מהי כוונת שיתוף ספציפית וכיצד הלכה זו שהינה יציר הפסיקה (ולא החוק) יכולה להשפיע על חלוקת רכוש בין בני זוג מתגרשים

לפני מספר חודשים נתן בית הדין הרבני הגדול בתיק מס’ 992261/3 פסק דין מפורט המבוסס הן על הדין העברי והן על הדין האזרחי אשר מפתיע בגישה המתקדמת שלו. כך קבע בית הדין הרבני כי זכויות במשק שהועברו לבעל כבן ממשיך – שייכות במחציתן לאישה, נוכח התקיימות פרמטרים שונים, המביאים לכלל מסקנה כי התקיימה כוונת שיתוף ספציפית על אף שהמדובר בנכס חיצוני לנישואין (משמע בנכס שמקורו במשפחת אחד מן הצדדים ואשר לא נצבר במהלך הנישואין כפועל יוצא מעבודת מי מהצדדים או שניהם).

כוונת שיתוף ספציפית

חלוקת רכוש היא הנושא המורכב ביותר במסגרת הליך הגירושין, הבעייתי ביותר אולי מלבד נושא משמורת ילדים, שהינו נושא טעון בין מתגרשים. המצב המשפטי בישראל קובע את הסדרי חלוקת הרכוש בין בני הזוג לפי מועד נישואיהם: על בני זוג שנישאו לפני 01/01/1974 תחול הלכת השיתוף, ואילו על  זוג שנישא לאחר מכן, יחול חוק יחסי ממון. על כן מרבית פסקי הדין וההלכות הנקבעות בשנים האחרונות מתייחסות לזוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם.

הבסיס לשיתוף הספציפי, מקורו אינו בחקיקה והוא יציר הפסיקה. ואדרבא – הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון תשל”ג 1973 מחריגה מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שניתנו במתנה או שנתקבלו בירושה, ועקרונות השיתוף הספציפי התגבשו כתוצאה מפסיקות של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, כשהן מבוססות על כוונת השיתוף של הצד שהנכס רשום על שמו לטובת הצד השני.

רוצה לומר, שרכוש שהיה שייך לבן זוג מלפני נישואין או התקבל בירושה או במתנה  ללא כוונת שיתוף במקור, יכול להפוך למשותף, אם וכאשר תוכח בראיות ובמופתים כוונת הצדדים לראותו משותף.

כיצד ניתן להוכיח שיתוף בנכס ספציפי ?

ישנם מספר פרמטרים המהווים רשימה לא סגורה, שלאורם נבחנת כוונת השיתוף הספציפית. ב- בע”מ 1398/11 הציע כב’ השופט עמית מספר מבחני עזר ופרמטרים בשאלת הוכחת כוונת השיתוף אשר אומצה בין היתר גם ב- בע”מ 1059/17:

1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
2. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה.
3. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
4. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.
5. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד הגירושין.
6. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
7. שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
8. התנהגות הצדדים.
9. אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
10. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

אישה תהא שותפה בדירת מגורים הרשומה על שם בעלה לאחר ארבעים שנות נישואין

כך גם נקבע לאחרונה על ידי כב’ השופטת נלי רוסמן גליס ב- תלה”מ 28407-02-19 פלונית נ’ פלוני בהתייחס לדירה אשר שימשה בני זוג 40 שנה ואשר נרשמה על שם הבעל בטרם הנישואין כמתנה מידי אמו – כי בהתחשב בכך שהדירה נרכשה לאחר נישואי הצדדים, הנישואין נמשכו עשרות שנים, לצדדים נולדו שישה ילדים, הצדדים מתגוררים בדירת המגורים משך כ- 40 שנים, כי המדובר בדירה יחידה ולאישה אין נכס נוסף, כי הצדדים שיפצו וביצעו השבחות בדירה לאורך השנים, לרבות הרחבתה והוספת חדרים, כל זאת בעיקר הודות להכנסות התובעת מעבודתה ומדמי הלידה שקיבלה לאחר הולדת הילדים – כי אז התקיימה כוונת שיתוף ספציפית.

