מאהבה ענקית – לאיבה ענקית

אהבה ואיבה, החלף אות אחת – וקיבלת היפוכם של דברים. כאשר נישאים, מתחתנים בדרך כלל כתוצאה מאהבה גדולה. כשהנישואין עולים על שרטון – הרי לנו איבה, לכל הפחות אם לא יותר מכך.

בקשת רשות ערעור בה דן כב’ סגן הנשיא אליקים רובינשטיין, בבע”מ 1059-17 פלוני נ’ פלונית עוסקת בסוגית השיתוף הספציפי בין בעל לאשתו בדירת מגורים בה גרה המשפחה, אשר נרכשה על ידי הבעל טרם נישואין.

שלושה גלגולים משפטיים עברה משפחה מסוימת המתגוררת באזור המרכז, אשר בני הזוג המרכיבים אותה, הסתכסכו והגיעו כדי גירושין. מבית המשפט לענייני משפחה ועד לבית המשפט העליון נדון עניינם, וההכרעה הייתה חד משמעית – על אף שהדירה נרכשה על ידי הבעל טרם הנישואין– האישה זכאית למחצית מערכה ו/או שוויה.

כך הכריעו כל שלושת הערכאות ויש לומר כבר עתה כי ככל הנראה גם בצדק, שכן לא מדובר בדירה שנותרה סטטית ללא שיפוץ או הרחבה או שיפור. ההיפך הוא הנכון, ובדירה הושקעו גם כספים משותפים וגם כספים פרטיים של האישה.

עסקינן בדירה שההשקעה בה – במהלך הנישואין – הייתה גדולה ומרובה, ומכך הדרך להחלת כוונת שיתוף ספציפית – ממש קרובה ואף קצרה.

רוצה לומר, כל אימת שאדם בעל רכוש שנצבר ונוצר טרם הנישואין מעוניין לוודא כי הדירה תישאר שלו ורק שלו ולא תהיה לגביה כוונת שיתוף עליו לפעול בדרך הבאה:

ראשית – לא להשקיע או לשדרג או לשפר אותה במהלך הנישואין אלא להותירה כמות שהיא.

ושנית – גם לא להתגורר בה אלא להשכיר ולשכור. כלומר להשכיר את הדירה ובדמי השכירות להשתמש לצורך מגורי המשפחה.

רק בדרך זו המורכבת משני התנאים הללו לפחות, יוכל אדם לוודא שעקרונות השיתוף הרכושי לא ייושמו אם הנישואין יגיעו לכדי גירושין.

אבל גם בכך אין די וראוי ונכון לערוך הסכם יחסי ממון כדי להבהיר דברים ולהבטיח רכוש קיים ו/או עתידי. ואולם אם מסיבה כלשהי לא נכרת בין צדדים הסכם יחסי ממון, אזי לפחות מומלץ לקיים את שני התנאים המפורטים לעיל כדי שלא ליפול למסגרת כוונת שיתוף ספציפית באמצעות שיפוץ/הרחבה או מגורים.

השתלשלות העניינים

המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1978 ולהם שלושה ילדים בגירים. המבקש עבד כיורד ים, כלומר כימאי, המפליג על ספינות במשך חודשים מספר מידי שנה, והמשיבה גידלה את ילדיהם המשותפים ועבדה במשק הבית. עולה אם כן כי נטל גידול הילדים נפל על האישה באופן בלעדי.

החל משנת 2011 התבררו מספר תובענות בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות מזונות ואיזון משאבים.

ההליך שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון עוסק במחלוקת אחת קונקרטית בין הצדדים – זכויות המשיבה בבית המגורים של הצדדים.

טרם הנישואין, רכש המבקש מקרקעין ועליו בית בגודל 48 מ”ר, במהלך הנישואים שופץ והורחב הבית, נוספה לו קומה, וכיום שטחו 160 מ”ר.

המשיבה טענה כי היא זכאית למחצית משווי הנכס, אף שזה נרכש קודם לנישואין ומכספי הבעל, וזאת בנימוק שנסיבות העניין מלמדות על כוונת שיתוף מצד המבקש – הבעל בנכס.

