בני זוג נשואים זה לזו 30, ולפתע החליטה האישה להתגרש מן הבעל והגישה תביעה בה טענה כי כ- 20 שנה קודם לכן, משך הבעל 200 אלף ₪ מן החשבון, והעביר אותם למקום בלתי ידוע ובכך הבריח ממנה כספים או נכסים. עתה, דורשת האישה כי בית המשפט יקבע שעל הבעל להחזיר לה מחצית מן הסכום, מאחר ומדובר בכספים משותפים.
הבעל לעומת זאת טוען כי השתמש בכספים כדי לרכוש שתי מכוניות על שם כל אחד מהצדדים, אך אין ביכולתו להמציא על כך קבלות או תיעוד מאחר וחלפו הרבה מאד שנים, ובבנק לא נשמרו ההעברות הבנקאיות לחברה שמכרה את המכוניות, ומכל מקום כי קיימת התיישנות או שיהוי.
על מי מוטל נטל ההוכחה במקרה זה? בדרך כלל הנטל הוא על התובע, כלומר על האישה, אלא אם כן יש מצב של הודאה והדחה כמו במקרה שלנו, בו הבעל מודה כי לקח את הכספים, אלא שיש לו הסבר טוב לכך המניח את הדעת – לו יוכח. זוהי הודאה והדחה קלאסית ועל כן הנטל אמור לעבור לבעל, אלא שלא כך יהיה במקרה שלפנינו.
דא עקא שהבעל טוען שלא מוטל עליו לשמור מסמכים למשך עשרות שנים וכי התובעת-האישה גרמה נזק ראייתי כבד בהשתהותה, שכן אם הייתה דורשת מסמכים שנים קודם לכן יכול היה להמציא את המסמכים ולהוכיח לה כי לא הבריח כספים אלא עשה בהם שימוש לרכישת מכוניות משפחתיות לשימוש הצדדים.
האם סביר שבית המשפט יתערב באירוע שקרה זמן רב קודם לכן? ומה דינן של טענות התיישנות או שיהוי.
האם יש התיישנות במקרה כזה?
ככל הנראה טענת התיישנות לא תצלח כי בני זוג יכולים לתבוע זה את זו עד שבע שנים – אם מדובר בתביעה כספית – לאחר הגירושין, וזאת על פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות, הקובע כי: בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לעניין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה.
יחד עם זאת היה והבעל יטען לשיהוי משמעותי וגם יטען כי האישה בהשתהותה גרמה נזק ראייתי ואין הוא יכול לתת תשובה או להמציא מסמכים לאירועים שקרו 20 שנה אחורה – סביר עד מאד שבית המשפט ידחה את התביעה מחמת שיהוי ניכר שגרם לנזק ראייתי.
נזק ראייתי
נזק ראייתי הינו חזקה שיפוטית אשר קובעת, כי אם התנהגותו של הנתבע יצרה עמימות ראייתית מבחינתו של התובע, הרי שבשל אותו נזק ראייתי אם הוא נגרם בהתרשלות (אשמה של הנתבע שהיה נזק ראייתי) נוצרת חזקה שיפוטית אשר מעבירה לנתבע את הנטל להוכיח את הנושא השנוי במחלוקת שלגביו נגרם הנזק הראייתי.
משמע, נטל השכנוע עובר לנתבע ועליו להראות שאין קשר סיבתי בין פעולתו לנזק שנגרם לתובע.
התפתחותו של המושג נזק ראייתי בפסיקה הישראלית
ההלכה בעניין נזק ראייתי התפתחה תחילה באמצעות הפסיקה מהתחום הרפואי.
תחילה צומצמה ההלכה בדבר נזק ראייתי לסוגיית הרישום הרפואי, כאשר היה רישום חסר בעניין הנתון למחלוקת רפואית, נוצרה חזקה שהייתה התרשלות לגבי העניין שלגביו לא היה רישום רפואי. צריך שתהיה אשמה בכך שחסרות ראיות. כשיש צורך ברישום ואין רישום – אזי קמה אשמה כזו או כאשר ישנו רישום סותר.
בתי המשפט החריפו את הדרישות מבתי החולים. כלומר בתחילה הנטל שעבר היה רק נטל הבאת ראיות אולם במרוצת הזמן עבר כל נטל השכנוע.
