הפסקת התקשרות בין רואה חשבון למקבל שירותים לאחר 25 שנים של שירות
התובעת, חברה פרטית, בשליטת רופא עיניים, הודיעה לנתבע, רואה החשבון שלה, על הפסקת ההתקשרות עמו, במכתב בו הושמעה ביקורת על טיב השירות. ככל הנראה הדרך בה הובע הרצון להפסיק את ההתקשרות החוזית לא הצביעה על התנהלות נבונה, ולפיכך הנתבע הגיב בהתאם והחל כדור שלג שהסתיים רק עם מתן פסק דין וזאת למרות שמדובר בסכום פעוט (כ- 24 אלף ₪).
הנתבע עיכב בידו את מסמכיה של התובעת, והתנה את מסירתם לרואה החשבון החדש שלה בכך שישולם לו שכר בגין דוחות שהחל בעריכתם ובגין כאלה שלא החל בעריכתם ואף בגין הנהלת החשבונות השוטפת של החברה, שטרם ביצע בסך של 24,000 ש”ח. התובעת שילמה בלית ברירה סכום זה, והגישה תביעה להחזר הכספים ששולמו לטענתה, שלא בצדק.
כאמור המכתב בדבר הפסקת ההתקשרות החוזית מטעם התובעת, לא התקבל אצל הנתבע בנחת, בלשון המעטה. בתשובתו קבע הנתבע, כי הודעת התובעת על כך שהסב לה נזקים היא “שקרית”. כיוון שההודעה מוענה גם לאשתו של פרופ’ מלמד וגם לבנו, עורך דין במקצועו, ראה הנתבע בהודעה משום פרסום לשון הרע, ואיים בהגשת תביעת דיבה נגד התובעת.
בכל מקרה, טען הנתבע כי בהודעת התובעת יש משום הפרת הסכם, המחייבת בפיצויים. בשלב זה החלה התכתבות עניפה בין הצדדים שלא הניבה תוצאות.
התובעת טוענת, כי זכותה הייתה להודיע על הפסקת חוזה ההתקשרות, ובנסיבות אלה לא הייתה כל הצדקה לכך שהנתבע יתנה את מסירת המסמכים בתשלומים בגין שירותים שלא נתן.
טוען הנתבע בהגנתו, בתמצית, כי ההסכם שבין הצדדים הוא חוזה יחס כהגדרתו בפסיקה, כי הפסקת ההתקשרות יש לבצע בתום לב. עוד טוען הוא, כי תנאי להפסקת ההתקשרות הוא מתן הזדמנות לרואה החשבון המבקר להשמיע טענותיו, כהוראת סעיף 164 לחוק החברות, התשנ”ט-1999.
בכל מקרה, הפסקת ההתקשרות מהווה הפרת הסכם לשיטתו, וטעמיה אינם קשורים בטיב השירות, אלא ברצונה של התובעת להחליפו ברואה חשבון ששירותיו זולים מאלו של הנתבע.
גישור לא צלח ולמרות הסכום הלא גבוה שהיה שנוי במחלוקת, נאלץ בית המשפט לנהל הליך שלם כולל הוכחות חקירות וסיכומים.
מהו חוזה יחס?
אין חולק למעשה, ובדין, כי ההסכם הבלתי כתוב שבין הצדדים הוא בבחינת חוזה יחס כהגדרתו בפסיקה, כלומר: חוזה אשר נועד להקיף מערכת יחסים נמשכת וארוכת טווח בין הצדדים לחוזה.
בע”א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ’ עו”ד גורן נקבע, כי במודל חוזי כזה, אין זה נדיר למצוא התקשרות שאיננה קצובה בזמן ובאשר לחוזים שאינם קצובים בזמן.
הכלל הוא שביחס לחוזים מעין אלה אין החוזה נערך לצמיתות, בפרט בחוזים המבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וזאת נאמר לעניין יחסי עו”ד-לקוח.
יחסי רו”ח-לקוח תואמים גם הם קביעה זו. קיימת חזקה כי כל צד רשאי להביא את ההסכם לסיום באופן חד צדדי. עם זאת, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת. אם הפר חובתו זו, אפשר שיחוב בפיצויי ציפיות של הצד שכנגד (ע”א 8854/06 קורפו נ’ סורוצקין ).
