מועד הקרע בין בני זוג: ניתוח של פסיקה על רקע נסיבות חריגות של פירוד ממושך

מקרה בוחן מהפסיקה: מהו מועד קרע בין בני זוג לצורך איזון המשאבים?  האם המועד בו התגרשו בגט פיטורין? האם המועד בו נפרדו זה מזו? האם מועד הגשת התביעות?

עו”ד  אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! 

מועד קרע היינו עניין שבשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו ומכריע בו על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, ואולם יש עקרונות מדריכים.

מעשה שהיה כך היה:

ניטול לדוגמא מקרה בו בני זוג נשואים שנים רבות, להם ילדים, הן קטינים והן בגירים והאישה החליטה לעזוב את בית המשפחה ולעבור להתגורר במדינה מעבר לים, מסיבותיה שלה והיא שומרת על קשר לא רציף עם הילדים, ואינה מטפלת בהם או דואגת להם. כל הנטל בגידול הילדים ובאספקת צרכיהם נפל לפתחו של האב. בפועל משמורת הילדים הייתה בידי האב, אשר עשה עבורם רבות.

יחד עם זאת, בני הזוג לא ביצעו את הגירושין בפועל, מאחר והם לא ייחסו חשיבות לעניין זה וכל אחד המשיך בחייו שלו ביבשת נפרד. מאז עזיבתה של האישה ועד לדיון בבית המשפט חלפו חמש שנים, שבמהלכן העסק שבבעלות ובניהול הבעל פרח ושגשג.

במקביל, עלה בידי הבעל לגדל היטב את הילדים, לדאוג כי יסיימו בגרויות וימשיכו לתואר אקדמי, והוא עשה כל שלאל ידו כדי לקיים עבורם רמת חיים טובה, ודאג לכל צרכיהם.  אכן מדובר במקרה חריג בו אמא נוטשת וגם אינה מתעניינת בילדיה.

מטבע הדברים, האישה תהיה מעוניינת בחלוקת הרכוש ובאיזון משאבים למועד מאוחר, שכן העסק התפתח והצליח לאחר עזיבתה ושוויו גדל משמעותית. האינטרס של האישה הוא כי ייקבע שמועד הקרע הוא מאוחר ככל שאפשר.  האינטרס של הבעל הוא כמובן הפוך ומבחינתו מועד הקרע יהיה מועד עזיבתה את הבית ולא מאוחר יותר, שכן כך יאוזן שווי העסק לפי שוויו לפני חמש שנים, כאשר יש הפרש משמעותי בין השווי דאז לבין השווי כיום.

לאור המחלוקת ביניהם, כל אחד מהם שכר שירותי עורך דין לגירושין המתמחה בדיני משפחה, אשר ייצג אותו במחלוקת המובאת לעיל.

בדרך כלל, מועד קרע יכול להיות אחד משלושה מועדים מקובלים (אם כי אין זו רשימה סגורה וישנן עוד אפשרויות):

1. מועד הגירושין
2. מועד הפירוד הפיסי, דהיינו שאחד מבני הזוג עוזב את הבית.
3. מועד הגשת התביעות על ידי מי מבני הזוג

טענות הצדדים

האישה טוענת כי מועד הקרע הוא המועד בו יבוצעו הגירושין (שטרם בוצעו לנוכח המחלוקות) ולכל הפחות מועד הגשת התביעות כאשר חזרה לארץ לצמיתות לאחר חמש שנים בהן שהתה באירופה.

הבעל טוען למועד קרע מוקדם יותר – יום עזיבת האישה את הבית ואת הארץ, דהיינו לפני חמש שנים.

בפועל, הצדדים חלוקים ביניהם בין שני מועדים.  האישה טוענת כי השיתוף פסק ביום הגשת התביעות לכל המוקדם עם חזרתה מאירופה וזאת שנים רבות לאחר שעזבה את הבית ואת הילדים,  ואילו הבעל טוען כי יום  הקרע עזיבת הנתבעת את הארץ שכן אז, חדלו הצדדים לנהל משק בית משותף.

כבר עתה יצוין כי גדולים הסיכויים שבית המשפט יקבל את גרסתו של הבעל בדבר מועד הקרע, ומועד הקרע יהיה המועד המוקדם מבין שלושת האפשרויות – דהיינו מועד הפירוד הפיסי בין הצדדים ועזיבתה של האישה את הארץ

הבעל טען בבית המשפט כי אין אינדיקציה טובה לקרע יותר מאשר חיים בשתי יבשות ללא ניהול משק בית משותף, ללא חיי אישות וללא כל מאמץ משותף. המאמץ היה אך ורק של הבעל אשר גידל את הילדים, דאג למזונם, דאג לבגד נקי עבורם, דאג ללימודים תיכוניים וגבוהים, רכש לכל ילד רכב, ונתן לכל אחד מהם התחלה טובה בחיים.

