בשני פסקי דין שניתנו באמצע דצמבר 16 נשללה זכותה של הידועה בציבור לשיתוף רכושי בנכסים ונקבע כי הידועה בציבור לא הרימה את הנטל הכבד יחסית שהוטל עליה לצורך ההוכחה כי הנכסים הינם משותפים וברי איזון בין בני הזוג.
בשני המקרים אגב, המתינה הידועה בציבור לכאורה, לפטירת בן זוגה ורק אז פנתה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, דבר המכביד על ברור העובדות בהתחשב בכך שבן הזוג הלך לבית עולמו וגרסתו אינה יכולה להישמע בבית המשפט.
יש להבחין בין מצב שבו צדדים אכן חיים כידועים בציבור עם כוונה להפרדה רכושית מלאה לבין מצב בו בני הזג גם מתכוונים לשתף האחד את השני ברכושם ונוהגים בהתאם.
יש גם להבחין בין מצב בו רכוש שנצבר הושג במהלך החיים המשותפים לבין מצב בו כל אחד הגיע לזוגיות עם רכוש שכבר הושג ונצבר.
אלו מקרים נפרדים ויש לשים על כך את הדגש, ולא להתבלבל בין המקרים. עצם העובדה שצדדים מתגוררים יחדיו וחיים חיים משותפים, אינו מצביע בהכרח על רצון וכוונה לשיתוף רכושי, ודאי שלא במקרה בו הרכוש הגיע טרם הזוגיות.
כוונת שיתוף אינה נוצרת רק מעצם החיים המשותפים
הלכה היא, כי גם אם ייקבע שבני זוג חיו כידועים ציבור, אין בכך בכדי להחיל עליהם באופן אוטומטי את חזקת השיתוף ואין להסיק כי רכוש שנרכש ע”י מי מהם בנפרד, הינו רכוש משותף.
על מנת שתחול הלכת שיתוף לגבי רכוש נפרד כזה – יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד ל”ח(1) 433, ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד נ”א(1) 537; בר”ע 1468/96 יקותיאלי נ’ יקותיאלי, ע”א 65/89 מוסטפא נ’ מטוע פ”ד מ”ד (4) 197; ע”א 749/82 מוסטון נ’ וידרמן פ”ד מ”ג (1) 278; ע”א 625/83 ברקוביץ נ’ בודניה פ”ד מ”א(4) 581) ועוד ועוד).
נטל הראיה הוא על הטוען לשיתוף
על הטוען לשיתוף רכושי בין ידועים בציבור, מוטל נטל ראייתי מוגבר להוכיח את כוונת השיתוף. כך בע”א 52/80 שחר נ. פרידמן המאוזכר לעיל נאמר: אין חולק, כי מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק, שרכוש, שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא…. למעשה, מבססים בתי המשפט את מסקנתם בדבר שיתוף בני הזוג בנכסים על הסכם מכללא ביניהם, שאת קיומו ניתן ללמוד מכל הנסיבות.
משמעות הדבר, היא כי נטל ההוכחה הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף ברכוש – כבד יותר מנטל ההוכחה כאשר מדובר בבני זוג נשואים. יש גם השפעה לעובדה שהידועים בציבור לא נישאו ובמיוחד לו יכלו להינשא.
ההלכה מוסיפה ומורה, כי אף אם יקבע כי יש להחיל את הלכת השיתוף, הרי שהיות הצדדים ‘ידועים בציבור’ – ולא נשואים – הינה בעלת משמעות לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף. ראה למשל ע”א 4385/91 סלם נ. כרמי שלעיל שם נקבע: העובדה שבני-זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף … אך קיום חיי-צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות, לא רק לעניין עצם תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג ‘ידועים בציבור’, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג כאלה בנכסים….
משמעות הדברים היא, כי היקף הלכת השיתוף בין ידועים בציבור מוגבל לאותם נכסים אשר נצברו במהלך החיים המשותפים ומשמשים את הצדדים בחיי היום-יום, או נרכשו על ידם במשותף, כדוגמת תכולת הדירה, המכונית המשותפת ולהבדיל, לדוגמא, מנכסים עסקיים.
בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ‘ידועים בציבור‘, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף.
להחלת עקרון השיתוף בנכסים אחרים של מי מהם, וגם כאלה שנצברו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג.
אף אם בית משפט יצא מנקודת הנחה כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור, הרי שאין די בכך כדי לקבוע שעל הצדדים חלה הלכת השיתוף ועל התובעת להביא ראיות לכוונת שיתוף מפורשת, דבר שלא עלה בידה בפועל.
המשטר הרכושי שבני הזוג מחליטים להחיל במערכת היחסים שביניהם
לבחינת השאלה מהו המשטר הרכושי החל על בני זוג ידועים בציבור, יש לבחון תחילה את אופיו של הקשר ביניהם. מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא (בע”מ 8500/12 פלוני נ’ פלונית).
מהם התנאים ליצירת מצב של שיתוף בנכסים לגבי ידועים בציבור
בפסיקה נקבע, כי בהתקיים תנאים מסוימים כגון, קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים, עשויה הלכת שיתוף הנכסים, יציר הפסיקה לחול גם על בני זוג החיים “כידועים בציבור“.
אף אם יקבע כי ש להחיל את הלכת השיתוף, הרי שהיות הצדדים ‘ידועים בציבור’ – ולא נשואים – הינה בעלת משמעות לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף.
משמעות הדברים היא, כי היקף הלכת השיתוף בין ידועים בציבור מוגבל לאותם נכסים אשר נצברו במהלך החיים המשותפים ומשמשים את הצדדים בחיי היום-יום, או נרכשו על ידם במשותף.
נכסים שלא נצברו במהלך החיים המשותפים
באשר לנכסים אחרים של מי מהם, ולו כאלה שנצברו על ידי מי מבני הזוג בתקופת החיים המשותפים, לצורך החלת דין שיתוף בהם תידרש ראיה נוספת כלשהי, כוונת שיתוף מפורשת, למצער ראיה שתעיד ולו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג. (ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד נא(1) 337 וע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד ל”ח(1) 433).
בני זוג נשואים לעומת ידועים בציבור בכל הנוגע לנטל ההוכחה
השוני בין בני זוג נשואים לבין בני זוג “הידועים בציבור” הינו בנטל ההוכחה וכאמור גם לגבי סוג הנכסים לגבם יוחל השיתוף. הקמתה של חזקת שיתוף שלא נסתרה, עשויה להעיד על שיתוף רק ביחס לנכסים המשמשים את בני-הזוג ביומיום, או בכאלה שנרכשו על ידם במשותף. אף באשר לנכס משפחתי מובהק כאמור, תידרש מידה מסוימת של הוכחה, אותו “דבר מה נוסף” על עצם החיים הזוגיים, כי אכן התכוונו הצדדים ליצור שיתוף בנכס בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני.
שיתוף ספציפי גם הוא אפשרי
בעניין זה אין הבדל ממשי בין ידועים בציבור ובין בני זוג נשואים, כאשר נבחנת סוגיית שיתוף ספציפי בנכס, אשר הובא אל החיים המשותפים, אך על ידי אחד מבני הזוג, ללא תרומה של האחר.
נטל ההוכחה הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף רכושי, הינו נטל כבד יותר מאשר על בן זוג נשוי הטוען לשיתוף כאמור. הנטל הראייתי המוגבר הינו כפול: מחד – נטל מיוחד להוכחת קיומה של הלכת שיתוף בין ידועים בציבור בכלל ומאידך , נטל כבד להוכחת שיתוף בנכס חיצוני שנרכש קודם התגבשות היחסים “לידועים בציבור” בפרט.
יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני.
דבר מה נוסף נדרש בעניין החלת שיתוף בין ידועים בציבור
ההלכה הנוהגת, שלהוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים, הר כגיגית, הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור בג”צ 4178/04 פלוני נ’ בית הדין הרבני וע”מ (י-ם) 547/04 פלונים נ’ אלמוני.
