קשה להתעלם מהטענה כי שופטים שונים יפסקו אחרת בהתייחס לאותו מקרה וכי שיקול הדעת שיש לבית המשפט לענייני משפחה הינו נרחב
שני פסקי דין שניתנו השבוע (אוקטובר 17) יוצרים את הרושם לפיו כל שופט פוסק כראות עיניו על פי השקפת עולמו, ובהתאם לנטיית ליבו כאשר בו זמנית מיושמת ההלכה החדשה הנוגעת למזונות ילדים במשמורת משותפת, שנוצרה ממש לאחרונה בבית המשפט העליון בבע”מ 919/15 אך הפרשנות המעשית הינה שונה בתכלית.
האחד הינו פסק דינו של כב’ השופט יהורם שקד בתמ”ש 2180-06-16 והשני הוא פסק דינה של כב’ השופטת אורית בן דור לייבל בתמ”ש 56446-06-16.
כידוע לכל, לאחרונה נזקק בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים לשאלת חלוקת נטל חיוב המזונות בין ההורים ונקבעה הלכה חדשה, המשנה מהותית את הנוהג בעבר, הלכה לפיה בגילאי 6-15 שנים החיוב במזונות הוא מדין צדקה החל במידה שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה.
בכך למעשה הושווה הדין החל בגילאים 6-15 שנים לזה החל בגילאי 15-18 שנים, שגם אז החיוב על פי הדין העברי הוא מדין צדקה, והוא מוטל על שני ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות.
ההלכה של בית המשפט העליון בהתייחס למזונות במשמורת משותפת שינתה סדרי עולם, ולכאורה צריך בית המשפט להשית מזונות ילדים גם על האם ולא רק על האב בכל תיק ובכל מקרה
ודאי שהיינו מצפים לכך במשמורת משותפת, לא כל שכן כאשר המשמורת הבלעדית הינה של האב, ולא זו אף זו אלא שהדברים מחודדים יותר כאשר האם שוהה בחו”ל חלק ניכר מהזמן כך שכל העול מוטל על האב. אך לא כך היו פני הדברים בניתוח העובדתי והמשפטי שנעשה בתמ”ש 21810-06-16, שם התברר כי האב מגדל חמישה ילדים ואילו האם, אישה שהינה לכאורה מרשימה ובעלת תואר שלישי, חויבה בסכום מצחיק של 440 ₪ לכל חמש נפשות לצרכי ביגוד הנעלה וכיוצ”ב.
אין בליבי ספק שלו מצב הדברים היה הפוך היה האב מחויב גם מחייב במזונות חמשת הקטינים, בין אם אמיד הוא ובין אם לאו, בין אם יש לו הכנסה ובין אם לאו. שהרי נאמר כי אב חייב להשכיר עצמו לעבד כדי לספק צרכי ילדים. מדוע שהדברים לא יאמרו גם לגבי אישה, ודאי אם הינה משכילה, כעת כשאנו במאה ה- 21 ולאחר המהפך שהתחולל בעקבות פסיקת בית המשפט העליון.
עולה אם כן, שבמקרה זה לא ייושם בפועל פסק הדין החדשני שניתן בבית המשפט העליון בבע”מ 919/15 והדברים נותרו בגדר תיאוריה בלבד ללא יישום מעשי.
גם אם נניח שהאם במצב כלכלי לא שפיר הרי שאין בכך כדי לפתור אותה לחלוטין מכל אחריות ומכל חבות כלפי ילדיה, וכשם שאב לא היה יכול להפתיר עצמו ממזונות ילדיו בתואנה שאין הוא משתכר די צורכו כך גם נכונים הדברים לגבי האם.
פסיקה זו מפתיעה שבעתיים נוכח השינוי המהותי בסוגיית החיוב במזונות קטינים במשמורת משותפת, שינוי אותו התווה בית המשפט העליון אך לאחרונה.
פסק דין עם התייחסות שונה לחלוקת מזונות הילדים בין האב והאם ניתן ממש באותו שבוע
מנגד, וממש באותה עת, ניתן פסק דין בתמ”ש 56446-06-16, אשר פסק לשלושה ילדים גם יחד 1,500 ₪ כלומר 500 ₪ לכל אחד מהם, כאשר ההורים מצויים בחלוקת זמנים כמעט שווה אך לא שווה לחלוטין, וכאשר האב משתכר משמעותית יותר מהאם, בפער של 8,000 ש”ח. יש לציין כי האב חויב בשני שליש מההוצאות הנלוות, ככל הנראה בהתחשב בהכנסתו העודפת, ובכך נוצר האיזון בין ההורים.
יתר על כן, בית המשפט הביא גם בחשבון כי כמזונות זמניים לרבות מדור נפסק סך של 7,000 ₪ לשלושת הילדים, והורה על קיזוז חלקי של הפער בין המזונות הזמניים לסופיים. ככל שידוע לכותבת שורות אלו עומדת האם להגיש ערעור על הפסיקה הנמוכה נוכח הפער העצום בין שני ההורים בכל הנוגע להשתכרות החודשית.
הנה כי כן, רואים אנו, שתוצאות של הליכים משפטיים אינן צפויות, גם כאשר יש פסיקה מנחה ומחייבת שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון.
