פעמים רבות למדים על היות זוג ידועים בציבור בשל תמיכה כלכלית קבועה ומסודרת שהעניק הגבר לאשה על בסיס חודשי או אחר. השאלה הנשאלת היא האם כאין תלות כלכלית וכל אחד מתפרנס עצמאית והגבר אינו מעניק תשלום קבוע לאישה – אפשר לומר שאין הם ידועים בציבור כי אין תלות כלכלית
זה מכבר עלתה בפסיקה האפשרות כי חלף מן העולם הנושא של תלות כלכלית של אישה בגבר ואין זו כוונת החקיקה והפסיקה שרק אישה הנזקקת לכספים היא זו שתהא זכאית לקצבה כידועה בציבור.
נשים כיום מגיעות להישגים לא פחות מאשר גברים. יתכן והן מתאמצות יותר לשם כך אבל אי אפשר להתעלם מההישגים שהן משיגות, החל מטייסות שסיימו קורס טיס כמו גברים דרך רופאות העומדות בראש מרכזים רפואיים ומנהלות אותן לתפארת וכלה בנשים אשר מצויות בעולם ההייטק, אשר מצליחות להביא להנפקות ענק ולהכרה ביכולותיהן כנשים מובילות בתחומי הייטק המגוונים.
לאור האמור עלינו להתייחס לתכליתו של חוק הגמלאות. תכליתו היא לתת תוקף לחיים המשותפים שהיו לבני זוג. אם הייתה תלות כלכלית קרי שהכוונה לאפשר לידועה בציבור כמו גם לאישה החוקית להמשיך באותה רמת חיים.
אך בימינו לעתים קרובות אין תלות כלכלית אלא חיי שיתוף בעיקר כאשר שני בני הזוג עובדים. במקרים אלו הם מנהלים תכופות חשבונות בנק נפרדים אליהם מועברות משכורותיהם. יש על כן לתת משקל לרצונם המשותף לחיות בצוותא.
ד”ר שחר ליפשיץ במאמריו, מציין כי טיעונים בעד מוסד הידועים בציבור מתבססים בדרך כלל על מדיניות רווחה, על עקרונות חוזיים בדבר “חופש ההתקשרות” ועל רטוריקה ליברלית המכבדת את זכותם של פרטים לבחור באורח החיים המתאים להם.
שינוי הגישה עם שינוי העתים והגישה החברתית למוסד הידועה בציבור
מגורים במשותף בין ידועים בציבור פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום. עוזרת בית המתגוררת בבית דרך קבע לשם עזרה במשק בית אינה נחשבת לחיה חיי שיתוף עם בעל הבית.
מאידך אישה אשר גבר מגיע לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אישה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים – cohabitation.
על פי הפסיקה המודרנית הרי שקנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף. לא הרי עובדת משק בית המתגוררת בביתו של פלוני ולנה בביתו כהרי אישה שפלוני מתנהג בביתה כמנהג בעלים, בא לביתה כל אימת ששעתו פנויה מעבודה, משתפה בחייו ובחוויותיו גם אם אינו לן בביתה מדי יום.
האם יש רלוונטיות לתלות כלכלית
יש מי שיאמר שהתנאי לתלות כלכלית הינו מעליב ומיושן. במסגרת כך יש להסתייג ולהימנע – ככל שניתן – משימוש במושגים הטומנים בחובם עמדות סטראוטיפיות ומכלילות ביחס ל”תלותן” של נשים בגברים אשר לצידן.
ראוי ונכון על פי הפסיקה המתקדמת והמודרנית שלא לעשות שימוש במושגים העלולים לנגוס בערך השוויון בין המינים ולהביא אגב כך להנצחת מציאות קיימת באמצעות קיבוען של תפיסות שתרמו להתהוותה.
ניסוח מעין זה מצריך ויתור על הדרישה להוכחתה של “תלות כלכלית” של האישה בבן זוגה, שהינה היפוכה של העצמאות הכלכלית, כמו גם ויתור על הדרישה להראות כי אובדן בן הזוג מהווה בהכרח גם אובדן ה”מפרנס” או מוביל לחיי מחסור. זאת, כחלק מן התנאים הנדרשים להכרה במעמדה של אישה כ-“ידועה בציבור” של אלמוני.
