ישנם מקרים בהם ידועים בציבור החיים לאורך שנים מסתכסכים ומגיעים לידי פירוד ואז במידה ובהליך גישור לא עלה בידיהם להסכים על תנאי הפירוד – נצרך בית המשפט להיזקק לשאלה האם ועד לאיזה היקף מגיע השיתוף הרכושי ביניהם.
במידה והרכוש רשום על שם שני הצדדים, השאלה אינה רלוונטית והצדדים מבצעים פירוק שיתוף בנכסים המשותפים. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם רכוש נרשם רק על שם צד אחד כגון דירה.
הפסיקה מבחינה בין מצב בו מדובר בדירת המגורים שאז תהיה קיימת נטייה לשיתוף רכושי גם בין ידועים בציבור לבין מצב בו מדובר בנכס עסקי, שאז הנטייה תהיה לקבוע כי התקיימה הפרדה רכושית.
בדרך כלל, ארוכה הדרך בין המסקנה לפיה הצדדים חיו חיי משפחה, מהסקת מסקנה כי התקיימה ביניהם כוונת שיתוף באשר לכל הנכסים כולם כאשר מדובר בידועים בציבור.
אם עסקינן בדירת מגורים שהיא הנכס העיקרי היחיד והמשמעותי, בית המשפט יבחן את מקורות המימון יבדוק האם מדובר בנכס חיצוני שנרכש ממקורות חיצוניים שלא הושגו במהלך הזוגיות או שמא מדובר בנכס שנרכש ושהכספים לו הושגו במהלך החיים ויכריע בהתאם לעובדות ולמסקנות מהן.
בת המשפט יכול לקבוע כי מדובר בכוונת שיתוף ספציפית באשר לנכס שהיה בשימוש המשפחה, כאשר מנגד אם מדובר בנכס עסקי שלא שימש באופן שוטף את משק הבית המשותף נטיית הלב של בית המשפט תהיה שלא לקבוע כי התקיים שיתוף רכושי.
היו מקרים בהם בית משפט עשה כברת דרך ארוכה מן המסקנה לפיה הצדדים הינם ידועים בציבור ועד למסקנה כי התקיימה ביניהם כוונת שיתוף ספציפית והיו מקרים בהם לא הורם רף הראיות ובית משפט דחה את הטענה לפיה הרכוש כולו ו/או חלקו משותף.
כוונת שיתוף בפסיקה
כדבריי כבוד השופט רובינשטיין בבג”צ 5416/09 , פלונית נ’ פלוני כאשר מדובר בדירת מגורים, הנטל אשר מוטל על אישה, כי הוקנו לה זכויות בדירה על-פי טענתה, מכח העקרונות הכלליים קל יותר אולם כאשר הנכס הינו נכס חיצוני, או עסקי – הנטל שעל האישה להרים גבוה וכבד יותר.
בבע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית (מיום 14.03.2007) קבע כבוד השופט רובינשטיין לעניין בחינתו של נכס חיצוני, אבחונו והנטל המוטל על בן הזוג:
“אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת “ההתנהגות ההשקעתית”, אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור, קשה לקבוע מראש, את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא איפה שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה- והנטל הבסיסי אכן עליה.
וכפי שנפסק גם בפסק דינו של כבוד השופט שוחט (תמ”ש 22772/00):
“…בנסיבות מסוימות עשויה ההסתמכות לשמש תחליף להוכחה של כוונה ליצור יחסים משפטיים בפרט מקום ומסתמך כמקבל ההבטחה שינה את מצבו לרעה על סמך ההבטחה. דא עקא, כי בבסיס ההסתמכות צריכה להיות הבטחה ולא אוכל לומר שהבטחה הייתה כאן. ככלל, הבסיס לחיוב על-פי הדוקטרינה של “השתק הבטחה” אינו חוזה אומנם, אלא הסתמכות סבירה של מקבל ההבטחה, על ההבטחה שניתנה לו וללא הבטחה, אין מה לדבר על השתק. משכך, נותר התובע עם קשר הנישואין עצמו כמקנה את הזכות לה הוא מכוון ואולם, לימדנו רבותינו שקשר הנישואין עצמו יהא ממושך ככל שיהא, אין בו כשלעצמו כדי להקנות לבן זוג אחד זכויות בנכסי בן הזוג האחר- כך נלמד הן מסעיף 4 לחוק יחסי ממון…”.
ישנם מקרים בהם נקבעת שיתופיות מוחלשת, ובן הזוג האחר זכה לא במחצית הזכויות אלא באחוז נמוך יותר.
לסיכום, כל שופט מחליט כראות עיניו ומידת הגמישות בפסק הדין גדולה היא, ונובעת בין היתר מהשקפת עולמו הפרטית של בית המשפט ומתפיסתו המשפטית כיצד לעצב את הלכת השיתוף.