הטענה בדבר קיומו של “נזק ראייתי” עלתה בפסיקה או בספרות המקצועית בעיקר במקרים של רשלנות רפואית. נזק ראייתי הוגדר בספרו של י’ קדמי על הראיות (כרך ג), בעמ’ 1582, באופן הבא:
“אדם נחשב כסובל נזק ראייתי במקרה שבו יריבו לא קיים את חובתו לתעד פרטי טיפול שנתן לו, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתו להוכיח רשלנות בטיפול שניתן לו ושגרמה לו נזק. לאי קיום חובת התיעוד – המתרחבת וחלה גם על שמירת התיעוד – יש השלכה ראייתית בהתדיינות שבין המטופל שניזוק לבין נותן הטיפול הנתבע לדין בשל גרימת הנזק והיא: האחראי לנזק [הנתבע] עשוי לשאת בנטל השכנוע שלא הייתה מצדו רשלנות בטיפול; כאשר במקום שלא קיים נזק ראייתי – המטופל שניזוק הוא הנושא בנטל השכנוע שהמטפל אחראי לנזק שנגרם לו [שהרי הוא המוציא מחברו.
המושג נזק ראייתי התפשט כאשר בתי משפט לא העידו את הרופאים והאחיות לגבי המקרה הרשלני. בע”א 9328/02 מאיר נ. ד”ר לאור נקבעה ההרחבה המקסימאלית. באותו פסק דין הרופא לא ביצע בדיקת רגישות בטן. נוצרה עמימות רפואית לגבי האם בבדיקה הייתה מתגלית התנתקות שלייה וגם אם הייתה מתגלית הבעיה האם ניתן היה למנוע את הנזק? אך בית המשפט קובע שעצם זה שהמטופלת לא נבדקה כמו שצריך מועבר נטל השכנוע לרופא הנתבע.
הרחבת השימוש בנזק ראייתי מעבר לנושאים של רשלנות רפואית
בדנ”א 1912/05 מדינת ישראל נ’ ד’אהר הורחבה לראשונה ההלכה מעבר לתחומי הרפואה, קצין בדרגת סרן ירה בעת הפרת סדר, המשטרה לא בדקה את התקרית ובית המשפט קובע שהמשטרה גרמה נזק ראייתי בשל ההימנעות מהחקירה.
בית המשפט בדיון נוסף, קובע למרות צמצום ההלכה, שהמשטרה אכן צריכה הייתה לבדוק את הרכב ולמנוע גרימת נזק ראייתי.
החזקה אינה סטטוטורית אלא שיפוטית ולכן היא נוטה להתרחב, זהו מכשיר רב עוצמה הנתון בידי התובעים לשכנע את בית המשפט ולהוכיח התרשלות במצב של עמימות ראייתית ולהעביר את הנטל מן התובע נטל המוטל על התובע במרבית המקרים – אל הנתבע או הנתבעת.
יוצא, איפוא, כי מקום שבו נתבע גרם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו – עשוי בית המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה.
נזק ראייתי לא רק במקרה של תביעות נזיקין ורשלנות רפואית
במספר פסקי דין של בית המשפט העליון נאמר כי הלכת העברת נטל השכנוע בעקבות גרימת “נזק ראייתי” יכולה להתקיים גם במקרים שאינם רק רשלנות רפואית. כך למשל נכתב על ידי המשנה לנשיא (בדימ’) מצא בע”א 361/00 ד’אהר נ’ סרן יואב פ”ד נט (4), 310, בעמ’ 328:
בפסיקתו של בית-המשפט העליון יושמה ההלכה עד כה רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרבות בהתייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם, ברי כי הרציונליים שביסודה חלים גם בתביעות מסוגים שונים, ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד.
בעניין זה ראו גם פסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ’) אור בע”א 9329/02 מאיר נ’ ד”ר לאור פ”ד נח (5) 54 וכן את ע”א 8858/02 מדינת ישראל נ’ זהווה.
הדוקטרינה של נזק ראייתי אומצה גם בדיני משפחה
לפי דוקטרינה זו הנתבע אחראי לנזקו של התובע במקרים שבהם התנהגותו העוולתית שללה מהתובע את היכולת או הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו.
שלילה זו של היכולת או הסיכוי היא סוג של נזק, שניתן לכנותו נזק ראייתי, להבדיל מהנזק הישיר שגרמה ההתנהגות העוולתית.