דירת המגורים כגולת הכותרת של נכסים משותפים
כידוע, דירת המגורים הוכתרה לגולת הכותרת של חזקת השיתוף והנטל הרובץ על התובע שיתוף בה הוא קטן יחסית (ע”א 806/93 י’ הדרי נ’ ש’ הדרי, פ”ד מח(3) 685; ע”א 741/82 מ’ פיכטנבאום נ’ ד’ פיכטנבאום ואח’, פ”ד לח(3) 022,; ע”א 1918/92 עירית פרבר נ’ עמיחי פרבר, פ”ד מח(4) 540.
המקרה הראשון
בנסיבות המקרה בתיק זה, הדירה בה התגוררה התובעת עם המנוח אינה רשומה – ומעולם לא הייתה רשומה – על שם המנוח, אלא נרשמה מיום רכישתה על שם נכדתו של המנוח. לטענת התובעת, הדירה נרכשה על ידי המנוח ומכספיו והלכה למעשה, היה המנוח הבעלים של הדירה והרישום על שם ג’ הינו פיקטיבי בלבד.
העובדה כי המנוח בחר לרשום את הדירה באופן פיקטיבי על שם נכדתו, ולא על שמו, מעידה על כך שהתובע פעל באופן מכוון על מנת למנוע כל הסתברות ליצירת שיתוף רכושי בדירה עם התובעת.
לא זו אף זו, לאחר רכישת הדירה בשנת 1999, הוחתמה התובעת על טופס בו היא מצהירה כדלקמן כי הינה ברת רשות בלבד של הנכבדה והיא מצהירה כי לא שילמה כל תמורה עבור הדירה וכן ויתרה על זכויות למדור או זכות לחזקה, לשכירות, לבעלות, לדמי מפתח, לדמי שימוש, לדמי מפתח או לדמי פינוי בקשר עם הדירה.
התובעת טוענת כי הוחתמה על ההתחייבות הנ”ל במירמה, תוך שהמנוח טען בפניה כי מדובר בחתימה על נושא אחר לגמרי ואולם בית המשפט קובע כי גם אם הדברים נכונים הרי שיש בכך גילוי דעתו של המנוח בצורה ברורה שאין לו כל כוונת שיתוף.
בית המשפט מתרשם כי התובעת והמנוח התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת, לא היה להם חשבון בנק משותף לניהול משק הבית והתובעת הודתה כי במהלך כל 33 השנים בהם התגוררו תחת קורת גג אחת, לא רכשו אף נכס במשותף.
האם היו התובעת והמנוח ידועים בציבור?
יתכן מצב בו צדדים יתגוררו יחד אך לא יחשבו לידועים בציבור מפאת אופיים של היחסים ביניהם
חלק מהפרמטרים שנקבעו בפסיקה להכרה ביחסי בני זוג כיחסי “ידועים בציבור” הם:
- מגורים משך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, בה מעבירים עתותיהם לרבות ארוחות וסעודות משותפות.
- יוצאים ומבלים יחד, לבד ועם אחרים, נוסעים נסיעות משותפות לחו”ל.
- דואגים אחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית.
- מביעים דאגה האחד לשני ולמצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו.
- המבחן סובייקטיבי ודינמי. הדברים שונים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים.
ניתן להסתייע, מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם. וראה לעניין זה את האמור בתמש (חי’) 48219-02-11 ה.ש נ’ נ.ש בג”ץ 4178/04 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים.
מיהם ידועים בציבור?
ידועים בציבור הם בני זוג שבחרו לקשור זה בזו את חייהם ולנהל חיים משותפים, מבלי למסד את הקשר ביניהם על דרך של נישואין. בפסיקה נקבעו שני יסודות מצטברים, אשר התקיימותם הינה תנאי לביסוס מערכת יחסים של ידועים בציבור: הראשון, קיום חיי משפחה; השני, ניהול משק בית משותף. בע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר, פ”ד כד (1) 617 נקבע: יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בני זוג המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי הפילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק האישה ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי מוצלחים ומדכאים. והאישה, הפילגש – אצלה תופס בדרך כלל מקום נכבד מצבו החומרי ומעמדו החברתי של האיש המשמש לה פטרון וגומל חסדים, ותמורת זאת מעניקה לו את חסדיה הגופניים. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך הצורך האישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים …”
כן נקבע כי שאלת קיומם של יסודות אלה תיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים, היינו, כיצד הצדדים עצמם תפסו את מערכת היחסים ביניהם (ע”א 107/81 אלון נ’ מנדלסון פ”ד מ”ג(1) 431).