פגיעה כלכלית להבדיל מתלות כלכלית
תנאים אלה יש להמיר בדרישות אחרות המלמדות על “פגיעה כלכלית”, או “חסר כלכלי” שנגרם לאישה עקב מות בן זוגה, בין ממשית ועכשווית ובין רעיונית או עתידית. פגיעה שהינה פועל יוצא של יחסי שיתוף וכן מחויבות הדדית ברמה גבוהה ששררו בינה לבין בן זוגה, כך שמעצם אובדן השיתוף וקשירת הגורל ההדדית – ללא רלוונטיות ל”תלות” – נגרמת באופן טבעי גם פגיעה כלכלית.
פגיעה זו באה לידי ביטוי הן בצורך המידי להסתמך על מקור פרנסה אחד בלבד, על הסיכונים והקשיים הטמונים בכך, הן בעלויות החיים הגבוהות יותר של אדם בודד להבדיל מזוג שחולק בעלויות משק הבית ומטלות החיים השונות, והן בצורך לשאת לבד במחיר הכלכלי הנלווה להתמודדות עתידית עם האירועים הקשים שצופנים בחובם לעיתים החיים, בעיקר בגיל המבוגר.
נקודת המוצא באשר לבני זוג נשואים הינה שונה וההנחה האפריורית שונה גם היא
ביחס לבני זוג שנישאו, יוצא החוק מנקודת מוצא של שיתוף ומחויבות הדדית וכתוצאה מכך בדבר פגיעה כלכלית מהסוג שפורט לעיל לאישה שהתאלמנה, כאשר גם אם מדובר בהנחה מכלילה – היא נכונה במספר מספיק של מקרים על מנת להצדיק קביעה רוחבית שחוסכת את הצורך בבדיקה עובדתית של כל מקרה, ומונעת את ההכבדה הביורוקרטית הכרוכה בכך מבחינת המוסד ומבחינת האלמנות מבקשות הגמלה.
מאידך “ידועה בציבור” תוכר ככזו לצורך קבלת גמלת שאירים רק כאשר ניתן להסיק מתוך נתונים אובייקטיביים על יחסי שיתוף משמעותיים, הכוללים גם היבט כלכלי ומחויבות הדדית בינה לבין בן זוגה המלמדים על פגיעה בדומה לזו שתוארה לעיל.
הדברים נכונים והגיוניים כאשר:
ניתן להראות שיתוף משמעותי במשאבים ובהכנסות או נשיאה משותפת בנטל ההוצאות לסוגיהן;
ניתן להניח ברמה נאותה של סבירות, כי המחויבות ההדדית של בני הזוג זה כלפי זו הייתה ברמה כזו, שלו אחד מבני הזוג היה נזקק לסיוע בכסף או בשווה כסף – הרי שבן הזוג האחר היה עומד לצידו “בעוני ובחולי”;
כאשר ניתן להניח כך במקום בו עולה כי הטוענת למעמד של “ידועה בציבור” של פלוני תרמה תרומה משמעותית למערכת היחסים שבין בני הזוג, בכסף או במאמץ שממנו נהנה בן הזוג שנפטר. לעיתים, במקום הפניית משאביה לאפיקים שיכולים היו להשיא לה תמורה כלכלית ועוד.
לא למותר לציין כי בדרישות כאמור, המדגישות את יסוד השיתוף ואת החסר הממשי או הרעיוני הנוצר בשל גדיעתו עקב מקרה מוות יש לבסס את ההצדקה למילוי חסר זה על ידי הציבור על יסוד עיקרון של ערבות הדדית.
כב’ השופטת רוזנפלד בע”ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי נ’ קרן הגמלאות המרכזית גורסת כי –
“גם בהעדר מחסור כלכלי [להבדיל מפגיעה כלכלית], כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תיחשב ל”אלמנה” אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית”. ברוח זו נכתב גם בעב”ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן נ’ המוסד לביטוח לאומי כי “חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה.” וכך גם בעב’ 8010/01 זליקוביץ נ’ מגן קרן פנסיה לקואופרציה ביצרנות, תחבורה ושירותים, אגודה שיתופית.
כך גם גורסת כב’ השופטת גליקסמן, כי –
“כיום, אין מקום שבית הדין יצא מהנחה כי בכל משק בית משותף עיקר עול הפרנסה מוטל על הגבר, והוא נושא בעול הכלכלה והמחיה של בת זוגו. המקרים בהם שני בני הזוג נושאים במשותף בעול הפרנסה, בחלקים משתנים, כאשר לעתים חלקה של האישה הוא אפילו גבוה יותר מחלקו של הגבר, הולכים ומתרבים.”
נראה כי מן הראוי להמשיך ולדבוק במגמה זו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
