שני פסקי דין שניתנו לאחרונה (דצמבר 20) בסוגית הסמכות הנמשכת דנים בשאלה האם העובדה שהסכם גירושין אושר בערכאה כזו או אחרת מקנה סמכות לאותה ערכאה.
פסק הדין הראשון הוא תלהמ (י-ם) 4881-08-20 שהתברר בפני כב’ השופט גורודיצקי
במקרה הראשון נקבע כי יש לדחות את טענת האשה כי ההסכם הראשון שאושר בבית הדין, העניק לבית הדין את הסמכות העניינית לדון בענייני הרכוש. אלו הן מושכלות יסוד שעצם האישור אינו פעולה משפטית המעניקה סמכות.
בבג”ץ 8578/01 חליווה נ’ חליווה, פ”ד נו(5) 634 הבהיר בית המשפט העליון כי: “אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה”.
האשה אומנם הגישה לבית הדין תביעה לשלום בית ואולם, בית הדין לא נתן במסגרתה כל החלטה ולא התקיים התנאי של “דן ופסק“. לאור זאת בית הדין הרבני לא רכש סמכות נמשכת לדון בענייני הרכוש של הצדדים.
זאת ועוד ההסכם הראשון כלל אומנם תניות ממוניות, כלומר ההסכם כלל בתוכו נושאים רכושיים אגב גירושין אך יחד עם זאת בית הדין הרבני לא אישר את ההסכם הראשון בהתאם לסמכותו המעוגנת בס’ 2 לחוק יחסי ממון בין בין בני זוג, תשל”ג – 1973 (להלן-“חוק יחסי ממון”).
כידוע, “אישור הסכם ממון אינו הליך טכני … מדיניות משפטית ראויה, צריכה להגביל את האפשרות של מתן תוקף להסכם שלא אושר למקרים נדירים שבהם “זעקת ההגינות” וכן דיני תם הלב והמניעות, מצדיקים סטייה מהוראת חוק מפורשת ראו: עמ”ש 17125-03-19 ל’ נ’ ר’.
במקרה זה הצדדים לא נהגו בהתאם להסכם שכן הם המשיכו לחיות יחד ומשכך, ההסכם הראשון אינו תקף במישור הרכושי ועל כן, אינו מעניק סמכות לדון בעניינים הרכושיים של בני הזוג ולדון בהם לצורך גירושיהם.
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן: “חוק השיפוט”) קובע: “הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”
משמעות הדבר היא כי תנאי לכך שלבית הדין תוקנה הסמכות לדון בענייני הרכוש, היא קיומה של תביעת גירושין כרוכה או תביעת לשלום בית לחלופין גירושין כרוכה. אכן, בתקופה הרלוונטית למתן ההחלטה, הייתה מונחת לפני בית הדין תביעת לשלום בית ולחלופין גירושין כרוכה. ואולם, תביעת המבקשת נסגרה ולא הוגשה על ידה עד היום כל תביעה אחרת.
הלכה ידועה היא, כי סמכותו הנמשכת של בית הדין הרבני לדון בנושאים שנכרכו כדין, כוחה יפה כל עוד בית הדין דן באותה התביעה (תמש 35282-06-13).
האם סגירה פורמלית של תביעה מהווה מעשה בית דין או רק מחיקה או דחייתה של התביעה יהוו מעשה בית דין?
האשה טענה כי התביעה בבית הדין לא נמחקה או נדחתה ועל כן סגירה פורמאלית של ההליך איננה מהווה מעשה בית דין. טענה זו נדחתה שכן סגירה כמוה כמחיקה
כך נקבע גם בתלה”מ 29407-04-19 א’ נ’ א’ המבוסס על ע”א 438/78 פטריץ יוסף לוין נ’ פטריץ עליזה ואח’) שם קבע בית המשפט העליון כי במקרה שבו לא התקיים דיון במעמד הצדדים וכאשר לא ניתנה החלטה שיש לה “קיום או נפקות מתמשכים”, הקביעה כי התיק ייסגר, משמעותה מחיקת התביעה.
בע”א 135/80 נגיט בכור נ’ לידה בכור, פ”ד לו (2), 358 קבע בית המשפט העליון כי: “משסגר בית הדין את התיק, שהיה תלוי ועומד לפניו, בלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהייתה לבית הדין הרבני על יסוד הליכים קודמים…”.
