חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש בשל העדר רכיב “המאמץ המשותף” בנישואין
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
אומץ שיפוטי רב גילה בית הדין הרבני כאשר עשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לצורך הותרת חלק גדול יותר של הרכוש בידי אישה אשר שלושים שנים הייתה נשואה לבעל, לו ילדה ארבעה ילדים ואשר מיעט לעבוד בשל עצלנות, שתה לשוכרה, הימר, ולא סייע בפרנסת המשפחה.
עיקרה של הסוגיה הרכושית, מבחינה משפטית, היושבת על שולחנו של בית הדין הרבני היא האם יש להחיל את חוק יחסי ממון בין בני הזוג הנוכחי או שמא נכון במקרה דנן לאמץ את סעיף 8 לחוק יחסי ממון בדבר חלוקה לא שוויונית. יודגש כי, בני הזוג ביקשו לחלק את רכושם לפי חוקי מדינת ישראל ולא לפי חלוקה הלכתית ואף עשו קניין בפני בית הדין הנותן תוקף להסכמתם זו.
במקרים השגרתיים קובע בית הדין כי אין ספק שלפי החוק באופן כללי יש לחלק את כל הרכוש שהצטבר במהלך שנות הנישואין בין שני בני הזוג בחלקים שווים דהיינו יש לבצע איזון משאבים שוויוני. כפי שנאמר בסעיף 5 לחוק:
- (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט וכו’.
עם זאת סעיף 8 לחוק מאפשר חלוקה שאינה שוויונית אם ראה בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
לטענת התובעת במקרה דנן יש להחיל את סעיף 8 לחוק ולקבוע חלוקה שאינה שוויונית וזאת משום שבעלה לא עסק שנים מרובות בעבודה והיה מעין טפיל על חשבונה, התפרנס ממעשי ידיה. למרות שלפי דברי התובעת לא הייתה סיבה המצדיקה התנהלות כזו ורק עצלותו והסתמכות על משכורתה הביאו אותו לבטלה. בנוסף לכך גם מעט השתכרותו החודשית ממכירה של “סחוג” שימשה אותו בלבד לצרכים אישיים והכסף שהרוויח לא נכנס לחישוב ההוצאות המשפחתיות.
בנוסף טענה התובעת שגם השימוש בכספי המשפחה על ידי בעלה לקה בחוסר היגיון כלכלי וכלל קניית שתייה חריפה ברמה יומיומית וכן בזבוז כסף בהימורים למיניהם. משום כך, טוענת התובעת, שלא יהא זה מן הצדק שהיא שעבדה במשך שנים מדי יום ביומו והפרישה ממשכורתה או שהפרישו עבורה במקום עבודתה, כספים לצורך ימים סגריריים תצטרך לחלוק זאת עם אדם שהתנהג בדרך הנ”ל – לא עבד, לא פרנס, לא השאיר כספים לימים קשים ואף התנהג בבזבזנות חולנית.
לעומתה, טוען הנתבע, שהעובדות שאותן הציגה התובעת אינן נכונות ובפועל הוא עבד כמעט במשך כל ימי הנישואין והכניס את הכספים שהרוויח מעבודתו לרווחת המשפחה כולה ורק משום שעבודתו הייתה בביתו פנימה או בדרך שאינה מדווחת לרשויות ומסגרות פרטיות ולא עיסוק כשכיר לא נותר מהכספים שהרוויח מאומה.
לדבריו הכספים שנרשמו לטובת אשתו בקרנות הפנסיה קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שייכים לשניהם בחלקים שווים מכיוון שרק מפאת עבודתו והשתכרותו יכלו להרחיב את ביתם, כך שעתה הוא כולל חמישה חדרים ולא חדר וחצי כאשר קנו אותו ורווחתם הכלכלית בחיי היום יום הייתה נאותה.
גם בעניין ההימורים טוען הנתבע שסך כל הימוריו בחודש לא עלו על יותר ממאה ₪, לא זו בלבד שהוא לא בזבז את כספי המשפחה בכך, אלא להיפך פעמים מספר זכה באמצעות ההימורים בכסף רב ופעם אחת זכה בסכום גדול מאוד, והוא הוכיח זאת לבית הדין בהראותו את כרטיס זכייתו.
בעניין השתייה החריפה טען הנתבע שהוא לא שתיין או אלכוהוליסט, אלא שותה בקבוק אחד או שניים של בירה ביום ודרך זו של שתייה מקובלת ונורמאלית ואינה חריגה כלל.
המסמכים מהביטוח לאומי שהציג הנתבע בעניין זמן עבודתו והשתכרותו מעבודה מעלים שבאופן רשמי חודשי עיסוקו היו מעטים ומסתכמים בכ־20% מהזמן בו היו הצדדים נשואים גם לדברי הבעל בחקירתו היו שנים רבות שלא עסק בכל עיסוק לפרנסתו פרט כאמור לעשיית “סחוג” שהשכר שקיבל עבור כך הסתכם בכ־700 ₪ לאחת מהגרסאות שמסר בבית הדין וב- 1,000 ₪ לגרסה שנייה. גם סכום זה כאמור שימש לצרכיו הוא.