כך למשל דן בית המשפט לענייני משפחה במחוז הצפון במקרה בו התבקש בית המשפט לענייני משפחה לבטל צו ירושה באחור של עשרות שנים.
בשנת 1977 ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, ובו נקבע, כי האב הינו היורש היחידי של כל עזבונה של המנוחה. תביעה לביטול צו הירושה הוגשה בשנת 2009. התובעים מעוניינים בתיקון צו הירושה במובן זה, שיבוא לידי ביטוי חלקם בעיזבון אמם המנוחה, קרי שיירשמו בלשכת רישום מקרקעין כבעלים של 25% מהזכויות בדירה שהייתה בשעתו משותפת לשני הוריהם.
התובעים טוענים, כי מאז פטירת אמם ועד בסמוך להגשת התביעה, לא עסקו כלל בשאלת עזבונה וירושתה והיו בטוחים, כי זכויותיהם כיורשי אימם תהיינה מוגנות על פי דין, ולכן לא העלו על דעתם, כי אביהם יפעל בניגוד לזכויותיהם המוקנות ויעביר לידיו את מלוא זכויות אמם בדירת המגורים.
לדבריהם, ימים ספורים בטרם הוגשה התביעה הנוכחית, נתברר להם באמצעות גורם שלישי, כי האב מתכוון למכור הדירה המשותפת לו ולאמם המנוחה. רק אז, טענו התובעים, הבינו כי עליהם לבדוק את מצב הזכויות הרשום של הנכס וזאת בטרם תתבצע העסקה.
לאחר עיון בתיק העזבון בבית המשפט המחוזי בנצרת, התחוור להם, כי מצוי בו תצהיר הסתלקות שעליו חתומים כל ארבעתם יחדיו. המדובר על תצהיר הנושא חתימותיהם אשר אומתו בידי דודם שהינו עורך דין במקצועו. התובעים טענו, כי תצהיר ההסתלקות נושא חתימות מזוייפות וכי מעולם לא חתמו על תצהיר הסתלקות כאמור.
עוד טענו התובעים, כי בהתאם להוראות סעיף 72 (א) לחוק הירושה התשכ”ה-1965, בית המשפט מוסמך לתקן צו ירושה במידה ומבקשי התיקון יצביעו על עובדות שלא היו מונחים בפני בית משפט בעת מתן צו הירושה (כלשון סעיף החוק).
האב לעומת זאת טען טענות משפטיות שונות, שרובן ככולן קשורות בחלוף הזמן הרב מאז ניתן צו הירושה ועד שהוגשה תביעה זו והכל כמפורט להלן:
התיישנות – לדברי האב, עילת ההתיישנות בענייננו נמנית מיום פטירת המנוחה ו/או מיום חתימת התובעים על תצהיר ההסתלקות ו/או מיום מתן צו הירושה, ו/או לכל המאוחר מיום נשיאת אשתו הנוכחית. לדבריו במועדים אלו (לכל המאוחר) היה על התובעים לברר זכויותיהם בנכס ולא להמתין עוד.
בהקשר זה מצא האב לציין, כי התובעים חתמו על תצהירי הסתלקות וויתרו על זכויותיהם וכי היה להם ברור כבר שנת 1977, עת ניתן צו הירושה, כי אביהם הינו היורש היחידי ומכאן שתביעתם התיישנה.
שיהוי בהגשת הבקשה– לחליפין, טען האב, כי התביעה נגועה בשיהוי, הן מבחינת מידת האיחור והן מבחינת הסברם של התובעים לאיחור שאינו מצדיק להיעתר לתביעה. עוד הוסיף האב כי בעטיו של האיחור בן 33 השנים – נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאישורן.
כשרות תצהירי ההסתלקות – האב טען, כי תצהיר ההסתלקות נחתם מרצון חופשי ומידיעה ברורה, שעה שכל התובעים בעת חתימתם היו בגירים ואף נשואים וכי חתימתם היא זו אשר מתנוססת על גבי התצהירים ולא מדובר בזיוף. האב הוסיף בעניין זה, כי יש לבחון את תוקפה של הסתלקות מירושה בהתאם לחוק החוזים, שעה שתצהיר ההסתלקות המהווה כתב ויתור הינו פעולה משפטית עליה חלים כאמור דיני החוזים.