התובע המשיך את חייו ביחד עם ארבעת ילדיו, לאחר עזיבתה של האישה שכן היה ברור לשניהם, כי עזיבתה את הארץ סתמה את הגולל על מסכת חייהם המשותפים כבני זוג.

מרגע עזיבתה של האישה את הארץ, היה ברור כי הנישואין נותרו “על הנייר בלבד”

ענייניהם הכלכליים של הצדדים הופרדו מרגע העזיבה את הארץ ולא היה ביניהם מאומה, לא בתחום האישות ולא בתחום הניהול הכלכלי של משק הבית. ויודגש – הצדדים חיו בשתי יבשות נפרדות ולא התראו חמש שנים!

יובהר, כי משך השנים בהן נעדרה מהארץ, לא הייתה האישה מעורבת כלל ועיקר בענייניו של בעלה וגם לא גילתה יותר מידי התעניינות בילדיה.

מועד הפסקת השיתוף על פי הפסיקה

מועד הפסקת השיתוף נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו. באופן כללי ניתן לומר כי קרע בין בני-הזוג מפסיק את השיתוף (ראה: ע”א 66/73 פנונו נ’ פנונו ; ע”א 2/77 אזוגי נ’ אזוגי; ע”א 677/71 דוד נ’ דוד .

כשם שחזקת השיתוף היא שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה ככל עובדה אחרת, אזי גם מועד סיומה של תקופת השיתוף היא שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה.

1. הפסקת ניהול קופה משותפת – בני-הזוג מפסיקים לנהל קופה משותפת   ומתחילים לנהוג מנהג הפרדה רכושית בחייהם המשותפים, לפי הכלל “שלי- שלי ושלך-שלך” (ראה ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי (להלן – פסק-דין לידאי
2. עזיבת הבית – במרבית המקרים הפירוד הממשי הוא בעת עזיבת אחד מבני-הזוג את דירת המגורים המשותפת, והוא מעיד על סופה של כוונת השיתוף.
3. בגידה – יש נסיבות שהקרע בנישואין נובע מבגידה של בן-הזוג האחד; התנהגות שכזו יכול שתשים קץ לשיתוף בין בני-הזוג (ראה ע”א 264/77 דרור נ’ דרור.
4. הגשת תביעת גירושין – ניתן לראות במועד הגשת התביעה כמועד הקובע להפסקת השיתוף בין בני-הזוג, שכן אז נתן בן-הזוג ביטוי מפורש לרצונו לסיים את השיתוף עם בן-הזוג האחר.
5. פטירתו של אחד מבני-הזוג.

רשימת הנסיבות הנזכרת למעלה אינה רשימה כוללת וממצה, אולם הנסיבות שנמנו מהוות אבני דרך בולטות בקביעת המועד להפסקת השיתוף. ובענייננו – מועד עזיבת הבית על ידי האישה הוא המועד המאוחר ביותר שניתן לתאר בו את הקרע, שכן קודם לכן החלה להתרועע עם גברים זרים ובגדה בבעלה.

כאמור, השאלה מהו המועד לסיום השיתוף היא שאלה שבעובדה, ולפיה יש לבחון את כוונת הצדדים; אין די בכוונת אחד מהם, אלא הכוונה צריכה להיות משותפת.

נטל ההוכחה הן לשיתוף והן להארכת השיתוף מעבר לתקופה המשותפת יחדיו

אורח חיי הנישואין יוצר חזקה לשיתוף מלא בכל הנכסים: משהוכחו אורח חיים תקין בין בני-זוג ומאמץ משותף בהפעלת התא המשפחתי, הרי שהוכחה התשתית הראייתית הדרושה ליצירת החזקה בדבר כוונת שיתוף בנכסים.

ברם, חזקה זו ניתנת לסתירה על-ידי מי מבני-הזוג אשר ישכיל להוכיח כוונה אחרת משתמעת מאורח חייהם.  הנשיא שמגר (כתוארו אז) התייחס לסוגיה זו בע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי  בעמ’ 690 וקבע: “דרך הבחינה השיטתית מחייבת הבחנה בין שני שלבים – תחילה יש לברר אם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית – מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון”.

לאור זאת נטל ההוכחה בעניין נכסים שנרכשו לאחר מועד הקרע רובץ לפתחו של הטוען לשיתוף, כשם שנטל הראיה הוא על הטוען לשיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין (ראה ע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, בעמ’ 575).

עולה אם כן, כי על האישה להוכיח – ועליה נטל ההוכחה והראיה – כי למרות עקירתה לאירופה למשך שנים רבות – המשיכו הצדדים לצבור רכוש משותף. מובן שאין ביכולת האישה להרים נטל זה.

