בגידה בזוגיות היא אחת מהסיבות המרכזיות להחלטה להתגרש, דבר שהוא מובן מאליו וטבעי ביותר, שהרי מדובר בפגיעה רגשית קשה מאוד. יהיה מי שיאמר שבגידה היא רק סימפטום ולא המחלה עצמה, אך כך או כך, רוב התרבויות בעולם, גם המתקדמות ביותר מכירות בבגידה פיסית – מינית כעילה המצדיקה גירושין ופירוק התא המשפחתי. מעצם טיבם של נישואין מצופה למונוגמיות ולנאמנות מינית במיוחד, אם כי לא רק, שכן יש ציפיות נוספות ואחרות מחיי נישואין, ואולם בגידה תביא במקרים לא מעטים לקרע ולשבר של התא המשפחתי. כמובן שאפשר לשקם חיי נישואין שספגו בגידה, ואולם ישנם מקרים בהם הבגידה רק מתווספת לבעיות קיימות אחרות, והיא תהיה “הקש ששבר את גב הגמל”.
הגדרה של בגידה על פי ויקיפדיה ישראל
בגידה היא מעילה באמון ביחסים שבהם מתקיים אמון בין בני אדם, כלומר עשיית מעשה הנוגד את האמון שניתן בעושהו. המעילה באמון עשויה להיות הפרה של סעיף מפורש בחוזה שבין הצדדים, הפרה של תנאי מכללא בחוזה כזה, או פגיעה ביחסי אמון שאינם יחסים חוזיים. דוגמה: חבר בחבורת עבריינים, המסגיר את חבריו למשטרה, ייחשב כבוגד בהם. בוגד נודע, ששמו הפך לסמל לבגידה, הוא יהודה איש קריות, שהיה אחד משנים עשר השליחים המוזכרים בברית החדשה, ולפי הכתבים הנוצריים, בגד בישו ומסר אותו לידי השלטונות הרומאיים. זוהי ההגדרה בויקיפדיה לבגידה.
צריכים להתייעץ? עו”ד עם 38 שנות ניסיון לשירותכם – השאירו פרטים:
בגידה במסגרת מערכת יחסים -בגידה בזוגיות
עוד על פי ויקיפדיה, לתשומת לב מיוחדת זוכה בגידה הנערכת וקורית במסגרת מערכת יחסים זוגית, שבה מצפים שני בני הזוג זה מזה לנאמנות, כלומר לא לקיים יחסים מקבילים עם בן זוג אחר. כאשר בני הזוג נשואים זה לזה, בגידה קרויה ניאוף והיא מהווה הפרה של חוזה הנישואים, ונחשבת לחטא חמור, עד כדי כך שבדתות שונות ואף בקודקסים של חוקים קדומים עונשה מוות. ניאוף לא יהווה בגידה אם נעשה בהסכמת בן הזוג, אך עדיין ייחשב לחטא דתי.
בגידה מהווה הפרה של חוזה לא כתוב שבין בני זוג בנוגע לבלעדיות רגשית ו/או מינית. מה שמהווה מעשה של בגידה תלוי בציפיות. ציפיות הקיימות בכל מערכת יחסים. במערכות יחסים זוגיות, ישנה הנחת יסוד של בלעדיות.
האם בגידה היא עילה לגירושין על פי הדין העברי?
כאן יש הבדלים בין גברים לנשים כמו בהרבה נושאים אחרים בחיינו. בעוד שבגידה מצד אשה מחייבת את בעלה לגרשה, גם אם הוא מוכן לסלוח לה, אין הוא יכול למחול על הבגידה ולהמשיך הלאה בחיי הנישואין ולנסות לשקם את הנישואין. במקרה של בגידה האשה לא רק אסורה על הגבר שעמו בגדה, אלא גם על בעלה, בבחינת אסורה על בעלה ועל בועלה.
מנגד, הדין העברי מאפשר לאשה לסלוח לבעלה על בגידה. יחד עם זאת אישה אינה חייבת להשלים או לסלוח על בגידה והיא יכולה להתעקש על זכותה לקבל גט.