חוסר תום לב –התובעים ידעו אודות רצונו של האב לרכוש דירה חלופית בשל מגבלותיו הרפואיות ולפיכך, כל טענה לפיה הדבר נודע לתובעים במקרה, הינה טענה שמועלית בחוסר תום לב. בנוסף נטען, כי התובעים נהגו בחוסר תום לב, שעה ש”עצמו עיניהם” במשך שנים רבות ולא ביררו זכויותיהם.
מעמדו של צו ירושה
הכלל הוא כי צו ירושה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את העניין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו.
אלא שלכלל זה יש חריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965. חריג זה לכלל בדבר סופיות הדיון, מאפשר “לפתוח” מחדש את צו הירושה שניתן ע”י ביהמ”ש, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים.
הפסיקה קבעה, כי על הצד הטוען לכלל הגילוי המאוחר מוטל נטל ההוכחה להראות, כי הוא התקיים הלכה למעשה.
מרגע מתן צו הירושה לאחר פטירת המנוחה, יכולים היו התובעים, בכל רגע נתון, לפנות לבית המשפט המחוזי בנצרת ולעיין בתיק העזבון.
כן יכולים היו התובעים לעיין בנסח רישום הזכויות של נכס המקרקעין כדי לוודא כי אכן חלקם בעזבון אימם המנוחה מצא ביטוי בכך שהם נרשמו כבעלים של 25% מהזכויות.
מקום שעסקינן במרשמים פתוחים לציבור ובעניינים שניתן לגלות על נקלה, לא ניתן להיתלות בכך שהתובעים סמכו על אביהם, שלא התעניינו בסוגייה, שלא יכולים היו לדבר עם אביהם על כך וכיו”ב טיעונים סובייקטיביים.
עילת התביעה של התובעים היא גילוי תצהיר הסתלקות עליו מתנוססות לכאורה חתימותיהם המזוייפות של התובעים. גילוי זה בא לעולם באיחור, ללא כל הצדק סביר וברשלנותם היחידה של התובעים.
במקרה דנן, בין אם מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד מתן צו הירושה, בין אם בשנת 1980 עת נישא האב לבת זוגו הנוכחית ובין אם בשנת 1992 עת העביר לבת זוגו הנוכחית מחצית הזכויות, תקופת ההתיישנות חלפה עברה לה וניתן היה להורות על דחיית התביעה בשל טעם זה לבדו.
הנזק שנגרם ליכולת ההתגוננות של האב כתוצאה מהשיהוי
נקבע כי במקרה זה לא רק 32 שנות השיהוי עומדות לרועץ לתובעים אלא הנזקים הראייתיים האדירים שנגרמו לנתבע וליכולת התגוננותו בשל הגשת התובענה באיחור כה רב.
העדים המרכזיים בפרשה הינם ללא ספק התובעים, הנתבע ועוה”ד שערך את הבקשה לצו ירושה, הגיש אותה לבית המשפט המחוזי בנצרת ואישר את חתימת התובעים על תצהיר ההסתלקות לטובת האב.
האב הינו בגיל 85, התקשה לזכור פרטים מדויקים וניכר בו שגילו נותן בו אותותיו. ריבוי התשובות “לא זוכר” לא נבע מהתחמקותו מליתן מענה אמת לשאלות, אלא פשוט עקב קשיי זיכרון אשר בית המשפט התרשם כי הוא סובל מהם. האב אף לא זכר בפירוש, כי נקט בהליך של בקשת צו ירושה.
עוה”ד אף הוא אדם מבוגר מאוד כיום (כבן 80), סובל ממחלת אלצהיימר ונראה, כי זכרונו לטווח ארוך (וקצר) נפגם קשות בשל מצבו הבריאותי ולכן גם היה קושי לברר ממנו מה היו נסיבותיה של חתימת תצהיר ההסתלקות המשותף לארבעת התובעים
במצב דברים זה, בו שני האישים המרכזיים שיכלו לשפוך אור על נסיבות חתימת תצהיר ההסתלקות בעלי זיכרון פגום, מדובר בשיהוי שגרם נזק ראייתי אדיר ליכולת ההתגוננות מפני התובענה ועילתה, ודי בכך כדי להביא לדחייתה של התובענה.
לפיכך נדחתה התובענה על ידי בית המשפט.
