מקרה מעניין נדון בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בת”ע 51998-10-13 שם היה צורך להתמודד עם השאלה מה קורה כאשר חלק מהוראות צוואה מקורן בטעות. האם כל הצוואה כולה בטלה או שמא רק החלקים המבוססים על טעות או הטעיה בצוואה.
ומעשה שהיה כך היה. אם הורישה את רכושה לששה ילדיה והורתה בצוואה כי מחלקו של אחד מהם ינוכה סך מסוים שאותו בן קיבל ממנה במהלך החיים, וזאת כאשר אין כל הוכחה לעובדה כי בפועל נתנה לאותו בן כספים. עוד הורתה המנוחה בצוואתה, כי מחלקו של בן אחר ינוכה סך מסוים, בשל העובדה כי קיבל אותו ממנה בעוד שהסך שבפועל נתנה לו – עמד על כמחצית הסכום
איך מתייחס בית משפט לצוואה שמקורה בטעות עובדתית שנפלה אצל המצווה?
המשמעות האופרטיבית מהמסקנה על כשירות המנוחה לערוך צוואה בכלל למעט הסכומים הספציפיים, מביאה למסקנה כי יש לקיים את הצוואה למעט החלק בצוואה המציין את הסכומים ובאופן שהעיזבון יחולק בין כלל האחים.
תיקון טעות/הטעיה בצוואה
סעיף 30(ב) לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965 קובע: הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה, אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.
במקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה המאוזכר לעיל בחר בית המשפט לתקן את הטעות על פני ביטול הצוואה כולה.
מכל המקובץ לעיל ומאחר ואמירת המנוחה לעו”ס בדבר בן שנטל 170,000 ₪ ללא רשות כדין, עולה בקנה אחד עם המצב העובדתי האובייקטיבי במסמכי הבנק ולצד קביעת המומחית, כי המנוחה הייתה כשירה להביע את רצונה בדבר עצם הקיזוז כאמור, מלבד עצם הסכומים הנקובים, לקבוע כי הצוואה תקוים בתנאים הבאים:
א. בסעיף 1ה לצוואה – בעניין הבן א., יבוטל החלק העוסק בקיזוז באופן מלא באשר לא הובאה שום ראיה ולא הוכח כי לקח כספים מחשבון האם.
ב. בסעיף 1ו לצוואה– לעניין הבן א.- שהודה בנטילת הכספים, לצד הוכחת הסכומים שנלקחו מהחשבון בדפי הבנק מבחינה עובדתית אובייקטיבית, ונרשמו עקב טעות והטעיה, יתוקן הסכום הנקוב ויצוין קיזוז בסך 161,471 ₪.
טעות מהותית וטעות סופר בצוואה
בת.ע.(י-ם) 42292/09 פלונית נ’ אלמונית נדונו סוגי הטעויות שהינם ברי תיקון:
א. טעות שבעובדה – מקום שקיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה, שמקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאישורם. כך, לדוגמה, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני, אותו ציווה כחלק מנכסיו. עם זאת, קיימת גם דעה בפסיקה לפיה, גם תפיסה מעוותת של המציאות, שעמדה ביסוד הצוואה, אינה מהווה טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, ראו ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ פליציה בינשטוק, פ”ד מח(3) 705.
ב. טעות במשפט – מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה, באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה.
ג. טעות במניע – היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית.
יוצא כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור, מה היה אומד דעתו האמיתי של המצווה, אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, כי אז רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.
מקום שבית המשפט מתרשם, כי הצוואה נערכה מחמת טעות, רשאי בית המשפט לתקנה בהתאם למציאות האובייקטיבית שהוכחה.
דרך המלך שמתווה הסעיף אינה הכרזה על בטלותה של הוראת הצוואה, אלא תיקון הצוואה ע”י בית המשפט, באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות בצוואה. כמובן, זאת רק אם ניתן לדעת בבירור מה היה רצונו האמיתי של המצווה. אם לא כן, על בית המשפט להסתפק בביטול הוראת הצוואה.
כך גם העדיף רשם הירושות במחוז תל אביב לקיים צוואה במקום לפסול אותה לחלוטין ותיקן את הטעון תיקון.
צוואתו של מנוח שחילק את רכושו לתשעה חלקים, למרות שהיו לו שמונה ילדים ואשתו נפטרה, תתוקן בהתאם לרוח הדברים אליה התכוון המנוח. כך קבע הרשם לענייני ירושה, עו”ד יוסף זילביגר בשנת 2007.
המדובר באדם שהורה בצוואתו להוריש את כל נכסיו לאשתו, לרבות הדירה, חשבונות הבנק והמיטלטלין ועוד הוא קבע, כי לאחר פטירת האשה, בבחינת יורש אחר יורש, יחולק הרכוש שיוותר בין שבעת ילדיו ונכדיה של בתו שנפטרה לפניו.
טעות סופר בצוואה
למרות זאת, בצוואה נרשם כי הרכוש יחולק לתשעה חלקים. אחד הבנים ביקש מהרשם לתקן את הצוואה בנימוק שמדובר בטעות סופר, טעות סופר כוללת לא רק טעויות כתיב, אלא גם חשבון.
בהחלטתו ציין הרשם את חוק הירושה הקובע, כי אם נפלה טעות סופר, או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון, או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה – יתקן הרשם לענייני ירושה או בית המשפט את הטעות.
היות שגם עורך הדין שניסח את הצוואה הודיע, כי המנוח התכוון לחלק את כל רכושו ולא התכוון להשאיר חלק שאינו מחולק, וכי ארעה טעות חשבונית – פסק הרשם, כי נפלה טעות סופר בצוואה והורה להוציא צו קיום צוואה, כך שהצו הפורמלי והצוואה ישקפו את רצונו האמיתי של המצווה. בדרך זו קיבל כל אחד משמונת הצדדים חלק שווה ברכוש.
ראינו אם כן, שיש דרך לתקן טעות בין אם טעות סופר ובין אם טעות מהותית אם אפשר להבין בבירור מה היה רצונו האמיתי של המצווה למרות הטעות בצוואה.