הדין החל על נישואין וגירושין של יהודים הוא הדין הדתי והערכאה הרלוונטית לעניין זה היא בית הדין הרבני בלבד אשר לו את הסמכות לחייב גבר או אשה ליתן גט פיטורין.
לערכאה אזרחית אין כל סמכות לעסוק בענייני גירושין בין בני זוג . ערכאה אזרחית עוסקת בחלוקת רכוש, מזונות אשה ומזונות ילדים, משמורת ואחריות הורית משותפת אך אין לה כל סמכות לכפות או לחייב בגט, ואין לה גם סמכות לסדר את הגט בפועל. כל ענייני הגירושין נתונים בסמכות בלעדית וייחודית של בית הדין הרבני. משמע, בעוד שיתר ענייני הגירושין נמצאים בסמכות מקבילה של בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה הרי שהגט עצמו מצוי אך ורק בסמכות הערכאה הדתית כלומר בית הדין הרבני.
הדין הדתי קובע כי לשם קבלת גט יש להוכיח כי קיימת עילה לגירושין כגון אך לא רק בגידה
בגידה נחשבת לעילה לגירושין עבור הבעל, בין אם מדובר במעידה חד פעמית מצד האישה ובין אם ברומן מתמשך. אולם, כאשר הבגידה נעשתה מצד הבעל, רק אם מדובר בבגידה מתמשכת, ישמש הדבר לאישה כעילה לגט, שאז ניתן להכריז על הבעל כמורד. אם המדובר בארוע חד פעמי ינסה בית הדין הרבני, לשכנע את האשה לסלוח לבעל ולהמשיך בחיי הנישואין או לפחות לתת לו הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו במסגרת חיי הנישואין.
השלכות בגידה בזוגיות
כאשר מתקיימת בגידה כאמור לעיל יש גם חיוב בגט. במערכת הנישואין היהודית, הרי שמעבר לשבירת התא המשפחתי יש לדבר גם השלכות לגבי זכויות רבות הנובעות מן הנישואין כדמו”י, ביניהם מזונות אישה וכתובתה. אשה אשר זנתה תחת בעלה עשויה להיות מחוייבת בגט וגם להפסיד את זכותה למזונות אשה ולכתובה ולתוספת כתובה.
גבר אשר בגד באשתו עשוי להיות מחוייב בדמי הכתובה ובתוספת כתובה. לא אחת חייב בית הדין הרבני גבר בתשלום מלוא דמי הכתובה של האשה, אם נמצא הולל וסורר ונתפס בבגידתו לא פעם.
ראינו אם כן שאשה בוגדת מפסידה מזונות וכתובה ואילו גבר בוגד משלם כתובה, ולעיתים חיוב זה יכול להיות בסכום נכבד ביותר.
השלכה של בגידה על זכויות רכושיות
סוגיה זו זכתה לפסקי דין עקרוניים רבים, אך בפועל כל בית דין – אם סוגיית הרכוש נופלת לפתחו – יפסוק אחרת על אף פסיקה עקרונית קיימת לרבות פסיקת בג”ץ, אשר מחייבת את בית הדין הרבני לדון בזכויות רכושיות על פי הדין האזרחי המתייחס לאיזון משאבים וחלוקת זכויות רכושיות אגב גירושין. בבית הדין האזרחי אין השפעה לבגידה והרכוש יחולק שווה בשווה בין בני הזוג תהא סיבת הגירושין אשר תהא, ויהיה האחראי לפירוק הנישואין ולגירושין, אשר יהא, בין הגבר ובין האשה.
מוסכם על הכל העיקרון, אשר קבע כי גם הכללים האזרחיים חלים בבית הדין הרבני, וכי בית הדין הרבני כפוף בפסיקתו לעקרונות חלוקת הרכוש העקרוניים: “הנחת היסוד, אחריה אין להרהר, היא כי הלכת בבלי (בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221 שרירה וקיימת.