המבקש טען מנגד כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973, מחריג מפורשות מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, ומכל מקום, מששמרו בני הזוג על הפרדה רכושית בהלך נישואיהם, אין ניתן ללמוד על כוונת שיתוף קונקרטית בבית המגורים.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת האישה שהייתה שותפה לשיפוץ ולהשקעה בבית ואף להרחבתו המשמעותית, וקבע כי היא זכאית למחצית מן הזכויות בבית המגורים.

נקבע, כי נסיבות המקרה מלמדות על כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים, משהצדדים ניהלו חיי נישואין נורמטיביים במשך למעלה משלושה עשורים, אף אם הנישואין חוו עליות ומורדות.

מששופץ הנכס והורחב במידה ניכרת עת היו הצדדים נשואים, והמשיבה אף הייתה שותפה לשיפוצים, והשקיעה בהם סכום כסף מסוים שהיה ברשותה – מענק פרישתה משירות קבע בצה”ל בגובה 42,000 ל”י – הרי שראוי ונכון יהיה לקבוע כי מדובר בנכס שחלה לגביו כוונת השיתוף הספציפית.

הבעל ערער לבית המשפט המחוזי והעליון וגם שם לא צלחה דרכו.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי המשיבה הייתה מעורבת מעשית וכספית בשיפוץ בית המגורים ומכאן נלמדת כוונת השיתוף הספציפית – במקרקעין ובבית כאחד.

הליכי הערעור

הבעל לא אמר נואש וביקש רשות לערער לבית המשפט העליון אך גם פה נדחה, ויש לומר שבצדק מאחר ובתי המשפט מחילים את כוונת השיתוף הספציפית בנסיבות מתאימות וזהו המקרה לעשות כן.

בבית משפט עליון טען הבעל כי בית משפט זה הרחיב יתר על המידה את האפשרות לשיתוף בנכס חיצוני ספציפי, באופן המנוגד לחוק יחסי ממון ופוגע בזכות הקניין של הבעלים בנכס באופן בלתי מידתי.

טענת הבעל לפגיעה בזכות הקניין ויישום עקרונות מארכסיסטיים בפסיקה.

לא זו אף זו, נטען כי ההלכה שהשתרשה בבית המשפט לאורך השנים מושתתת על עקרונות מארכסיסטיים, המבטלת בפועל את זכות הקניין הפרטי ומורה על חלוקת הקניין מחדש בחברה, וגם מטעם זה יש לשנותה.

נראה כי הבעל הפליג למחוזות רחוקים כאשר טען שבית המשפט מבטל את הרכוש הפרטי ומחלק מחדש את הקניין הפרטי, בהסתמכו על העקרונות שנקבעו על ידי קרל מארכס ותיאוריית המניפסט הקומוניסטי.

על פי התיאוריות של מארכס בנושאי חברה, כלכלה ופוליטיקה – החברות האנושיות מתפתחות דרך מלחמת מעמדות: קונפליקט בין המעמד השולט, שמחזיק בתוצר ובהון, והמעמד הנשלט, שמספק את כוח העבודה והייצור. מארכס סבר שקפיטליזם היא  רעה חולה אשר תוחלף בעתיד על ידי הסוציאליזם ושבסופו של דבר תתפתח חברה חסרת מעמדות – סוציאליזם או קומוניזם, חברה בה כלל הרכוש יהיה משותף וכי יהיה סדר עולמי סוציואקונומי חדש.

כך או כך נראה כי הטענות של הבעל בדבר ביטול זכות הקניין ויישום עקרונותיו של קרל מארכס מוגזמות לכל הדעות ובכל מקרה לא בכל סכסוך של גירושין בית המשפט קובע שיתוף בנכסים שנצברו או התקבלו טרם הנישואים אך ישנם מקרים המתאימים לכך כמו במקרה שלפנינו.