השופט אהרן ברק נשיא בית המשפט העליון עמד על מאפייניו של חוזה יחס: חוזה כזה מתאפיין ביחסים ארוכי טווח ומורכבים. חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות-מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקביעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים.
מקרה אחר שתואר בפסיקה בת”א 1220-00 מתייחס לשני יזמים שנתגלע ביניהם סכסוך חמור, התקיים ביניהם חוזה יחס, ואחד הצדדים נהג בהעדר תום לב מוחלט
במקרה זה, תוארה מחלוקת בין יזמים שהביאה להתדיינות ארוכה שסופה בפסק דין בו נקבע חוסר תום לב קיצוני בהתנהלות של האחד כלפי השני וקביעת פיצוי בשל כך.
במקרה דנן, נרקמה עסקת יזמות קלאסית בין שני מומחי נדל”ן. עסקה בה התובע , וינשטיין יגאל, היה מאתר ההזדמנויות, המתכנן, הבודק, המטפל והמוציא לפועל, בעוד הנתבע, לבזובסקי אורי ז”ל, היה המממן.
התובע הוא מקצוען בתחום הבניין, מומחה ובעל שם בעסקאות נדל”ן, שצבר ידע ומוניטין רב במשך השנים בתפקידיו השונים, וידוע בעיקר במתן שירותים של יזום עסקאות במקרקעין.
הנתבע היה גם הוא מומחה נדל”ן ותיק ובעל שם, בעל נכסים רבים וניסיון רב ביזמות מקרקעין ובעסקאות נדל”ן. שניהם הכירו זה את זה במשך שנים רבות, העריכו מאוד איש את רעהו ואף ערכו ביניהם עסקאות שונות בעבר, שרק חיזקו את יחסי האמון בין השניים.
ועל מה ולמה הגיעו הצדדים לריב ומחלוקת?
על גובה שכר הטרחה לו זכאי התובע
הפסיקה פירשה קיום של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב לפי סעיף 39, כחובה לנהוג בהגינות, יושר, אמונה, צדק, מוסר וגם סבירות, והנשיא כב’ הש’ ברק אמר, כי מכוח חובת תום הלב, אין הצדדים לחוזה מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה. (בג”צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ’ בית הדין הארצי).
במקרה זה, קבע בית המשפט, כי מערכת היחסים בין שני היזמים הינו חוזה יחס. כאמור, חוזה כזה מאופיין בקשר חוזי ארוך בין הצדדים, תוכנו של הקשר נקבע ע”י הצדדים מראש באופן מצומצם, תוך קיומו, מועשר הקשר החוזי בשורה של הסכמות נוספות הנוצרות ע”י הצדדים לצורך השלמת הסכמותיהם הקודמות ושינוין. הקשר שבין הצדדים מתאפיין ברמה גבוהה של סולידאריות, מחלוקות במהלך קיום הקשר מיושבות בדרך של שיתוף פעולה בין הצדדים לבין עצמם, מתוך כוונה להביא להמשך קיומו של הקשר.
ציפייה לתום לב ברמה גבוהה בחוזי יחס
לאור זאת, בחוזי יחס מצפים הצדדים לרמה גבוהה יחסית של תום לב ביחסיהם החוזיים, וכך גם על בית המשפט לנהוג. בית המשפט מחיל את חובת תום הלב לגבי צדדים לחוזים מסוג זה ברמה גבוהה יחסית: צדדים לחוזים כאלו מצפים לרמה גבוהה יחסית של תום לב.
לאור האמור, עולה כי חוסר תום ליבו של הנתבע הוא קיצוני וחמור בנסיבות המקרה: למרות ההיכרות רבת השנים עם התובע ויחסי האמון ביניהם, הוא החליט להתנער לגמרי מקיום החוזה, סירב להליכים של פישור ובוררות, למרות שהתובע היה מוכן להם, לא ענה למכתבים, ניתק קשר, עד שלא הותיר בידי התובע ברירה, אלא לפנות לבית המשפט.