על פי הלכה זו, הכלל הוא כי על בתי הדין הרבניים, בעת שנידונים לפניהם ענייני רכוש הנכרכים בענייני הנישואין והגירושין, לפסוק על פי הדין האזרחי ….. במסגרת זו, אף כי אין “נענשין” על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף (ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829 וראו גם לעניין זה את בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים.
אלא מאי? בית הדין הרבני אמנם כפוף לכללי חלוקת הרכוש האזרחיים אך באותה נשימה יכול הוא לעשות שימוש בחוק יחסי ממון בין בני הזוג המאפשר את השימוש בסעיף 8(2) המפורסם, אשר מתיר לערכאה הדנה, שימוש בשיקולים שונים לצורך ביצוע חלוקת רכוש בין בני זוג, שלא מחצה במחצה.
בגידה וחלוקה לא שוויונית של איזון המשאבים על פי בג”צ
עניין הבגידה ופירוק הבית שבא בעקבותיו לפי הוראת בג”ץ אינו מהווה עילה לחלוקה לא שיוויונית באיזון המשאבים, כפי שנקבע בבג”צ 8928/06 (פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים) :”אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של ‘אשמה’. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי”.
וכך גם בע”א 384/88: “לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף“.
הייטיב לבטא עקרון זה כב’ השופט אלכס שטיין בבג”ץ 4602-13: “הנני מסכים עם השופט עמית כי דיננו אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר נמצא “בוגד” בבן זוגו. זהו עיקרון שאין עליו עוררין. מטעם זה, לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי “בגידה”, “ניאוף“, וכיוצא באלה, בגדרו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון. רכוש וזכויות ממון שיש לכל אחד מבני הזוג – הבעל והאישה, במקרה שלפנינו – הם שלו בין אם הוא היה ונשאר נאמן לבן זוגו ובין אם הוא עשה מעשה “בגידה“. את רכושו שלו אין לקחת ממנו בשום מקרה, ורכושו כולל גם שותפות מוגמרת ובלתי-מותנית בנכס שקודם לכן השתייך במלואו לבן זוגו”.
המצב בפועל בבית הדין הרבני שונה מהאמירות הברורות בפסיקה האזרחית של בג”צ
מילים לחוד ומציאות לחוד ואם בית דין ספציפי יהיה מעוניין לפגוע בצד הבוגד ימצא הוא את הדרך לכך על אף העקרונות המפורטים לעיל במאמר זה שעיקרם כאמור הוא שבגידה אינה פוגעת בזכויות רכושיות. כך למשל פסק דין של בית הדין הרבני, שהינו פסק דין ארוך ומאלף המנתח את כל הפסיקה האזרחית דווקא, מאפשר ליצור מצב בו הכרעה בשיתוף ספציפי בנכס חיצוני מאפשר להכניס שיקולים של נאמנות.
ולמה הכוונה? בית הדין הרבני במקרים רבים, מאבחן בין חלוקת רכוש – שיש לחלק שווה בשווה בין בני הזוג – כאשר הרכוש רשום על שם בני הזוג שניהם, ואזי אין הוא גוזל או נוגע ברכוש האשה אפילו היא בוגדת סוררת ומורדת, אך מנגד בעת שצריך בית הדין להכריע בשאלת השיתוף הספציפי בנכס חיצוני – יכול הוא להכניס שיקולים נוספים ולהכריע כי אם בעל נכס היה יודע מראש שיש בדעת הצד השני לבגוד בו- לא היה מסכים לשתפו ברכוש שהוא אך ורק שלו ושלו בלבד.
צריכים להתייעץ? עו”ד עם 38 שנות ניסיון לשירותכם – השאירו פרטים:
באשר לממשק בין בגידה לחלוקת רכוש
הערכאה האזרחית הגבוהה ביותר, דהיינו בג”צ, קובעת כי לא קיים כל קשר משפטי בין בגידה לזכויות קניין: בת הזוג הגם שאינה נאמנה מינית לבן זוגה, ושמקיימת קשר מיני עם אדם אחר במהלך הנישואין, איננה מאבדת בשל כך שום חלק מרכושה ומזכויותיה, כל אימת שמדובר בזכויות בנות קיימא שכבר נרכשו או הבשילו. אין חולק כי ראיה על בגידה כלל איננה רלבנטית ועל כן גם איננה קבילה לעניין איזון המשאבים ולחלוקתם השוויונית של הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם. בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים. כך נכונים הדברים לגבי בן זוג.
