בת”ע (תל אביב) 37420-03-16 נדון הנושא של תנית סילוקין בצוואה.
המנוח, אביהם של הבנים שהגישו התנגדות לצוואה, בה ירשו חלק משמעותי מעיזבונו, ואת החלק האחר, הקטן יותר, הותיר המנוח למי שהייתה המטפלת שלו, המכונה ב’ בפסק הדין, קבע כי מי שיתנגד לצוואתו – יפסיד את חלקו.
מהי תנית סילוקין בצוואה?
תנית סילוקין בצוואה משמעותה היא, כי היה ומי מהיורשים יתנגד לצוואה הרי שהוא יפסיד את החלק או המנה שהוא אמור לרשת על פי הצוואה.
בית המשפט לענייני משפחה דן במשמעותה של תנית סילוקין שנרשמה בצוואת המנוח, בה הורה כי אם בניו יתנגדו לצוואתו הרי שלא ירשו את מה שהם אמורים לרשת על פי הצוואה.
בסעיף 8 לצוואה קבע המנוח כי: אני מורה בזאת, כי במידה ומי מיילדי, או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה…. הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני … וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שווים בין ב’ (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד, לפי העניין (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום שני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעיזבוני ומלוא העיזבון …. יעבור לב’ והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה.
מנהל העיזבון שגם ערך את הצוואה עבור המנוח הסביר את מניעי המנוח לרשום תניית סילוקין בצוואתו
במסגרת הליך ההוכחות נחקר עורך הצוואה, שהוא גם מנהל העיזבון, אודות נסיבות “הכנסת” סעיף זה לצוואה והוא הבהיר, כי המנוח התעקש על כך בצורה נחרצת.
ב’ טוענת בתביעתה, כי ההתנגדות של הבנים הוגשה בחוסר תם לב משווע, ללא כל הצדקה ולכן יש לתת תוקף לתניה שמשמעותה נישול הבנים לחלוטין מכל חלק ונחלה בעיזבון המנוח.
טענות הבנים בתמיכה להתנגדותם לצוואת אביהם המנוח
הבנים טענו בכתב ההגנה, כי הייתה הצדקה להתנגדות לאור התנהגותה המחפירה של ב’. לדבריהם, מדובר בזכות חוקתית שנעשה בה שימוש בתם לב והם משוכנעים, כי הצוואה לא שיקפה את רצון המנוח והיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של ב’ וכשהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה.
לטענתם, התנהגותם הייתה בתם לב ומבוססת על טענות סבירות “ובמידה ולא היו ננקטים על ידם, הליכים כלשהם, הרי שהתנהגותם במקרה שכזה הייתה בלתי סבירה באופן אובייקטיבי ובלתי נסלחת באופן סובייקטיבי”.
הבנים טוענים, כי במועד שהוגשה התנגדות, היה להם יסוד סביר להניח כי ב’ בודדה את המנוח והשפיעה עליו בהשפעה בלתי הוגנת. לטענתם, עו”ס מטעם שירותי הרווחה שבדקה את מצבו של המנוח ויחסה של ב’ אליו, כתבה ביום 19.1.14 כי: “מר … תלוי לחלוטין בשכנתו ב’ אשר השתלטה על חייו ומבודדת אותו מבני משפחתו”.
על פי תסקיר שנערך על ידי העובדת הסוציאלית המנוח היה חסר ישע
לטענת הבנים העו”ס אף סברה שהמנוח הוא בגדר חסר ישע ולבסוף הוצא צו הרחקה לב’ מהמנוח, ע”י משטרת ישראל (סעיפים 18-22 לסיכומיהם). לטענתם, התנהגותה של ב’ הייתה “ממש פלילית, חריגה ובלתי נורמטיבית” (סעיף 6 לסיכומי התשובה).
היה אם כן, יסוד סביר שנתמך ע”י גורמים אובייקטיבים כגון שירותי הרווחה, כי ב’ השתלטה על המנוח והשפיעה עליו לערוך צוואות שבהן המנוח מעניק לה נכסים בשווי רב ביותר. לכן לטענתם, ההתנגדות הוגשה “מנימוקים סבירים ובתם לב מוחלט” (עמ’ 2 לסיכומיהם).
הבנים טוענים גם, כי בשנותיו האחרונות “חל שינוי קיצוני ובלתי סביר” בהתנהלותו של המנוח וכי הצוואות האחרונות שהם התנגדו להן “עמדו בסתירה לכאורה לרצונו האמיתי של המנוח” (סעיפים 2 ו – 4 לסיכומי התשובה). לדבריהם: “חלקם של המתנגדים בעיזבון… מסתכם בכ – 13.5 מיליון ש”ח. אין ספק כי המדובר ב”קנס” שאין לו כל פרופורציה” (סעיף 14 לסיכומי התשובה).
בע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג (1), 772 נקבע בדעת הרוב, כי כאשר ההתנגדות לצוואה נעשית בחוסר תם לב, יש ליתן תוקף לתנית הסילוקין.
מדוע יש להתייחס לתנית סילוקין על פי הפסיקה?