סגירת תיק היא מונח שיכול להתפרש כמחיקה של התביעה ויכול להתפרש כסגירה פורמלית בלבד וכי אפשרי וניתן להחיות את התיק.
בבר”ע 302/99 פלוני נ’ פלונית ואח’, דן בית המשפט המחוזי בנצרת בסוגיה זו והוא מציין כי בפסיקה נתפרש המושג “סגירת תיק” בשני אופנים. לעיתים משמעותו מחיקה או דחיית התביעה ולעיתים משמעותו רק “הרדמתו” של התיק, כאשר סמכות בית הדין הרבני נמשכת חרף “ההרדמה”.
בסוגיה זו יש שתי גישות לעניין המשמעות של סגירת תיק
מחד גיסא, הושמעה הדעה כי אין דין “סגירת תיק” כדין “מחיקת תיק” ולו מהטעם כי הליך של “סגירת תיק” אינו הליך שיפוטי הקיים בתקנות וראה לעניין זה את ע”א 275/72 – רות בן-נעים נ’ רפאל בן-נעים ואח’ פ”ד כו(2), 818 ,עמ’ 820-821).
מאידך גיסא, קיימת גישה לפיה אם שסגר בית הדין את התיק, מבלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהייתה לו על יסוד הליכים קודמים שהתנהלו לפניו. וראה ע”א 135/80 נגיט בכור נ’ לידה בכור .פ”ד לו(2), 358, ע”מ (חיפה) 114/98 רבקה קרבל-בר נ’ זאב קרבל תק-מח 98(3), 705, וכן ע”מ (חיפה) 106/97 – חנה רוכמן נ’ ישראל רוכמן תק-מח 97(4), 336.
ראינו אם כן כי אפשר להצביע על שני זרמים בפסיקה לגבי פירוש החלטה של בתי הדין הרבניים בדבר “סגירת תיק” המתנהל בפניו. יש שפירשו את סגירת התיק כהחלטת ביניים “המקפיאה” את התיק באופן שסמכות בית הדין נמשכת, ויש שפירשו את ההחלטה כמחיקת התביעה או דחייתה, באופן שמפקיע את סמכותו של בית הדין (בג”ץ 6984/12).
במקרה בו קיימת פסיקה “לכאן ולכאן”, העניין יוכרע על פי נסיבותיו של העניין (בג”ץ 6984/12). במקרה הנדון בפסק דין זה התקיים מקרה בו ניתנה החלטת בית הדין בעניין הסמכות, אך לא ניתנה על ידו כל החלטה אחרת עד לאישור ההסכם השלישי.
מנגד, אותו הסכם השלישי, לא כלל כל תניה ממונית, למעט תשלום פיצוי למבקשת, שלא נימנה עם העניינים הרכושיים של הצדדים, וההסכם השלישי גם לא אושר לפי חוק יחסי ממון. הצדדים, ואלו “השאירו דלת פתוחה” לשוב לבית הדין וזאת לשם יישום שלום הבית בלבד.
הצדדים אף הוסיפו בהסכם השלישי כי התיקים יישארו “… פתוחים למשך 3 חודשים, מבלי שכל צד מוותר על טענה מטענותיו”. לאחר מכן הודיעו הצדדים לשתי הערכאות כי הם מבקשים לסגור את ההליכים, והמשמעות של הודעה זו היא כי הצדדים מוותרים על הטענות, לרבות הטענות הרכושיות. לאחר מכן ביקשו לסגור את התיקים ועל כן יש לראות בסגירת ההליכים כסגירה המפקיעה את סמכות בית הדין לדון בעניינים הרכושיים של הצדדים.
מקרה שני נדון בתלה”מ 22662-10-20 פלוני נ’ פלונית פני כב’ השופטת שירי היימן . .
במקרה זה דן בית המשפט בבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. המבקשת-האשה טוענת שהסמכות לדון בתביעה לביטול מזונות שאושרו במסגרת הסכם שאושר בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט.
ביום 02.12.07 אושר הסכם גירושין בבית הדין הרבני, נקבע שהקטינים יהיו במשמורת האם ונקבע שהאב לא יישא במזונותיהם מאחר ואינו עובד ורובצים עליו חובות.
במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים שבמחלוקות עתידיות בנושא מזונות הקטינים, בית הדין הרבני הוא שיהא מוסמך לדון בתביעות.