לפיכך מועד עזיבת האישה את בית המשפחה יכול שיעיד על פירוק השיתוף, וגם אם לאו יש לבחון אם עדיין נשאר השיתוף למועד מאוחר יותר (מועד הגשת התביעה) על-ידי התקיימות היסודות של “אורח חיים תקין” ו”מאמץ משותף” ככל שאלה דרושים על-פי הפסיקה לצורך ביסוסה העקרוני של חזקת השיתוף (ראה: ע”א 2/77 הנ”ל  ע”א 122/83 בסיליאן נ’ בסיליאן  ע”א 663/87 נתן נ’ גרינר ).

אמנם הדרישה ל”אורח חיים תקין” צומצמה והדגש כיום הוא לא על חיי שלום והרמוניה, אלא על מערכת של חלוקת תפקידים ומאמץ משותף עם איחוד משאבים על-אף סכסוכים ומריבות בין בני-הזוג (ראה 782/80 גולדברג נ’ גולדברג , ואולם גם מערכת כזאת לא התקיימה בין בני הזוג החל משנת 2000.

כך גם לעניין “המאמץ המשותף” – יסוד זה, אין פירושו השתתפות כספית שווה של בני-הזוג, כל אחד ממקורותיו הוא, למימון רכישת הנכסים המשותפים, אלא הכוונה היא שכל אחד מבני-הזוג תורם חלקו לכלכלת הבית בין בהשתכרותו ממקום עבודה ובין בתרומתו במסגרת הבית (ראה:ע”א 724/83 בר נתן נ’ בר נתן  ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר . גם מערכת כזאת לא התקיימה בין בני הזוג החל משנת 2000.

האם התקיים אחד או יותר מהיסודות הללו למרות הפירוד במקרה הנדון במאמר זה?  התשובה היא בהכרח שלילית.

בני הזוג לא התראו חמש שנים  לא היה ביניהם כל דיאלוג בשום נושא, אף לא בנושא ילדיהם המשותפים.  למותר יהיה לציין כי לא היה שום מאמץ משותף, הבעל נשא בכל המאמצים בניהול משק הבית וגידול הילדים, והאישה חיתה לה כציפור דרור באירופה ולא סייעה בידיו במאומה.  הצדדים ניהלו חשבונות משותפים, ולא קיבלו כל החלטות כלכליות יחדיו.

לא יכול להיות ספק בהעדר יסודות של אורח חיים תקין ומאמץ משותף.  לא היה אורח חיים כלל – לא תקין ולא בכלל,  וגם מאמץ משותף לא היה. שכן הבעל התאמץ בכלכלת המשפחה ובגידול הילדים והאישה הייתה חופשיה לה לחייה.

צד אחד עשה הכל וצד שני לא לקח אחריות על מאומה, לא על פרנסה, לא על גידול ילדים ולא על ניהול משק הבית. כל הנטל כולו נפל על כתפי התובע-הבעל והאב.

סקירת פסיקה רלוונטית

כב’ השופט צבי ויצמן בתמ”ש (כ”ס) 24981/04, סקר את התפתחות הלכת השיתוף וכך נאמר מפיו: “עיקרה של הילכת השיתוף הינו – “חזקה החלה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש בבעלותם המשותפת …” (ע”א 1915/91 יעקבי נ. יעקבי וקנובלר נ. קנובלר , פד”י מ”ט (3) 529, וכן ראה – ע”א 5640/94 חסל נ. חסל פד”י נ’ (4) 250; ע”א 819/94 לוי נ. לוי פ”ד נ (1) 300, ועוד רבים) .

התנאים אותם קבעה הפסיקה להחלת חזקת השיתוף ידועים ומפורסמים, נאמר על דרך הקיצור כי עיקרם –  בקיום “אורח חיים תקין” ו”מאמץ משותף”.