חוזה יחס הוא ארוך טווח ומתאפיין במערכת יחסים מיוחדת
אמנם, חוזה יחס מתאפיין בכך שהוא ארוך טווח, אולם אורך הזמן הוא לא המשתנה היחיד ואולי אף לא המשתנה החשוב בהגדרת חוזה כחוזה יחס. המשתנה המרכזי הוא טיב היחסים בין הצדדים. כך למשל, על אף שחוזה עבודה מוגדר כחוזה יחס, משכו לעתים פחות מחודש ימים. כך גם לגבי חוזה נישואין, או חוזה עם בית אבות, ששינוי נסיבות (למשל מות החוסה) עלול לסיים את הקשר החוזי כעבור זמן קצר ביותר.
נאמר כי חוזי יחס אינם ניתנים להגדרה משפטית, וכי כל מאמץ להגדירם מבחינה משפטית סופו שייכשל.
דרך הפסקת התקשרות ומהו זמן סביר
ביטוי מרכזי להפסקת ההתקשרות בדרך מקובלת – זאת בהנחה שלא קמה עילה לביטול מיידי של ההסכם נוכח הפרתו היסודית בידי הצד שכנגד – הוא מתן הודעה מוקדמת של זמן סביר מראש, באופן המאפשר את היערכות הצד שכנגד ואת מיצוי פירות ההתקשרות עמו ( ע”א 442/85 משה זוהר ושות’ נ’ מעבדות טרבנול.)
כך נכונים הדברים ביחסי סוכנות והפצה, כך ביחסי נותן שירותים ולקוח. שאלת סבירות הזמן היא עניין לשיקול דעת, על יסוד נסיבות המקרה הקונקרטי ובהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה.
וחזרה לפסק הדין עמו פתחנו רשימה זו – האם קיימת זכות לסיים את חוזה ההתקשרות עם רואה החשבון, ומהו זמן סביר להודעה מעין זו
התובעת הודיעה לנתבע על הפסקת ההתקשרות ללא כל הודעה מוקדמת. הנתבע טען שבעצם ההחלטה על הפסקת ההתקשרות עמו בלא סיבה מספקת, יש משום הפרת הסכם, בלא קשר לשאלת הזמן הסביר.
בית המשפט אינו מקבל טענה זו. הפסקת ההתקשרות עם רואה החשבון ודאי אפשרית. תחושה סובייקטיבית היא כי רואה החשבון אינו מעניק את השירותים כבימים ימימה, מוכרת היא, ואין לכפות על הלקוח את המשך ההתקשרות עם רואה החשבון.
לאחר 25 שנים של עבודה משותפת, בהם נציגי התובעת ידעו להעריך את עבודת הנתבע במהלכה, בחרו הם לפנות לדרך חדשה, וזו זכותם. לב העניין כאן אינו בשאלת עצם זכותה של התובעת להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע (שכן ברור שעמדה לה זכות כזו), אלא בשאלה אם נתנה לו הודעה זמן סביר מראש.
הנתבע לא הפר את ההסכם בהפרה יסודית
אין חולק שהנתבע לא הפר את ההסכם הבלתי כתוב עמו הפרה יסודית, או שחטא באופן שאינו מאפשר עבודה עמו ולו יום אחד.
עסקינן ברואה חשבון המעניק שירותי הנהלת חשבונות וביקורת, ובאבחה חדה מבקשת התובעת להפסיק את ההתקשרות עמו. נכון היה לו התובעת הייתה נותנת התראה זמן סביר מראש לנתבע על כוונתה להפסיק את ההתקשרות עמו, ממשיכה לעבוד עמו עד לתום ההתראה, ורק אז עוברת לעבוד עם רואה חשבון אחר. משלא עשתה כן, תשלם ביתר.
מהו אותו זמן סביר בו מדברת פסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שיש ליישמה לנסיבות המקרה כאן. זאת יש לקבוע בהתאם לנסיבות ועל יסוד הראיות שמביאים הצדדים.