הבעל טען כי אף אם ניישם את ההלכה שנקבעה, לא הייתה בעניינו כוונת שיתוף בנכס. נטען, כי נישואיהם של בני הזוג היו נטולי אמון, והמבקש אף הבהיר למשיבה פעמים רבות כי אינו מתכוון לחלוק עמה את הרכוש, עוד נטען, כי המשיבה ניהלה חשבון בנק נפרד ובו הוחזקו כחצי מיליון ₪ אותם הבריחה טרם הפרידה.

גישתו של הבעל וטענותיו לאי החלת השיתוף בדירה אשר נדחו מכל וכל היו כדלקמן.

ראשית, נדחתה הטענה כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית ולכן לא ניתן להסיק כוונת שיתוף ספציפית בבית.

שנית, כי הקניית הזכויות בנכס למשיבה לא תהא הוגנת, משהמבקש אינו זכאי למחצית מהכספים אותם צברה המשיבה כל שנות הנישואין בחשבונה הפרטי, שכן לא ידוע מקום הימצאם.

נימוקי בית המשפט העליון

ידוע כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת אך במקרים חריגים, המעלים שאלה משפטית או ציבורית חשובה אשר חורגת מעניינם של הצדדים.

לדעת בית המשפט, הבקשה הספציפית אינה מצביעה על דבר חריג, משההלכה הנוגעת לשיתוף נכס חיצוני ספציפי – ובפרט דירת מגורים – נקבעה זה מכבר, ובתי המשפט הלכו בתלמה ויישמוה בנסיבות הקונקרטיות של הצדדים.

המבקש עותר להעטות על הבקשה אדרת כללית, שעניינה – לשיטתו – התרחבות יתר על המידה של הלכת השיתוף הספציפי, וזאת בנוסף לעיוות דין הנטען בפרשה הספציפית וביישום ההלכה המשפטית. לטעמו יש לצמצם את ההלכה ולשוב לאי תחולה בסיסית  שלה, למעט מקרים יוצאי דופן, ולפירוש מצמצם של הדין הכללי.

בית המשפט דוחה גישה זו וקובע בלשונו הציורית, כי מים רבים נשפכו בנהרי הפסיקה, ופיתחו את ההלכה הנוהגת כיום, אשר נבחנת בכל מקרה לגופו ואין ללכת אחורה משהלכה זו פותחה צעד אחר צעד בזהירות ובמתינות.

אין לשנות הלכות שנקבעו בבית המשפט העליון אלא בצורה מתונה ומדודה.

כידוע, בית משפט אינו נוהג לשנות מהלכותיו כדבר שבשגרה, וכפי שציין הנשיא ברק כתוארו אז: סטיה מתקדים קודם של בית המשפט העליון היא עניין רציני (רע”א 1287/92 אבנר בוסקילה, ראש המועצה הדתית טבריה נ’ שאול צמח, מו(5) 159, 172 ; ראו גם בג”ץ 8150/15‏ דאוד אבו ג’מל נ’ מפקד פיקוד העורף).

בענייננו, ככל הנראה, לא עלה בידי המבקש להצביע על טעם חריג הנדרש לשם דיון מחדש בהלכה הקיימת, בדבר החלת שיתוף ספציפי במקרים המתאימים, הנדונה בבית המשפט מזה שנים לא מעטות, תיק אחר תיק.

עוד נקבע כי הלכה זו מייצגת מגמה ראויה, הלכה הוגנת התואמת את הדין, כמובן תוך שיישומה כרוך בעובדות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

החרגה מגדר איזון המשאבים נכסים שהיו ערב הנישואין היא הכלל.

אין חולק כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מאיזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון נכסים שהיו להם לבני הזוג ערב הנישואין. אלא שכפי שנפסק בבית המשפט  במספר לא מועט של פסקי דין, אין באמור כדי למנוע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני קונקרטי בהינתן כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי.

דירת מגורים משפחתית היא עניין מיוחד, גולת הכותרת היא של התא המשפחתי ולגביה יש הלכה נפרדת ומיוחדת.

כך במיוחד, כאשר ענייננו בדירת מגוריהם של בני הזוג (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175.