לעניין התנאי חיי משפחה – נקבע כי הוא מורכב מחיים אינטימיים, כמו בין בעל ואישה, המושתתים על יחס של אהבה, מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו (ע”א 235/72 בירנבאום נ’ עזבון לוין, פד”י כז(1) 645).
אשר לתנאי ניהול משק בית משותף – נקבע כי מדובר בחיי משפחה משותפים, כמקובל בין בעל ואישה הדבקים זה בזה. שיתוף במקום המגורים, בפעולות היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו כפי יכולתו (ע”א 621/69 הנ”ל).
נטל ההוכחה רובץ על הטוען להכרה בבני זוג במסגרת של ‘ידועים בציבור’ ובענייננו – על התובעת (רע”א 9755/04 סיגל ביטון נ’ קצין תגמולים – משרד הביטחון
מדובר בתנאים מצטברים, להכרה בבני זוג כידועים בציבור. תנאים אלה הם בגדר מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני ,היא שאלה עובדתית שעל הערכאה הדיונית להכריע בה, לפי התשתית הראייתית הנפרסת בפניה.
מגורים משותפים אינם מספיקים ליצירת מעמד של ידועים בציבור
אין חולק כי התובעת והמנוח התגוררו תחת קורת גג משותפת. יחד עם זאת, בעוד התובעת טוענת כי קיימה עם המנוח חיי זוגיות לכל דבר ועניין, טוען הנתבע כי המנוח נתן לנתבעת להתגורר בביתו כדיירת, מתוך טוב ליבו, כיוון שלא היה לה מקום אחר לשהות בו ועד אשר ימצא לה שידוך לנישואין.
נטען כי לאורך כל התקופה יצאה התובעת עם בני זוג פוטנציאליים למטרת נישואין, הכל בגלוי ובידיעת המנוח ובני משפחתו. עוד נטען כי התובעת ובני משפחתה, כמו גם המנוח ובני משפחתו, ראו בתובעת אישה צעירה ורווקה המחפשת זוגיות ואיש לא ראה בתובעת בת הזוג של המנוח, בוודאי שלא המנוח עצמו.
הטענה העיקרית הינה כי התובעת והמנוח ניהלו חיים נפרדים לחלוטין, המנוח בילה את רוב זמנו בסלון ביתו או בבית הנתבע, בעוד התובעת נהגה להגיע כל יום מעבודתה ולהסתגר בחדרה.
נטען כנגד התובעת כי המנוח והתובעת לא רכשו דבר אחד במשותף וכל כלי הבית, הבגדים, הרהיטים ומוצרי החשמל בדירה, נרכשו בנפרד וסומנו כשייכים לתובעת או למנוח והייתה ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת, כי התובעת והמנוח רכשו כל אחד לעצמו את שהיו צריכים ואפילו האוכל במקרר הופרד וסומן.
עוד נטען כי התובעת לא נאלצה לדאוג למשק הבית וכי הייתה מבשלת אשר בישלה גם עבור המנוח, הנתבע היה יוצא עם המנוח למסעדות, מזמין עבורו משלוח ממסעדה או שהמנוח היה סועד בביתו של הנתבע.
בנוסף עלתה הטענה כנגד התובעת כי לתובעת היה בן זוג וכי המנוח העניק לו מפתח לדירה והוא נהג לשהות בה, לאכול, להתקלח ולבלות את זמנו עם התובעת.