במקרה זה המדובר בתובעת שעבדה לאורך שנות הנישואין ופירנסה את בני הבית וצורכיהם, כאשר הבעל לא עבד מעולם, והפקיד לטובת הבית סכומים זעומים בלבד. מה גם שיש התייחסות שונה בכל הנוגע לשיתוף בדירת מגורים להבדיל מנכס אחר, בין דירה להשקעה ובין נכס מסחרי.

נקבע – ויש צדק ומוסר בנושא זה – כי כל תוצאה אחרת, זולת קביעה זו, תוביל למעשה לתוצאה בלתי הגונה בעליל, בה יוצאת בת-הזוג, לאחר כ- 40 שנות נישואין, ללא פרי עמלה שנאכל משך השנים על ידי המשפחה כולה, וללא רכוש, ובית המשפט לא ייתן יד, לתוצאה מעין זו.

בניין שהאישה ירשה לא ייחשב כמשותף

גברים זוכים – כנראה – לגישה אחרת בבית המשפט לענייני משפחה. מנגד נדחתה תביעה שהוגשה על ידי בעל/גבר לפסק דין הצהרתי בנוגע לבניין שהאישה ירשה אחרי הרבה מאד שנות נישואין, ולמרות שבני הזוג שיתפו זה את זו חלקית בירושות, ולמרות משך חיי הנישואין הלא קצר.

פסק הדין ניתן על ידי כב’ השופטת מירה רום פלאי ב- תלה”מ 4931-02-18 ס’ נ’ ב’ ס’ ותלה”מ 52686-02-18 ב’ ס’ נ’ ס’ ונקבע כי  אמנם הוכח שמשך שנות נישואי הצדדים, הם הפקידו כספים חיצוניים אל תוך הרכוש המשותף. יחד עם זאת, אין בכך די בכדי לייצר נורמה של שיתוף בנכסים החיצוניים. שיתוף ספציפי, כשמו כן הוא. הוא ספציפי לנכס חיצוני מסוים.

התנהלות של שיתוף ספציפי בנוגע לנכס מסוים, אינה מעידה על כך כי הצדדים ראו את מלוא נכסיהם החיצוניים כנכסים משותפים. זהו עניין שבעובדה לגבי כל אחד ואחד מהנכסים החיצוניים. גם אם הוכח לגבי נכס חיצוני אחד שיתוף ספציפי, אין בכך די על מנת להוכיח שיתוף ספציפי לגבי נכס חיצוני אחר.

על כן אין להסיק שיתוף במגרש נשוא התביעה שהגיע לאישה בירושה (שאמנם שווה מיליונים רבים), שכן כאשר הצדדים היו מעוניינים לשתף זה את זו בנכסים חיצוניים הם עשו זאת בפועל, ורשמו אותם על שם שניהם ואולם לגבי המגרש לא עשו כך.

פסק דין של בית המשפט העליון מאשרר פסק דין בו לאחר 58 שנות נישואין מתקיים שיתוף גם בנכסים חיצוניים שהבעל קיבל במתנה או ירש

כך מנגד, בימים אלו (אוגוסט 21) התקבל פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי ב- עמ”ש 29298-05-20 על פיו לאחר 58 שנות נישואין לא יתכן לדבר על הפרדה רכושית ונקבע כי מתקיים שיתוף רכושי בין בני זוג.

פסק דין זה אישר את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי אשר הפך את פסק הדין שניתן בבית משפט לענייני משפחה. פסק הדין אשר נהפך בבית המשפט המחוזי, תוצאתו הינה כי לאחר כמעט 60 שנות נישואין – הכל משותף לרבות ירושות או מתנות והוא קובע כדלקמן:

“אני סבור שביהמ”ש קמא שגה כאשר הסתפק בקביעה שמקור הרכוש שנרשם ע”ש המנוח נובע ממתנות שאביו העניק לו וכי די בעובדה זו ובעובדה שנכסים אלו נרשמו ע”ש המנוח בלבד, על מנת לשלול את הכללתם של נכסים אלו תחת כנפי חזקת השיתוף. שהרי, לאור הפסיקה שהתגבשה כפי שיפורט להלן, יש לבחון האם למרות העובדה שנכסי המנוח נשמרו בנפרד ועל שם המנוח בלבד, חזקת השיתוף לא חלה על בניה”ז, על אף שהם היו נשואים כמעט שישים שנה, היו אלו נישואין ראשונים שלהם, נולדו להם חמישה ילדים ולא נקבע שלא היו אלו נישואים הרמוניים.