כמו כן אין חולק על כך שבן הזוג הבוגד לא יאבד שום חלק מהנכסים שקיבל במתנה מבן או בת זוגו – זאת, כאשר מדובר במתנה רגילה ונטולת תנאים מגבילים (חוק המתנה, התשכ”ח-1968. לפיכך, בהתגבשות השיתוף הספציפי בנכס שקודם לכן השתייך רק לאחד מבני הזוג – והוא איננו בר איזון – בגידתו של מקבל זכויות השיתוף בבת הזוג שכבר הקנתה לו זכויות אלה, בין שאירעה לפני ההקנייה ובין שהתרחשה אחריה, לא תבטל, ברגיל, את ההקנייה ואת תוצאתה הקניינית.
בן הזוג הבוגד ישמור על מחצית הזכויות שכן. קניין הוא קניין, כפי שנקבע לא אחת.
ואולם כאשר המדובר בממשק של בגידה + נכס השייך לאחד מבני הזוג שאין בגינו עקרון של שיתוף או איזון משאבים – התוצאה יכולה להיות אחרת ובמיוחד אם התיק נדון בבית הדין הרבני ולא בבית המשפט לענייני משפחה
כך למשל הוכרע בבית הדין הרבני האזורי נתניה בתיק שמספרו 1236621-7 כי הסכם מכללא, שכאמור נגזר מדפוס החיים בו בחרו בני הזוג, יכול גם לקבוע כי הענקת שותפות שוות-זכויות בנכס לבן זוג, תתבטל במקרה של “בגידה”.
לדידו של בית הדין גם ערכאה אזרחית יכולה להכריע כך, שכן דברים אלו עולים מדבריו של המשנה לנשיא א’ ברק (כתוארו אז) אשר נאמרו בבג”ץ 609/92 בעהם נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד מז(3) 288. באותו מקרה, ביקש הבעל לבטל את מחצית זכויות הבעלות בדירה שהוריו העניקו לאשתו לאחר שקנו את הדירה מכספם כדי שבני הזוג יתגוררו בה ורשמו את מחצית הזכויות האחרת על שמו.
הסיבה לכך היתה יחסי המין שהאישה קיימה עם גבר אחר בעודה נשואה לבעל. הדירה עצמה נמכרה ובני הזוג השתמשו בתמורתה כדי לרכוש דירה אחרת, שגם היא נרשמה על שם הבעל והאישה בחלקים שווים. בית הדין הרבני הגדול, אליו הגיעו הצדדים מכוח הסכם שיפוט, פסק לטובת הבעל. האישה עתרה לבג”ץ ועתירתה נדחתה.
בג”ץ, על יסוד אומד דעתם של הצדדים, כי האישה קיבלה מהורי הבעל מתנה על תנאי – והתנאי הוא שתהא נאמנה לבעלה. בית הדין הרבני האזורי מאמץ פסיקה זו ועל פיה שולל זכויות מכוח שיתוף ספציפי בנכס חיצוני.
לאור האמור לעיל ובהתחשב באמירתו של הנשיא בדימוס אהרן ברק, מחליט בית הדין כי במקרה של בגידה יש להבחין בין “לקיחה” לבין “אי-נתינה”, בעוד שחלוקת ממון חלה מכוח חיים משותפים, מאמץ משותף וכו’, שאותם, יש לאזן שווה בשווה, ולא לשלול אותם מ”שניתנו”, הרי שונה הדבר במתנה אשר ללא נתינתה לבן הזוג האחר, לא הייתה מתאזנת מאחר והיא במקורה רכוש נפרד. לשיטת בית הדין כאן, אין הוא בא “לקחת” מזה שניתנה לו, אלא לדון האם אכן “ניתנה לו”, שכן מתנה איננה אך ורק אקט משפטי פורמלי הנעשה באופן טכני מעשי אלא נגזר מאומד דעת הנותן ומותנה בתנאיו הנאמדים, גם אם לא נאמרו מפורשות. עולה אם כן שבגידה יכולה לשלול זכויות שניתנו במקום בו לא חל שיתוף.