מפסקי דין רבים עולה כי מצב זה של חוסר תעסוקה של אחד מן הצדדים כאשר אינו נושא לכל הפחות בנטל משפחתי אחר מהווה סיבה ראויה לחלוקה שאינה שוויונית.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מעניק לבית המשפט או לבית הדין ממד של גמישות בחלוקת הרכוש ו- איזון המשאבים כאשר ישנן “נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת”. אמנם החוק אינו מפרט מהן הנסיבות המיוחדות ומתי על הערכאה המשפטית להפעיל שיקול דעת הקובע חלוקה לפי יחס אחר, אולם כאמור ישנם פסק דין רבים המגדירים מעט מנסיבות אלו.
הנשיאה לשעבר ביניש עמדה על כך באחד מפסקי הדין וטענה כי סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים. (ע”א 1915/91)
אמת מידה מרכזית לאימוץ סעיף 8 נוגעת למילוי החובות של בני הזוג במסגרת המשפחתית ומתחשבת במאמץ המשותף לצבירת הנכסים. במיוחד נלקח בחשבון מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי הזוג למען המשפחה. (אריאל רוזן צבי עמודים 354 ו־357).
בעניין זה פסק גם השופט בן ציון גרינברגר וסיכם שהחוק מבוסס על “המאמץ המשותף” להשגת הרכוש. תמ”ש 12950/03 בתמ”ש 1066/06 .
סוף דבר ברור לחלוטין שכאשר ערכאה השיפוטית קובעת כי אחד מן הצדדים לא עמד במבחן “המאמץ המשותף“, מהווה הדבר סיבה נכונה להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
ההשלכה למקרה שלפנינו
לדבריו בעדותו בבית הדין חלק גדול מהזמן בו עסק כעצמאי כקבלן בנין, העסק הפסיד. אמנם לאחר מכן הסביר שכוונתו הייתה שהרווחים היו מועטים, אולם הסבר זה אינו מתיישב עם דבריו בבית הדין כי קרוב לארבע שנים העסק לא הרוויח.
לו היה מתרשם בית הדין כי הוא התאמץ באותם שנים ויד הגורל היא שעיכבה את הפרנסה אזי מסתבר שהיה מקום לקחת זאת בחשבון, אולם למרבה הצער נראה כי הבעל הוא אדם עצל ואינו מתייחס לעבודה כעניין שיש בו ברכה לאדם והיא תפקידו וחובתו של כל בעל משפחה. אין ספק כי הוא ראה באשתו מכרה זהב המכניסה את כל משכורתה לרווחת חיי המשפחה, כאשר הוא יכול לשבת בטל בלא מעש.
גם התנהלותו מול הביטוח הלאומי מוכיחה כי האמת רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. בו בזמן שהוא מצהיר כי הוא גר בפירוד מאשתו ובשל כך מקבל גמלה הוא בפועל חי בביתו ומרמה את הרשויות. ברור לחלוטין שהנתבע בוחר להשיג כספים שלא על ידי עמל ויגיעה בשל עצלותו, אלא באמצעים אחרים קלים יותר כמו הסתמכות על עבודת אשתו וכן הסתמכות על רשויות כאלה ואחרות.
סוף דבר ברור לחלוטין שזהו המקרה שבו יש להפעיל את סעיף 8 לחוק ולא לאפשר שגם לאחר הגירושין יחיה הנתבע מעבודת האישה לבדה במשך חייה.
שיעור החלוקה הלא שוויונית
מהדו”ח שהציג הנתבע בדבר חודשי העסקתו במשך שלושים וארבע שנים עולה כי עיסוקו לא עלה על 20% מהזמן ואשר על כן במקרה כזה היה בידי בית הדין לקבוע כי החלוקה תהא 80% לאישה ו-20% לבעל.
אולם כיוון שהאישה תבעה בנוסף לחלוקת הרכוש ולמרות שהאישה יזמה את הגירושין בסופו של דבר ישנן סיבות רבות המצדיקות קבלת הכתובה גם במקרה זה.
הסיבה הראשונה היא התנהלותו הכלכלית של הבעל שעליה הורחב לעיל ויש מקום לראות בזה הבעל כבעל שאינו זן ואינו מפרנס.
בשל הסיבות הנ”ל נכון היה לפשר בעניין חיוב הכתובה ובמיוחד נוכח העובדה כאמור לעיל שהכתובה נכתבה בלירות וקשה מאוד להעריכה כעת.
אשר על כן, קובע בית הדין כפשרה הקרובה לדין שב-20% אחוזים מהזכויות הפנסיוניות של האישה שמדין חלוקת רכוש היה על האישה להעביר לבעלה, יישארו ברשות האישה כתשלום עבור כתובה ויתרת ה-80% של הזכויות הסוציאליות של האישה יישארו ברשותה בהתחשב בכך שנקבע שלא היה מאמץ משותף.
דירת בני הזוג תימכר ותחולק שווה בשווה בין הצדדים וניתן לגביה צו לפירוק שיתוף.
עולה אם כן שהפיצוי של האישה על תרומתה הרבה לחיי הנישואין ועל תרומתו השלילית או האפסית של הבעל – יהיה שלא יבוצע איזון משאבים בזכויות שצברה במקום עבודתה.