עוד נקבע בפסק הדין כי ביחס להחלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, אין אחדות דעים בפסיקה. קיימת גישה הנוטה לכלול גם נכסים חיצוניים בגדרי חזקת השיתוף בתנאים מסוימים וקיימת גישה מסויגת יותר השוללת הכללתם.

בע”א 45/90 שמעון עבאדה נ’ תקווה עבאדה, פ”ד מח(2) 77 נדון מקרה בו הבעל טען שמגרש שנרכש סמוך לאחר הנישואין באמצעות כספי ירושה וכספים שחסך לפני הנישואין מוחרגים מהרכוש המשותף. כב’ השופט חשין קבע כי (עמ’ 86): “גם לו היו דברים כטענתו של שמעון, הנה במשך השנים הרבות שעברו מאז רכישת הנכס – ובהיעדר אינדיקציה כי שמעון אמר לשמור את המגרש כנכס נפרד מן הרכוש המשותף – נטמע המגרש בכלל נכסי בני הזוג והפך לאחדים עמהם כנכס משותף”.

כך גם נפסק ב- ע”א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז”ל נ’ דבורה גיטלר ואח’ וב- ע”א 806/93 יהודית הדרי נ’ שלום הדרי, פ”ד מח(3) 685 (1994) קבע הנשיא שמגר כי (עמ’ 692-3): “חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ משותף וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר… חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל”בשר אחד”.. לא הוכח כי הרישום הנפרד בדירת המגורים נעשה במטרה מפורשת וברורה של יצירת הפרדה ברכוש”.

ב- ע”א 1937/92 משה קוטלר נ’ חיה קוטלר ציין כב’ השופט אור כי:  “מגמת הפסיקה היא לאפשר קביעת שיתוף בדירת מגורים ואף בנכסים אחרים, גם על נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, כאשר הנסיבות מאפשרות להסיק כי חזקת השיתוף מתקיימת אף לגבי נכסים אלה”.

ב- ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם, פ”ד נ(4) 865 (1997) ציינה כב’ השופטת דורנר כי: “על פי השקפתי, יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין”.

ב- בע”מ 5939-04 פלוני נ’ פלונית, ציין כב’ השופט רובינשטיין כי: “….רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים”.

מפסקי הדין הנ”ל עולה שקיימת מגמה של הרחבת היקף הנכסים הכלולים בחזקת השיתוף והכללת נכסים חיצוניים תחת כנפי חזקת השיתוף

פרופ’ שחר ליפשיץ בספרו “השיתוף הזוגי” דן ארוכות בעמדת הפסיקה בנושא החלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים ולשיטתו מתקיימת גישה קישורית קהילתית על פיה מטשטשת ההבחנה בין נכסים חיצוניים לנכסים משותפים ובנסיבות מסוימות השיתוף הזוגי עשוי לכלול גם נכסים חיצוניים לנישואין, נכסים שלפי מודל המאמץ המשותף אין לראותם כחלק מהנכסים המשותפים.

 נישואין ארוכים, ראשונים וללא דרמות יצדיקו שיתוף גם בנכסים חיצוניים

נטיית הפסיקה היא, ובמיוחד כאשר התביעה מוגשת על ידי אישה היא לקבוע כי כאשר מדובר בנישואין ראשונים שהתקיימו עשרות שנים ללא תקלות, מהמורות או דרמות מיוחדות ובמצב בו שני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי, מי באמצעות עבודה מחוץ לבית ומי בעבודה במשק הבית ובטיפול בילדים, להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים. זאת, אלא אם כן גילה דעתו בן הזוג שהרכוש רשום על שמו לבן זוגו באופן ברור, שאין לו כל כוונה לשתפו בנכסים חיצוניים.