נקבע, כי על הטוען לשיתוף להצביע על דבר מה נוסף מלבד חיי הנישואין עצמם המלמד על כוונת השיתוף, תוך שיש להקל בדרישה זו ככל שמדובר בדירת המגורים,

בין הפרמטרים אותם יש לקחת בחשבון נכללים:

• משך הנישואין בכלל וככל שמדובר ביותר שנים כך הנטייה תהיה לקבוע שיתוף
• משך התקופה בה התגוררו הצדדים בדירה המשותפת
• אווירת השיתוף הכלכלי במהלך הקשר
• שיפוץ משמעותי משותף בנכס

(ע”א 806/93‏ ‎‎יהודית הדרי‎ ‎נ’ שלום הדרי (דרחי), פ”ד מח(3) 685 ע”א 1915/91‏ ‎‎אסתר יעקובי‎ ‎נ’ עזרא יעקובי, פ”ד מט(3) 529).

גבולות הגזרה מעורפלים

גבולות הגזרה אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית (בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית.

משמע כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו המיוחדות. בית המשפט יעיין בעובדות של כל משפחה ומשפחה בנפרד ויתייחס לעובדות המקרה בצורה ספציפית.

הקהילה המשפחתית – המשפחה כקהילה

בהקשר זה מאזכר בית המשפט את מודל “הקהילה המשפחתית” – המשפחה כ”קהילה” – ששירטט פרופ’ שחר ליפשיץ במאמרו “החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון” (הון משפחתי א’ 2, נובמבר 2014) ובמיוחד בספרו השיתוף הזוגי 79-63, 191-183 (2016).

בדומה לפרופ’ ליפשיץ, סבור כב’ השופט רובינשטיין כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר של “הקהילתיות המשפחתית” – ולטעמו מונח מתאים לכך הוא הבית המשפחתי.

נוכח עובדות המקרה אין כל סיבה להתערב בהכרעות עובדתיות או משפטיות שנקבעו בערכאות נמוכות יותר.

הצדדים ניהלו קשר זוגי נורמטיבי, שידע עליות ומורדות, במשך למעלה משלושה עשורים. נוכח שהותו של המבקש מחוץ לבית מגוריהם של הצדדים לתקופות ממושכות, מתוקף עבודתו כימאי, הנעדר לחודשים רבים, נטלה המשיבה חלק מרכזי ועיקרי (ובחלק מהזמן כהורה יחיד) בגידול הילדים ובניהול משק הבית המשותף.

בנוסף, הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף שבו הופקדה משכורתו של המבקש וממנו שולם חלק ניכר מהוצאותיהם. יתר על כן, בית המגורים שופץ והוגדל באופן מסיבי במהלך הקשר, מ-46 מ”ר ל-160 מ”ר, תוך שהמשיבה הייתה פעילה בניהול השיפוץ ואף השקיעה בו מכספים שהיו ברשותה טרם הנישואין.

על פני הדברים, די באלה כדי לקבוע כוונת שיתוף בבית המגורים, כפי שקבעו בתי המשפט הקודמים, גם אם לא היו החיים סוגים בשושנים או גן של ורדים.

אשר לטענת המבקש כי הוברחו כספים על-ידי המשיבה, זו נדחתה עובדתית לגופה הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית המשפט המחוזי.

על כן נסיבות המקרה אינן מצריכות את התערבותו החריגה של בית המשפט העליון בקביעות עובדתיות בגלגול שלישי ומשכך נדחתה בקשה רשות הערעור ודירת המגורים הרשומה על שם הבעל תיחשב כמשותפת.

לאור עובדות המקרה ובהתחשב בכל הפרמטרים הושארה על כנה החלטת בית המשפט המקורית ונקבע כי האישה זכאית למחצית משווי הבית.

אין אלא לחזור על מושכלות ראשונים ולהבהיר כי לו היה הסכם בין הצדדים, כלומר הסכם יחסי ממון, היו בני הזוג חוסכים עלויות יקרות של עורכי דין בשלוש ערכאות, ובנוסף היו חוסכים עוגמת נפש, התארכות הזמן, וכיוצ”ב.