בשנת 2014 הגישה המבקשת תביעת מזונות לבית הדין הרבני וביום 15.02.15 נקבע שיישא בסך של 2,600 ₪ עבור מזונות הקטינים- סכום זה היה בהסכמת הצדדים לאחר שקודם לכן התקיים דיון בתביעת המזונות.
טוענת האשה שמקור החיוב במזונות הינו בהסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני ביום 02.12.07 וכן מפנה לסעיף י’ להסכם שם הסכימו הצדדים שלבית הדין הרבני תהיה סמכות ייחודית בעתיד לדון בנושא מזונות הקטינים. אשר על כן, יש להורות על סילוק התביעה על הסף.
טענות המשיב – הינן כי העובדה שהסכם הגירושין אושר בבית הדין הרבני, אינה מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בתביעת מזונות מאוחרת.
נוסף לכך, הסכמת הצדדים אינה מקנה סמכות לבית הדין הרבני שכן תניית שיפוט בנוגע לדיון עתידי רלוונטית רק כאשר המחוקק מאפשר להקנות סמכות באותה סוגיה ולכן תניית השיפוט שבהסכם חסרת תוקף.
עוד טוען הבעל כי אישור הסכם הגירושין אינו כובל את הצדדים ועל כן יש לדחות את הבקשה.
תניית השיפוט ומהו תוקפה כלפי קטינים
המשיב טוען שתניית השיפוט אינה מחייבת. בתמ”ש (י-ם) 33954-07-12 נדון מקרה בו הצדדים אישרו הסכם גירושין בבית הדין הרבני והסכימו שבמחלוקות עתידיות בית הדין הרבני יהא מוסמך לדון. חרף זאת קבע בית המשפט שהוא המוסמך לדון בתביעת המזונות, שכן הקטינים זכאים להגיש תביעתם לבית המשפט ללא תלות בתניות שיפוט עליה הסכימו הצדדים:
לשיטתו של בית המשפט שנתן את פסק הדין שלעיל, הלכה היא כי קטין הינו צד “נוגע בדבר” ועל כן שיפוטו של בית הדין הרבני מותנה גם בהסכמתו (בג”צ 86/55 דרעי (נחום) נ’ יו”ר ההוצל”פ, ירושלים.
עוד נקבע בפסק הדין דלעיל כי הצדדים הסכימו מפורשות כי חתמו על הבקשה המוסכמת גם בשמם של הקטינים כאפוטרופוסים טבעיים שלהם, וכך לכאורה יש לראות את הקטינים כמי שנתנו הסכמתם לכך.
אולם הנחת מוצא זו אינה נכונה, שכן הלכה היא כי הקטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנעשו בעניינם ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על ידי ההורים. לקטינים מעמד עצמאי ומי מהוריהם או שניהם אינם יכולים לבטל זאת במחי יד או במחי חתימה על הסכם.
הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת המאבק בין הורים עלולים הם שלא להקפיד במידה מספקת על האינטרסים של ילדיהם.
על כן נפסק בצורה קטנסיסטנטית כי הסכם בין הורים יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, והערכאה המוסמכת שוכנעה ברמה המהותית כי ההסכם משרת את טובת הקטינים.
בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו (ע”א 411/76 שר נ’ שר, פ”ד לב(1) 449; ע”א 282/82 דאובה נ’ דאובה פ”ד לו(4) 625; ע”א 544/82 חממי נ’ חממי פ”ד לח(3) 605; ע”א 16/98 מאיר נ’ מאיר פ”ד נג(2) 175).
האב מבקש להפטיר אותו ממזונות מאחר והוא מגדל את הילדים וטען כי זוהי תביעה עצמאית של הקטינים וכי אין לכבול אותם בהסכמות אודות סמכות
בענייננו טוען המשיב בתביעתו כי הקטינים מתגוררים עמו בפועל והוא זה שמספק את כל צרכיהם ועל כן הוא עותר לביטול החיוב בתשלום מזונות לאם הקטינים.
אמנם התביעה עניינה ביטול חיוב האב במזונות הקטינים, אולם מאחר והתביעה עוסקת ביכולתו לספק את צרכי הקטינים ולאור העובדה שהקטינים מתגוררים עם האב, הרי שיש לראות בה תביעה עצמאית של הקטינים בכל הנוגע למזונותיהם ולשאלה מי מההורים יישא בהם, ועל כן ניתן לכבול את הקטינים לתניית השיפוט עליה חתמו הצדדים.