בראשיתה הוחלה חזקת השיתוף על בני זוג אשר התגוררו יחדיו תקופה ארוכה תוך ניהול אורח חיים הרמוני, ואולם עם חלוף העיתים צומצמה הדרישה בפסיקת ביהמ”ש עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי . (ע”א 595/69 – מרים אפטה נ’ אשר אפטה ו-2 אח’ . פ”ד כה (1), 561 ,עמ’ 566-567; ע”א 528/76 פרנקל נ. פרנקל ( לא פורסם); ע”א 234/80 גדסי נ. גדסי, פד”י ל”ו (2) 645; ע”א 1918/92 פרבר נ. פרבר, פד”י מ”ח (4) 540; ע”א 1937/92 – משה קוטלר נ’ חיה קוטלר . פ”ד מט(2), 233 ,עמ’ 243-244.) אף את דרישת “המאמץ המשותף” פירשה הפסיקה במובנה הרחב, היינו – באופן שלא נדרש בהכרח מאמץ זהה מצד כל אחד מבני הזוג אלא כל אחד כיכולתו וכמידת כישרונו, לפיכך מאמץ משותף קיים גם כאשר השקעתו של אחד מבני הזוג הינה כספית ואילו של אחר עיקרה בטיפוח הבית וטיפול במשפחה (ע”א 300/64 ברגר נ. מנהל מס עזבון , פד”י י”ט (2) 240; ע”א 87/85 מנחם נ. עזבון מנחם , פד”י מ”א (2) 785; ע”א 77/77 ראבי נ. ראבי, פד”י ל”ג (1) 729; תמ”ש 55010/00 סלובטיק נ. סלובטיק, [פורסם בנבו]; ע”א 2280/91 אבולוף נ. אבולוף, פד”י מ”ז (5) 596; ע”א 370/87 מדג’ר נ. מדג’ר פד”י מ”ד (1) 99; בג”צ 2222/99 גבאי נ. בית הדין הרבני הגדול, פד”י נ”ד (5) 401; ע”א 806/93 הדרי נ. הדרי פד”י מ”ח (3) 685.) ”

הצדדים לא חיו תחת קורת גג אחת מספר רב של שנים ועל כן אין האישה יכולה לטעון למועד קרע אחר ממועד עזיבתה את הבית.

בתמ”ש (ת”א) 52912/04 נקבע ע”י כב’ השופט שוחט כי בנסיבות המקרה שהובא בפניו הוא סבור כי מועד עזיבת הבעל את דירת המגורים הוא מועד הקרע, וציין כב’ השופט שוחט כי: “במרבית המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים המשותפת, הוא המעיד על קיצה של כוונת השיתוף.”

בדרך כלל יקבל בית המשפט את הטענה שיש להכיר במועד מוקדם יותר מפקיעת הנישואין, (דהיינו ממועד הגירושין) כאשר בני הזוג נפרדו באופן סופי ומוחלט או שישנם סממנים מובהקים אחרים המעידים על קרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי, שבעטיו לא יהא זה צודק לקבוע שכל אחד מהם ממשיך לצבור זכויות ברכושו של האחר אף לאחר מועד הקרע ורק משום כך שהגט הפורמאלי טרם סודר.

בפסק הדין שניתן בע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו(1)602, 614-612 נקבע, כי המועד להערכת הרכוש המשותף לצורך חלוקתו הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה  משותפת ושממנו ואילך נוהגים לפי הכלל “שלי-שלי ושלך-שלך”. הגם שפסיקה זו דנה בבני זוג שהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג לא חלה עליהם, דומה כי העיקרון שנקבע בה יפה ונכון גם למקרנו אנו.

בפסק דינה של כב’ השופטת קינן (תמ”ש (חיפה) 3340/03) נקבע באופן הבא: “המועד הקובע לצורך חישוב סל איזון המשאבים בהתייחס לתום התקופה, נקבע בפסיקת בתי המשפט כמועד שבו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת. מועד זה נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין אם במועד הפרידה בפועל, בין אם במועד הגשת התובענות לביהמ”ש ובין במועד אחר – על פי הנסיבות המצביעות על ההפרדה הרכושית והכלכלית בפועל”.

ובפסק דין אחר מאת כב’ השופט איתי כץ, נאמרו דברים נכוחים היפים לנסיבות ענייננו זה:  “בדרך כלל יקבל בית המשפט את הטענה שיש להכיר במועד מוקדם יותר מפקיעת הנישואין, כאשר בני הזוג נפרדו באופן סופי ומוחלט או שישנם סממנים מובהקים אחרים המעידים על קרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי, שבעטיו לא יהא זה צודק לקבוע שכל אחד מהם ממשיך לצבור זכויות ברכושו של האחר אף לאחר מועד הקרע ורק משום כך שהגט הפורמאלי טרם סודר.”

למותר לציין כי כל הסממנים המעידים על פקיעת הנישואין – מלבד האקט הפורמלי – קיימים בענייננו:  בגידת האישה, עזיבתה את הארץ ואת הילדים, נתק מוחלט בין בני הזוג – כל אלה מעידים, כל אחד בנפרד, לא כל שכן במצטבר על קרע מוחלט שנים רבות לפני הגשת התביעות.

יצוין כי במקרה שלפנינו – קיבל בית המשפט את טענותיו של הבעל ולא שעה לטענות האישה וקבע כי מועד הקרע הוא מועד עזיבתה את הארץ וכי העסק יוערך למועד זה, דהיינו חמש שנים אחורה.