- הגשמת העיקרון של כיבוד רצון המצווה.
- באמצעות תנית הסילוקין מגונן הנפטר על האינטרסים היקרים לו כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב..
- שלישית, עידוד פשרה בין היורשים.
- רביעית, זהו אינטרס חברתי, כי היורשים על פי הצוואה יסדירו את ענייניהם בהסכמה ובהבנה.
יורש המתנגד לצוואה מטעמי סרק עשוי להפסיד את חלקו
“אם יורש על פי צוואה מתנגד לקיומה בטענות סרק… ושלא בתם לב, יש מקום לקיים את האמור בתניה…עם זאת, אין ליתן תוקף… מקום שההתנגדות מבוססת על עילה סבירה ובתום לב”.
לו היו הבנים מעלים רק את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד ב’, ניתן היה לראות בהתנגדותם משום התנגדות שלא נגועה בחוסר תם לב. זאת, בין היתר עקב דיווחי המשטרה והעו”ס, כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין.
ברם, המתנגדים התנגדו גם בעילה של היעדר כשירות ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. כמפורט בפסק הדין, ההתנגדות בטענה זו, הייתה נגועה בחוסר תם לב, לא הייתה ראשית ראייה לטענה זו ולא הייתה לבנים כי סיבה והצדקה להעלות טענה זו.
לא הייתה לבנים כל עילה והצדקה להגיש כנגד העיזבון תביעה בנוגע לחשבון הבנק, שעה שידעו היטב את עמדת אביהם ביחס לחשבון כמפורט בצוואותיו. תביעתם בנושא חשבון הבנק הוגשה לאחר שב’ הגישה את הצוואה האחרונה לקיום.
טענות הבנים ביחס לחשבון היו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי כמפורט בפסק הדין. הילדים אף כיזבו, שעה שטענו כי אביהם מעולם לא ביקש מהם בחייו “לצאת” מהחשבון, והוכח על פי מסמכי הבנק שהוגשו, כי המנוח פנה לילדיו בנושא זה.
המנוח ציין במפורש בצוואתו, כי מי שיתנגד לכך שהחשבון כולו שלו, לא יירש מחלקו דבר.
הבנים, לא כיבדו כלל את רצון אביהם ולמרות שזכו ברוב רכושו על פי הצוואה, הם בחרו לטעון טענות התנגדות חסרות בסיס ביחס לכשירותו וכן הגישו תביעת סרק ביחס לבעלות על החשבון.
הבנים אישרו בהליך הקודם, כי קבלו מיליוני אירו עוד בחיי הוריהם ועל פי הצוואה הם זכו לשיטתם בסך נכבד בגובה של כ – 13.5 מיליון ₪. למרות שלו הבנים היו מכבדים את רצון אביהם הם לא היו “יוצאים” מקופחים כלל וכלל, הם בחרו לצאת למלחמת חורמה ברצונו המפורש והחד משמעי של אביהם.
יתר על כן, הבנים לא התנגדו רק לצוואה האחרונה, אלא הגישו התנגדות גם לצוואות קודמות של המנוח, אשר נערכו כאשר המנוח היה הרבה יותר עצמאי ולא נזקק כלל לעזרה מצד ב’,
לא היה כל יסוד להתנגדות גם בטענה של השפעה בלתי הוגנת, מאחר שבתקופה זו גם הבנים אישרו כי היה להם קשר שוטף עם המנוח, ב’ לא בודדה אותו והמנוח לא היה זקוק לעזרתה (ראו: עמ’ 41 לפסק הדין).
התנגדות כה גורפת, לארבע הצוואות האחרונות של המנוח, מהווה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב קיצוני. יודגש, כי גם בצוואה השנייה וגם בצוואה השלישית, שקדמו לצוואה האחרונה, קבע המנוח תנית סילוקין.
היה על הבנים לקחת בחשבון, לאור תנית הסילוקין, כי עליהם לפעול בתום לב ולא להעלות טענות חסרות שחר. משלא עשו כן, עליהם “לשלם את מחיר” התנהלותם.
יודגש, כי אין מדובר במתן עונש למתנגדים אלא בקיום רצונו הברור והמפורש של המנוח. כפי שקבע כב’ השופט ברק: “הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם” (ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817).
לדאבון הלב, רואים אנו התנגדויות חסרות יסוד שמוגשות חדשות לבקרים. הכלי של “תנית סילוקין” הוא כלי ראוי שיש לעשות בו שימוש ויש להמליץ על “הכנסתו” לצוואות. ייתכן כי ככל שירבה השימוש בכלי זה והציבור יפנים, כי יש מחיר כואב להתנגדויות סרק, תקטן התופעה המצערת והרווחת של הגשת התנגדויות חסרות בסיס, שמבזות את הנפטר וגורמות לבזבוז זמן שיפוטי יקר.
לפיכך ולאור העיקרון של “מצווה לקיים דברי המת”, יש לתת תוקף לתנית הסילוקין, לקבל את התביעה ולקבוע כי לבנים אין כל חלק ונחלה בעיזבון המנוח.