פרק הזמן הנחשב לסביר לפקיעת ההסכם משתנה ממקרה למקרה
טענת הנתבע, כי המקובל הוא עד לסוף השנה הקלנדרית היא טענה שלא זכתה לתימוכין כלשהם, ואף אינה מחוייבת המציאות. היא גם יוצרת שרירותיות רבה: אין כל היגיון בכך שלקוח שהחליט בחודש ינואר להפסיק את ההתקשרות עם רואה החשבון שלו, יידרש להמשיך ולשלם לו (ושמא להעסיקו) כמעט שנה שלמה, וזה שהחליט על הפסקת ההתקשרות בדצמבר ישלם בגין שבועות אחדים.
יתרה מכך, ככל שמדובר אמנם בעבודה שוטפת, בתחום הנהלת החשבונות והביקורת גם יחד, הרי שאין כל מניעה עיונית לקבוע פרק זמן קצר בהרבה מאותו זמן ממושך של כמעט שמונה חודשים עד לסוף שנת 2015, שבמהלך כולו תידרש התובעת לשלם לנתבע על עבודה שהנתבע אינו מבצעה.
איך קובעים מהו זמן סביר להפסקת התקשרות
בבואנו לקבוע את פרק הזמן הסביר, על יסוד הראיות והטענות המעטות במיוחד שהביאו הצדדים, יש להשית תשומת לבנו לטיב ההתקשרות כאן.
בעניין גורן שהוזכר לעיל, מצא בית המשפט העליון שפרק זמן סביר להפסקת ההתקשרות של עירייה עם עורכי הדין שהיו אמונים על פעולות גבייה עבורה, היה כזה של בין 8 ו-12 חודשים מראש.
בעניין גורן דובר במספר עורכי דין, אשר היקף ניכר של עבודתם נסמך על התקשרותם עם העירייה, שהניבה הכנסות ניכרות, וכאשר ביחס לחלקם הפסקת ההתקשרות עמם הייתה כשבירת מטה לחמם, בלא התראה ובלא הזדמנות לאתר פרנסה חלופית.
מקרה זה שונה ממקרה גורן שכן התובעת הייתה לקוח אחד מני רבים אצל רואה החשבון, מה שלא היה במקרה של גורן ועירית תל אביב
המצב בענייננו שונה. התובעת שילמה לנתבע סכומים צנועים למדי. מטה לחמו ודאי לא נגדע או נפגע. כפי שציין הנתבע כאשר התבקש להתייחס לכך, התובעת היא אחד מתוך כ-80 מלקוחות משרדו. אין כל טענה של הנתבע, כי הסתמך כספית על עבודתו עם התובעת, או כי נמנע מלקחת עבודה של לקוחות נוספים כיוון שביקש לייחד זמנו לעבודה עם התובעת. לא נטען וממילא גם לא הוכח כי מטה לחמו נשבר באחת.
בית המשפט קובע, כי דומה שסיום ההתקשרות בנועם ופנים אל פנים, אחרי 25 שנות התקשרות בין הצדדים, היה יכול לחסוך את תגובתו הנפגעת של הנתבע, את הטחת ההאשמות שהיה מקום למתן, ואת אותה התכתשות הבלתי נעימה של הצדדים אגב עיכוב המסמכים בידי הנתבע, שהגיעה לבסוף כדי הליך משפטי ועד כדי פסק דין, הכל בגין סכום פעוט למדי.
חוזה יחס אמנם מצריך תום לב ברמה גבוהה יותר והתנהגות בדרך הגונה ומקובלת, אך אפשרי לסיימו בהודעה מראש ובצורה מכובדת.
הדבר לא נעשה, התובעת מצאה עצמה משלמת לשני רואי חשבון עבור אותה תקופה ונגררת לבית המשפט, והנתבע מצא עצמו נאלץ להתגונן מפני הליכים משפטיים על מנת לשכנע בצדקת התנהלותו ודרישותיו. על כך מצר בית המשפט.
מאחר ועסקינן היה בסכום על הצד הנמוך סביר לשער, כי בהחלטה לנהל הליך משפטי ולא לסיים את הפרשה בגישור שהתנהל, מעורבים היו ענייני רגשות ופגיעה באגו, ולאו דווקא הנושאים הכספיים בהם הכריע בסופו של דבר בית המשפט.