מעבר לכך נאמר כי התובעת לא הייתה לצדו של המנוח בבית החולים בשעה שנפטר, כשם שמעולם לא נכחה בבדיקות אשר עבר המנוח, לא בבית החולים ואף לא כאשר רופא היה מגיע אליו הביתה.
מנגד, התובעת מתארת מערכת יחסים זוגית לכל דבר ועניין וטוענת כי הכירה את כל בני משפחתו, הוזמנה לארוחות משפחתיות ולביתם של ילדיו וכי כאשר המנוח עוד היה צעיר, הוא נהג להתלוות אליה לביקורים אצל הוריה אולם אלה פחתו כאשר נקפו השנים מפני שהנסיעה באוטובוס הקשתה עליו. התובעת טוענת כי יחסיו של המנוח עם משפחתה היו כה קרובים עד שנהג לקרוא לאמה של התובעת ‘אמא’.
התובעת טוענת כי אמנם אביה רשם אותה פעם אחת, לפני שנים רבות וללא ידיעתה, במשרד שידוכים, אולם היא מעולם לא נפגשה עם אף גבר למטרת שידוך וניהלה לאורך כל השנים זוגיות אוהבת ומכבדת עם המנוח.
התובעת טוענת כי בשנים הראשונות לזוגיות נהגו היא והמנוח לבלות במסעדות ובתי קפה, אולם כאשר המנוח הזדקן, העדיף להישאר בבית ועל כן בילו בני הזוג את זמנם בבית או בקרב בני משפחתם.
התובעת טוענת כי במהלך חייהם המשותפים, עברו היא והמנוח שלוש דירות; בשתי הדירות הראשונות, חלקו חדר שינה משותף ואילו רק בדירה השלישית, בחר המנוח ללון בסלון מתוך התחשבות בתובעת אשר נחירותיו הפריעו לשנתה. התובעת טוענת כי חרף הפרדת הלינה, המשיכו הצדדים לקיים יחסי אישות וליהנות מאינטימיות.
התובעת טוענת כי למעט בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח, היא זו שדאגה לניקיון ואחזקת הבתים בהם התגוררו וכי ערכו קניות יחדיו וכי קיבלה מן המנוח כספים לצרכים אישיים.
התובעת טוענת כי המנוח אשר ידע כי הכנסתה מועטה, נשא בכל הוצאותיהם ואילו היא תרמה כפי יכולתה ובין היתר, סייעו לה הוריה כספית מדי פעם באופן סמלי.
התובעת טוענת כי כאשר עברה לגור עם המנוח, כל פרטי המיטלטלין הדרושים לבית כבר היו שם, נוכח פער הגילאים והעובדה שהמנוח כבר היה נשוי בעבר והתגורר בדירה מרוהטת ומאובזרת.
כן טוענת התובעת כי היא זו שדאגה וטיפלה במנוח וכי נאמר לה שאין צורך שתצטרף לבדיקות ומוטב כי תישאר בבית, וכך היה גם ביום פטירתו של המנוח אשר נכנס לניתוח אלקטיבי אשר הסתבך וממנו לא יצא.
בחקירתה, לא ידעה התובעת לענות על פרטים שונים הנוגעים למשפחתו הקרובה של המנוח, אשר הדעת נותנת כי בן זוג יהיה מודע אליהם בחיי בן זוגו, בפרט מקום בו בני זוג מקיימים מערכת יחסים כה חמה ואינטימית כמו זו לה טוענת התובעת.
בית המשפט מתרשם כי הצדדים לא היו ידועים בציבור הגם שהתגוררו יחדיו.
המקרה השני
במקרה השני שנדון בפסיקה נקבע כי הצדדים אמנם היו ידועים בציבור אך ללא כוונת שיתוף בנושא הרכוש וגם לא מהמועד שהתבקש על ידי התובעת.
