדון דידיה האישה והאיש אמרו שאינם חפצים איש ברעהו ודי בזה להפסידה תוספת אף בזמן קצר של מרידה, ואף אם לא עברה שנה כמדוקדק מדברי רבינו ירוחם.

כך  גם כתב חבר בית הדין הגדול הגר"י אלמליח שליט"א בפס"ד בתיק 854682/1 במקרה דומה למקרה דידן, וז"ל:

"ובעניין שלפנינו, המציאות בין הצדדים הייתה שיחסי אישות לא התקיימו ביניהם כבר כשנה וחצי, כפי שנאמר קודם, נראה כי על פניו אין מדובר בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג אלא מדובר במהלך מצד שניהם גם יחד, וזאת על רקע המצב הבין זוגי ביניהם. כמבואר, הגדרת התביעה לגירושין אינה בהכרח הגשת התביעה בבית הדין אלא הפסקת יחסי האישות בין בני הזוג, וכאמור נראה כי דבר זה קרה על דעת שני הצדדים, וגם מכאן עולה כי יש להחיל כאן את דין שניהם מורדים זה בזה. אלא שנטען על ידי האישה כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי קרתה באשמת הבעל, ואם כן הוא הרי שלכאורה יש מקום לטעון כי לא תפסיד את התוספת […] כאמור קודם, נראה בפשטות כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי הייתה נחלת שני הצדדים. גם אם הבעל לא נהג כיאות לא הוכח כי היה בדבר זה משום מצב של חיוב גירושין, ומכאן כי יש מקום לטעון כי האישה הפסידה את תוספת כתובתה."

אם יתקבלו דברי האישה הרי שכל מרידתה היא תולדה של יחס הבעל אליה ומצידה הייתה מוכנה לשקם את היחסים. אין הדבר דומה למצב שבו לא ניתן לעמוד על שורשי הפירוד.

לדברי האישה לשעבר עד סמוך לגירושיה היתה נכונה לשוב לשלום בית אם היה פתח לדבר מצד בעלה, ולכן אף שנראה שהדין על עומדו עומד וחובת הראיה מוטלת עליה, יש מקום לפשר.

מסקנה

1. האישה זכאית לעיקר כתובתה.
2. מעיקר הדין איבדה תוספת כתובתה.
3. בית הדין סבור שלשם הפשרה די בסך של 115,000 (מאה וחמישה עשר אלף) ₪. כיון שהאישה גבתה מכח איזון משאבים סכום של 40,000 (ארבעים אלף) ₪, יש לנכותו.
4. בנסיבות מסקנות פסק הדין נראה כי אין צורך להתייחס לטענת הכתובה המופרזת.
5. בעיון בתיק הרפואי לא מצאנו כל חומר שיש בו לאשש טענת הבעל לשעבר בדבר הסתרת מידע רפואי.
6. כאמור, בית הדין פוסק כי על הבעל לשעבר לשלם לאשתו לשעבר סך של 75,000 (שבעים וחמישה אלף) ₪.