משכך הם פני הדברים הרי שאין לדון בשאלה האם יש להעניש על מעשה הבגידה בכך שניטול ממנו את אשר לו, אלא יש לדון האם אכן נמסרה המתנה כאשר כבלים מונחים עליה, המגבילים אותה למצב שבו בני הזוג חיים יחד בהרמוניה ומשפורק הבית עומדים כבלים אלו ואינם מאפשרים לאיש לקחתה עמו ולהותיר את נותנה בלעדיה.
נשאלת השאלה: האם גם באישה שבגדה יש להניח כי הייתה כוונה לשיתוף? אפשר כי כל אחד אכן מוכן לשיתוף, אך זאת בתנאי כי אכן הצד שכנגד פועל בתום לב וכוונתו גם כן להמשיך לבנות את הקן והמסגרת המשפחתית. לשיטת בית הדין הרבני כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – יש לומר כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס והמקעקע את כל חיי המשפחה. גם אם היה ניכר כי כוונתו לשיתוף – הרי כל זה נעשה בטעות ו”אומדנא דמוכח” שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה.
אף שבפסיקה נקבע שאין נענשים למפרע על בגידה באמצעות נטילת זכויות ברכוש המשותף, יש להבדיל בין “ענישה” השוללת זכויות שבהן אחד הצדדים כבר זכה, ובין “זכויות שצריך להוכיח בהן כוונת שיתוף ובסופו של יום מתברר כי כל כוונה זו יסודה בטעות”. אין זה עונש בגין בגידה אלא קביעה כי לא הוכחה כוונת השיתוף בנכס שבמקורו אינו משותף.
כוונת שיתוף ספציפית הינה יציר הפסיקה ואינה מעוגנת בחוק יחסי ממון בין בני זוג
חשוב לציין בהקשר זה הפסיקה בעניין כוונת שיתוף אינה מעוגנת בחוק יחסי ממון אלא הלכה שהתחדשה בפסיקה האזרחית. כוונת השיתוף בנכס ספציפי יכולה שלא להתקיים כאשר חיי הנישואין נפגעו בעטיה של בגידה של מי מבני הזוג, שכן סביר להניח כי אם בן הזוג היה יודע על הבגידה לא היתה לו כל כוונה לשתף.
עוד יש להוסיף שבית הדין בפסק הדין דלעיל, מצא לנכון לציין כי גם לו הייתה מוכחת כוונת שיתוף במקרה המאוזכר בפסק הדין שלעיל, הרי שפגיעה חמורה במרקם הנישואין עולה כדי התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מכוונת השיתוף.
מעשה כיעור והשלכותיו
לא פעם אין יכולת להוכיח ממש את הבגידה אבל בהחלט מחומר הראיות הקיים, ניתן ללמוד כי גם אם לא נעשה בגידה ממש, הרי שנעשה מעשה כיעור – בגידה ללא בעילה. פועל יוצא ממעשה כיעור הינו הפסד זכויות, כגון זכות למזונות אשה או זכות לכתובה ותוספת כתובה. יחד עם זאת יש להביא בחשבון את השאלה האם הצדדים משתייכים למגזר דתי או חילוני שכן יש התנהגויות שונות בין המגזרים, ואם מקובל במגזר החילוני שהאשה מתחבקת ומתנשקת עם גברים אחרים יתכן והדבר לא יפגע בזכויותיה, כמובן כל עוד אין המדובר בבגידה פיסית ממשית כגון מכחול בשפופרת.
אין דומה מצב של אישה הנמנית על המגזר החרדי כשבחברה זו מעשה מסוים יתפרש כמעשה כיעור ואילו במגזר החילוני הדבר אינו נחשב כלל לבעיה.