באופן חריג יחסית, בתיק זה קיימת עמדת המנוח ,שהותיר תצהיר מיום 28.6.13 (ממנו עולה עמדת המנוח לעניין המצב הרכושי שבין הצדדים שהינו הפרדה רכושית מוחלטת:
מתחילת חיינו המשותפים ועד היום, חלה הפרדה רכושית מלאה בין רכושי לבין רכושה של מ.: לכל אחד מאיתנו רכוש משלו ולכל אחד מאיתנו הכנסות משלו. אנו הקפדנו על הפרדה זו בין היתר, ולכל אחד מאיתנו ילדים ונכדים מנישואין ראשונים ואנו הגענו לזוגיות בגיל מבוגר יחסית ולאחר מערכות נישואין קודמות.
“בכל שנות חיינו המשותפים לא היה למ. ולי חשבון בנק משותף ולכל אחד מאתנו היה חשבון בנק בבעלותו היחידה (לי היו 3 חשבונות בנק).
באשר לדירה כותב המנוח בתצהירו:
בכל שנות חיינו המשותפים התגוררנו בדירה שבבעלותי. הדירה שבבעלותי כיום נמצאת …. הדירה נרכשה בכספי, מתמורה שקיבלתי ממכירת דירה אחרת …. שהייתה בבעלותי.
בכל השנים בהן התגוררנו מ. ואני בדירתי , אני נשאתי בכל הוצאות אחזקת הדירה, כולל תשלומי ארנונה, חשמל , מים, טלפון, גז , כבלים ואינטרנט(הארנונה שולמה על ידי מראש עד לסוף שנת 2013) כמו כן נשאתי בכל הוצאות הכלכלה המשותפות.
המנוח אף מציין בסעיף 10 לתצהיר כי לתובעת דירה בבעלותה ודמי שכירות משולמים לתובעת בלבד כי היא עובדת והכנסתה שייכת רק לה וגם ציין בהמשך תצהירו חלוקת מטלטלין בין הצדדים על פי רכישתם.
בסעיף 15 לתצהיר מסכם המנוח: הנני מצהיר כי אין למ. חלק ברכושי ובהכנסותיי, ובאופן הדדי אין לי חלק ברכושה ובהכנסותיה של מ.
לאור עמדתו הברורה של המנוח, בוחן בית המשפט האם התובעת הצליחה לסתור עובדתית את המצוין בתצהירו של המנוח ומגיע למסקנה שלילית ועל כן דוחה את תביעתה לשיתוף ברכוש הגם שהיו ידועים בציבור.
יתר על כן התובעת הצהירה למל”ל כי הינה חיה בגפה ואין לה בן זוג ושום רכוש וכך גם בבקשה לקצבת זקנה. הכתובות שנמסרו לא היו בדירת המנוח.
התובעת נשאלה לגבי טופס בקשה לקצבת שארים מיום 10.3.14 כאשר בסעיף רכוש משותף ציינה פריטים שונים אך לא רשמה את הדירה או כספים או זכויות.
הדבר מחזק את תצהיר המנוח בדבר הפרדה רכושית.
התובעת אישרה כי הדירה נרכשה לפני שהצדדים הכירו, וכך גם לגבי רישיון המונית ולא היה לה מידע על כספי קצבת שארים וביטוח שקיבל המנוח, לאחר שאשתו נפטרה.
התובעת לא הצליחה להוכיח שיתוף בחשבונות, או כי השתתפה כלכלית ברכישת הדירה, או כי נשאה בהוצאות אחזקת הבית, דוגמת תשלום ארנונה, חשמל, מים, טלפון, גז, כבלים ואינטרנט.
כמו כן, לא הצליחה התובעת להוכיח כי תקופת היות הצדדים ידועים בציבור התחילה לפני שנת 1992. בכל פניותיה למל”ל לא ציינה את היותה ידועה בציבור, ואת הרכוש הנוסף שלטענתה מגיע לה מהמנוח. כאמור, נטל ההוכחה בתביעה הינו על התובעת שלא עמדה בנטל. לפיכך תביעת התובעת לשיתוף בנכסים נדחית.
סיכום
ראינו אם כן שהמשימה להוכיח כוונת שיתוף בין בני זוג לא נשואים אינה פשוטה ולא בנקל יעלה בידי אשה להוכיח כוונת שיתוף ודאי שלא ביחס לרכוש שנרכש שלא ממאמץ משותף של הצדדים.