ואם נחזור לפסק הדין המאוזכר לעיל שניתן זה עתה בבית המשפט העליון, ברור כי לא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה שחיה עם בעלה כ – 58 שנים ללא משברים מהותיים אף אם לא בכל השנים היה “גן של שושנים”, הביאה עמו חמישה ילדים, טיפלה וסייעה בכל מטלות הבית לרבות בדירות שהיו רשומות על שמו, תצא וידיה על ראשה והיא תיוותר רק עם מחצית דירת המגורים שהמנוח הוריש לה בצוואתו וסך של 180,000 ₪.

כפי שציין כב’ השופט שוחט ב- תמ”ש 70030/98 א.ט. נ’ ל.ט. (פסק דין טוהר המפורסם) שגם בו החיל בית המשפט את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים:  “כיום, לאחר כארבע עשורים של חיים משותפים, לא ניתן לעשות הפרדה “שלי שלי, שלך שלך”. תוצאה זו יוצרת עיוות ואין להסכים לה.”

הבחנה בין דירת מגורים לבין נכס אחר

יודגש כי על פי הפסיקה דירת מגורים היא הנכס לגביו ישנה נטייה מוגברת להכיר בכוונה ליצירת שיתוף ספציפי, משום שמדובר בנכס המשפחתי ביותר שיכול להיות לבני זוג, בו הם מגדלים את הילדים המשותפים ומקיימים את משק הבית המשותף.

זהו למעשה קן משפחתי לכל דבר וענין ולכן הנטל הראייתי להוכחה של כוונת שיתוף בדירה מגורים הוא נמוך במיוחד. וכפי שנפסק ב- בע”מ 9884/16 פלונית נ’ פלוני:

“דירת המגורים נתפסת ובצדק כנכס עיקרי בחיי אדם ובחיי משפחה, כקן וקורת גג, כמשלים את המזון, המשקה והבגד. בהתאם לכך, התגבשה התפיסה לפיה ניתן להקל על הדרישות הראייתיות המתחייבות מן הדין הכללי ברגיל כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים … הדירה נחשבת לנכס משפחתי מובהק …”.

השתתפות בשיפוצים או תשלום משכנתא

כידוע, השתתפות של בן זוג בעלות השיפוצים בדירה נחשבת אינדיקציה מובהקת לקיומה של כוונת שיתוף ביחס אליו: “מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת השיתוף …” (בע”מ 1398/11).

בית משפט קבע לא אחת כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו”ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס “חיצוני” שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין (בע”מ 10734/06] נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו “המוציא מחברו”.

זאת ועוד, כאשר הנכס “החיצוני” הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ”נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד”, ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם” השופטת ט’ שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ’ 183 וכן הנשיא שמגר בעניין יעקבי.

ב- עמ”ש 62688-12-19 מצא בית המשפט כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה, חרף היותה נכס חיצוני לנישואין, שהתקבל בירושה ובמתנה במהלך חיי הנישואין, ואף השווה את המקרה למקרה ב- רע”א 8256/99.

למסקנתו זו הגיע בית משפט על בסיס הנתונים הבאים: השקעה מהותית בדירה, שהינה ראיה ברורה לקיומו של הסכם שיתוף; נישואין ראשונים של 25 שנים, ללא פירוד, דירת מגורים שהינה גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים, ובמקרה זה דירה יחידה של בני הזוג בה התגוררו במהלך כמעט כל שנות הנישואין וגידלו בה את שני ילדיהם, והמהווה נכס משמעותי, יחיד, של התא המשפחתי (לבד מזכויות מעבודה); קיום משק בית משותף וחשבון משותף שאליו הופקדו הכנסות השניים מעבודתם ומכל מקור אחר, לרבות תגמולי ביטוח בסך של 329,000 ₪ שקיבלה המשיבה בגין מחלת הסרטן בה לקתה.

סיכום

העולה מן המקובץ הוא כי יש הטיה מגדרית, ובמקום בו אישה עשויה להיוותר בלא כלום לאחר חיי נישואין ממושכים, הרי שבית המשפט יטה לקבל את תביעתה, מה שאינו נכון תמיד לגבי גבר, אלא רק לעיתים ועוד עולה כי כוונת שיתוף ספציפית קל יותר להוכיח בנוגע לדירת מגורים להבדיל מנכס אחר.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן 

יצירת קשר: 03-6969916