מה יתרונות של הוכחת בגידה בהליך גירושין
- קבלת החלטה על סמך ראיות ממשיות שחיי הנישואין אינם צריכים להימשך. יש רבים שיסברו כי בגידה מעידה על קלקול ממשי של חיי הנישואין וריקונם מכל תוכן.
- כמפורט בהרחבה לעיל יש משמעות לבגידה בחלוקת רכוש ככל שהמדובר ברכוש שאינו בר איזון. במקרה כזה תסוכל הטענה בדבר כוונת שיתוף ספציפי.
- בניגוד למה שמקובל לחשוב – הסדרים הנוגעים לילדים לא יושפעו מבגידה. בניגוד לדעות מיושנות אם בוגדת אינה נחשבת לאם רעה או שלילית וזכויות המשמורת או הסדרי המפגש או האחריות ההורית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה האם התקיימה בגידה אם לאו. זהו מיתוס שגוי שיש לשרש.
- גם מזונות הילדים אינם מושפעים מבגידה אלא אך ורק מחלוקת זמני השהות מחד והשתכרות ההורים מאידך.
אי זכאות האישה למזונות וכתובה
מלבד ההבדל המהותי של בגידה כעילה לגט, בין גבר לאישה, כאשר הבגידה הינה מצד האישה, ישנן השלכות כלכליות לכך. האשה עשויה עלולה לאבד את זכותה למזונות ואת כתובתה ואת תוספת הכתובה. גבר ממילא לא יכול לתבוע לפחות בבית הדין הרבני מזונות וגם אם יתבע סיכוייו לקבל מזונות עבור עצמו קלושים גם בבית הדין הרבני וגם בבית המשפט לענייני משפחה. אין הכוונה למזונות ילדים אלא למזונות עבור הגבר אשר לא יפסקו, אלא בחריג שבחריג.
אשה לעומת זאת זכאית מכוח חיובי הבעל כלפיה במזונות הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה אא”כ הפסידה זכות זו מחמת התנהגותה המינית
יודגש כי מעשה בגידה של אישה, אינו פוגע בזכויות הילדים למזונות, אלא אך ורק בזכותה של האישה למזונות. מלבד הפן הכספי, לבגידה של אישה השלכה נוספת: היה ואישה נשואה תיכנס להריון מגבר אחר שאינו בעלה, הילד עלול להיות מוכרז כממזר, סטטוס אשר משמעותו כי הוא פסול חיתון על פי ההלכה היהודית, ויכול להינשא רק לבת זוג שהיא עצמה סובלת מאותו סטטוס של ממזרות.
הדין בין גבר ואשה שונה במקרה זה. סכנת הממזרות אינה קיימת במצב ההפוך, כאשר הבעל מביא ילד לעולם עם אישה שאיננה אשתו. כל עוד האשה היולדת אינה אשת איש או אינה יהודיה, שאז סוגיית הממזרות אינה רלוונטית.
חיוב בעל בכתובה, אימתי?
בפסקי דין רבים נקבע כי בעל העוזב את אשתו או הבוגד בה עם אחרת- חב בכתובתה. כך למשל בתיק רבני (אריאל) 990046 פלוני נ’ פלונית נקבע כי: הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף א): המורד על אשתו ואמר: “הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה” – מוסיפין לה על כתובתה משקל ל”ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: “לא יגרע” (שמות כא, י). ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה.
האם יתר סוגיות הגירושין מושפעות מבגידה?
נהוג לחשוב כי למעשה של בגידה יש השלכות נוספות בהליך הגירושין, בהקשר של משמורת הילדים וחלוקת הרכוש. אולם בדרך כלל, אלו אינם מושפעים והמשמעות של בגידה של בן/בת הזוג רלוונטית לעניין הגט בלבד וכן לשלילת מזונות אשה וכתובתה או חיוב הגבר שבגד בכתובה.
