כריכה בתביעת גירושין

האם לבית הדין הרבני סמכויות שהדין לדון ולהכריע בנושאי רכוש בין בני זוג?

מרוץ הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בית הדין הרבני – מהו?

בעל הגיש תביעת גירושין כנגד אשתו ובה כרך את נושא הרכוש האישי הרשום על שם כל אחד מבני הזוג ואת נושא הרכוש המשותף של בני הזוג וביקש כי בית הדין ידון בנושא.

האישה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהבעל הגיש את תביעתו לבית הדין הרבני, תביעה בנושא רכושם של בני הזוג.

השאלה הנשאלת למי נתונה הסמכות, לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני?

במדינת ישראל, שתי מערכות שיפוטיות שלהן סמכות מקבילה לדון בנושאים הנוגעים לעניינים שבין בעל לאשתו וענייני המשפחה.

סמכות בית הדין הרבני לדון בנושאים שונים – מנין היא נובעת?

סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953 (להלן – “חוק השיפוט”), ולפיה:

“שיפוט בענייני נישואין וגירושין

1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים”.

ענייני הגירושין, שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין, והם כוללים את פירוק קשר הנישואין עצמו (בג”ץ 9611/00 נבאל נ’ מרעי (לא פורסם, 4.4.2004)).

עניינים אחרים, הנלווים לגירושין, הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי. הוראת הכריכה קבועה בסעיף 3 לחוק השיפוט, וזו לשונה:

“שיפוט אגב גירושין

3. הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה אם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין…”

הבחנה בין עניינים הכרוכים לתביעת הגירושין מעצם טיבם וטבעם לבין עניינים שיש לכרוך בפועל

ההלכה הפסוקה הבחינה בין שני סוגי ענייני “נכרכים”:

קבוצה ראשונה של עניינים הם אלה אשר לפי עצם טיבם וטבעם כרוכים בתביעה של גירושין (בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457, 1467). כגון משמורת ילדים.

הקבוצה השנייה, הם כל עניין אחר, “ואפילו לאו דווקא עניין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש ‘נכרך’ על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית… ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה…” (ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג 1085, 1091 (1959); בג”ץ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד לז(2) 1 (1982); בג”ץ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין האזורי בחיפה, פ”ד נ(3) 321 (1996) ; בג”צ 2421/93 צפורה כהנא נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד מז(5) 550, בעמ’ 556 (28/11/1993)). דוגמא טובה לכך היא כלל נושא הרכוש, אשר אינו כרוך מעצם טיבו וטבעו, אך אם נעשה הדבר במפורש – יש אפשרות להקנות סמכות לבית הדין לדון בסוגיית הרכוש של בני זוג.

אפשרות שלישית היא הסמכות ה”מקבילה” של בית הדין הרבני קבועה גם בסעיף 9 לחוק השיפוט. עיקרה הוא שבענייני המעמד האישי בהם לא קנה בית הדין סמכות ייחודית תהא לבית הדין הרבני סמכות שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לכך. ואולם, תביעות רכוש אינן יכולות לבוא בגדר תביעות עצמאיות מכוח סעיף 9, שכן התוצאות הממוניות של הנישואין אינם חלק מן המונח “ענייני המעמד האישי” (ראו: בג”ץ 5376/08 שלום סמיה נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, 08/04/2010 פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל, כרך א’ בעמ’ 34-36 (מהדורה שניה, 1995)).

בהלכה הפסוקה נקבע, כי סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, אפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה (ע”א 139/75 פלדמן נ’ פלדמן, פ”ד ל(1) 263, 267 (1975)).

חלוקת הרכוש בין בני זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין (וזאת בניגוד לענייני משמורת ילדים, שהינה נושא הכרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין) ואולם ניתן לגרום לכך שבית הדין ידון בכך. על מנת שבית הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, נדרשת כריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.

הוראת הכריכה נועדה להקנות לבעלי דין אפשרות לכרוך את מכלול הסוגיות הנלוות לפירוק קשר הנישואין במסגרת דיונית אחת (ראו בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457, 1466 (1961); אריאל רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול 49 (תש”ן)).

שלושת תנאי הכריכה המצטברים כתנאי לניהול התביעה בבית הדין הרבני: כנות תביעה, כריכה כדין, וכנות כריכה.

כידוע, כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בענין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בשלושה תנאים (בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם, 8.6.1998)): עליו לתבוע בכנות גירושין; עליו לכרוך כדין את הנושאים שבהם הוא מבקש שבית הדין ידון; ועליו לכרוך בכנות את העניין הנוסף.

שלושת מבחני העזר, שנקבעו נוכח תופעת מרוץ הסמכויות בין הערכאות, נועדו למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על ידי מי מבני הזוג. מטרתם למנוע שימוש לרעה באמצעי הכריכה על ידי הקמת מחסום מלאכותי מפני פנייה לערכאה האזרחית (בג”ץ 5679/03 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2005)).

הסמכות להכריע בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג אינה נתונה באופן ייחודי לבית הדין הרבני. בנושא זה, נתונה סמכות מקבילה לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה (סעיפים 1(6)(ז), 3 ו-25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995). מי שמקדים להגיש תביעתו הוא זה הזוכה בדרך כלל בקביעת הערכאה שתדון בנושא.

לעיתים, יש משמעות גדולה לזהות הערכאה, עד כדי שלילת זכויות ברכוש מבן הזוג השני.

כאשר ענייני רכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, ומתקיימים לגביה תנאי הכריכה – הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית המשפט למשפחה לא תועיל, ועל בית משפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לה, באשר בית הדין הקדים ורכש סמכות שיפוטית ייחודית לגביה (בג”צ 8497/00 פייג פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118, בעמ’ 136, 138 (2003) (להלן : “עניין פלמן”).

הלכה זו מעוגנת בעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט, ושורשיה נעוצים בפסיקת בתי המשפט מקדמת דנא (בג”צ 170/56 רחמני נ’ רחמני, פ”ד יא 247, 250 (1957); עניין פלמן לעיל, שם).

על יסוד דברים אלה, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הכלל המרכזי, כי :”משעה שהוקנתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה הרכושית הנכרכת, עליו למצות סמכות זו, ובית המשפט למשפחה מנוע מלהפעיל את סמכותו המקבילה. בית משפט למשפחה המפעיל סמכות מקבילה בנסיבות אלה פועל בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה, ועליו למשוך ידו מדיון בהליך כזה” (בג”צ 5376/08 שלום סמיה נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל אביב.

סיכום

מאמר זה עוסק במתח המובנה בין סמכויות בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה בנושאי רכוש. בעוד שלבית הדין הרבני סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין, שאלת הסמכות בעניינים הכרוכים לגירושין, כמו חלוקת רכוש, תלויה בהתקיימות תנאי הכריכה.

פסיקות בתי המשפט מבהירות את חשיבות הכנות בהגשת התביעה ובכריכת העניינים, לצד עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. הדיון במרוץ הסמכויות מדגיש את הצורך בתכנון אסטרטגי מוקפד של תיק הגירושין כדי למנוע קיפוח זכויות ולבחור בערכאה המתאימה ביותר להבטחת מיצוי הזכויות.