עוד טוען המשיב כי יש לדחות את שטענת המבקשת שמכוח תניית השיפוט קנה בית הדין סמכות לדון בתביעה זו.
סמכות נמשכת
הצדדים חתמו על הסכם משנת 2007 בו אושרו הסכמות הצדדים בעניין מזונות הקטינים ואף התנהלה בבית הדין תביעה נוספת בעניין מזונות הקטינים אותה הגישה המבקשת כנגד המשיב.
תביעה זו של מזונות לבית המשפט הוגשה כתביעה עצמאית על ידי האם. סמכותו של בית הדין לדון בתביעה זו מבוססת על הסכמת הצדדים המעוגנת בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין),תשי”ג- 1953.
מדובר בסמכות שיפוט מקבילה של בית הדין הרבני לדון בענייני מעמד אישי שהוגדרו בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ואשר לא נמסרו לסמכותו הייחודית של בית הדין (ר’ בג”צ 9476/96 מאיר סרגובי, עו”ד נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים.
ענייני המעמד האישי משתרעים על “תביעות בענייני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות-יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכושם של אנשים שהחוק פסל אותם והנהלת נכסי אנשים נעדרים“. (תמ”ש 600609-10-13 א’ ואח’ נ.
האם לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בתביעת המזונות לאחר שדן בתביעה שהוגשה בשנת 2014?
פסק הדין העקרוני והחשוב על סמכות נמשכת ניתן בבבג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני
….. כל אשר נאמר – ביחס לסמכותו המקורית של בית-הדין נאמר. ככלל, משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם ( בג”ץ 2898/03 פלונית הנ”ל…. בג”ץ 6378/04 שרעבי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים….. …… על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות שנדונו בפניו, על בית-הדין לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של סמכות נמשכת (ובשמו האחר, כלל ההמשכיות). על-פיו, תהא הערכאה המקורית – והיא בלבד – מוסמכת לעסוק בגלגולו המאוחר של ענין שנדון בפניה בעבר. אולם, בהיותה של הסמכות הנמשכת – חריג, ושל עקרון הברירה החופשית בין ערכאות – הכלל ( בג”ץ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד מח(4) 591, 608 (1994)), טיב הענינים בהם נקנית אותה סמכות הוא מוגבל…”
הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה.
ובהמשך:
….מן המבחן העקרוני נגזרים שני יסודות מעשיים, שהצטברותם יחד משיתה את הבסיס להכרה בקיומה של סמכות נמשכת. לאלה ניתן ביטוי במרביתם של פסקי-הדין שעסקו בסוגיית הסמכות, ובאמצעותם ניתן להתוות קווים ברורים לדמותה של ההלכה המחייבת. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לעניינים אחרים, שכן נדונו ( ע”א 811/80 בלום נ’ שטרן, פ”ד לה(3) 757….. בג”ץ 6012/96 גרייבר (סגל) נ’ בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ”ד נ(5) 397…בג”ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ’ שיח’ הינו, פ”ד נג(2) 625.
מסקנה שנייה היא, כי אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת (ע”א 3695/96 צייטלין נ’ טשינגל, ……..; בג”ץ 9539/00 איתן נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ”ד נו(1) 125, …. בג”ץ 8578/01 חליווה נ’ חליווה, פ”ד נו(5) 634, ….. בג”ץ 7341/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי אשקלון….”
בפסק הדין שמהווה את הבסיס להלכה שנפסקה נאמר כי התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה ( רע”א 158/89 ברכיה בע”מ נ’ ביטון, …… בג”ץ 9539/00 איתן הנ”ל…. בג”ץ 2898/03 ועוד.
במקרה הנדון בתיק זה על ידי השופט היימן נקבע כי בין הצדדים היו הסכמות ומכאן, כי בית הדין לא דן ופסק בעניין מזונות הקטינים בהליך זה אלא אישר את הסכמת הצדדים. הכנסות הצדדים וצרכי הקטינים לא נבחנו על ידי בית הדין ומכאן שכלל הסמכות הנמשכת אינו חל בענייננו ובית הדין לא קנה סמכות מכוח כלל זה.
מאחר ותניית השיפוט אינה חוסמת את דרכם של הקטינים בהגשת תביעה בעניין מזונותיהם בבית המשפט ומשבית הדין הרבני לא קנה סמכות מכוח כלל הסמכות הנמשכת, הרי שהסמכות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר הוא יכול לדון בשאלת מזונות הקטינים.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916