בכל הנוגע לאחריות הורית באשר לילדים, על אף הפגיעה הרגשית הקשה שהיא מנת חלקו של ההורה אשר נבגד – מעשה הבגידה אינו מוביל בדרך כלל לאובדן הזכויות של ההורה הבוגד למשמורת על ילדיו, אלא במקרים חריגים מאוד בהם ניתן לקשר בין מעשי הבגידה לכשירות ההורית. אובדן או פגיעה בזכויות הוריות יכול לנבוע מחוסר תפקוד ו/או מתפקוד לקוי משמעותית, אך לעולם לא מבגידה. הורה יכול להיות הולל ובוגד אך אין לכך כל השפעה על איכות הורותו ובפועל הוא יכול להיות הורה מצויין.
חובות כתוצאה מהבגידה
אם יצר בן הזוג הבוגד חובות כספיים בגין הבגידה, אלו לא ייחשבו כחובות משותפים והם יחולו אך ורק על הצד אשר יצר אותם.
כיצד מוכיחים בגידה?
על מנת שבגידה תשמש כעילה לגט, על הצד הנבגד להביא בפני בית הדין הרבני הוכחות לבגידה ואין די בכך כי תועלה מצדו טענה לבגידה. בעידן הטכנולוגי של היום וביכולת לפלוש לפרטיות של אדם אפשר להשיג התכתבויות בווצאפ או באימייל המתעדים מעשה בגידה.
בעבר היה צורך בהצגת תמונות של אקט הבגידה ברמת “מכחול בשפופרת”. היום הדבר פחות מעשי מאחר ותמונות שכאלה אפשר להשיג רק תוך השגת גבול או פגיעה בפרטיות ועל כן כיום קשה להביא ראיות למעשה בגידה בפועל, כאשר הכוונה הינה לאקט עצמו, ולא למפגש במסעדה או בבר עם קרבה גופנית (דבר שיכול להוות מעשה כיעור אך אין הוא מגיע כדי בגידה).
לעיתים קרובות די יהיה במעקב בו נראים הבוגדים נכנסים לאותו מקום, שוהים בגפם, ויוצאים בחלוף מספר שעות כדי להבהיר לבית הדין כי הצדדים לא שיחקו דוקים במהלך שהותם באותו מקום, דירה או חדר במלון. יחד עם זאת גם בבית הדין אין הפסיקה אחידה ויהיו דיינים שלא יסתפקו בראיות שהינן לא מפורשות חד משמעית.
האם בגידה ממושכת של מי מבני הזוג עשויה להעיד על היעדר שיתוף בין בני הזוג?
בגידה יכולה להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג בגירושין. ראה פסק דין ע”א 264/77 דרור נ’ דרור.
כשם שכוונת השיתוף בנכסים על ציר חיי הנישואין נלמדת מהחיים כך קיימות גם אינדיקציות על היעדר שיתוף ברכוש בג”ץ 9734/03 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול.המשמעות היא כי בגידה של אחד מבני הזוג אינה מבטלת בהכרח את שיתוף הנכסים שהתגבש בחיי הנישואין, כאשר בני הזוג מתגרשים, אם שיתוף הנכסים התגבש לפני הבגידה. במקרים רבים חיים בני הזוג בהרמוניה במשך שנים רבות, ומבחינה מוסרית אין זה צודק לראות בבגידה כעילה לשלילת השיתוף בנכסים שהתגבש קודם לכן.
יש להבהיר עם זאת כי בהתאם לפסיקה, בגידה במערכת היחסים הזוגית אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה שימוש בסעיף 8 ואיזון משאבים שאינו מחצה על מחצה (בג”צ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, בע”מ 7272/10 פלונית נ’ פלוני, בגידה כזו יכולה כאמור לפגוע בשיתוף במסגרת שיתוף ספציפי ברכוש נפרד אך אין היא יכולה בעקרון להשפיע על חלוקת רכוש משותף של בני הזוג, כגון דירת מגורים שנקנתה יחדיו ואפילו לא על איזון זכויות סוציאליות/איזון משאבים.
הדברים מורכבים, והפסיקה אינה חד משמעית או ברורה? פנה/פני אלינו ונשמח להסביר, לסייע, לייצג ולייעץ.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
