משק בית משותף בזיקה למוסד הידועים בציבור
מוסד הידועים בציבור הפך עם השנים לחלופה מקובלת למוסד הנישואין, אולם הכרה בזכויות בני זוג במעמד זה מותנית בהוכחת משק בית משותף, שהוא אחד מהתנאים המרכזיים והמבחנים המהותיים לקבלת זכויות סוציאליות ומשפטיות.
משק בית משותף אינו מסתכם רק במגורים תחת קורת גג אחת, אלא משקף התנהלות זוגית הכוללת שיתוף כלכלי, חלוקת אחריות בניהול חיי היומיום, וקיום חיים משותפים מתוך מחויבות הדדית ושותפות גורל.
שאלות רבות מתעוררות ביחס למידת השיתוף הנדרשת ולמאפיינים המהווים הוכחה לניהול משק בית משותף, כאשר בתי המשפט ובתי הדין לעבודה נדרשים לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו הייחודיות.
בפני בית הדין לעבודה, נדונות מעת לעת תביעות שיש להן ממשק ברור לדיני המשפחה.
המדובר בתביעות בהן נפטר אחד מבני הזוג, ומי שנותר בחיים עותר כנגד מקום העבודה ו/או המוסד לביטוח לאומי ו/או קרן הפנסיה להכרה בו כידוע בציבור.
השאלה האם בני הזוג, היו או לא היו ידועים בציבור נבחנת על פי עקרונות שהותוו בדיני המשפחה, ואם נקבע כי מדובר בידועים בציבור – זכאים הם לזכויות הנובעות מדיני העבודה.
קצבת שאירים
ביסוד קצבת השאירים עומדת תכלית סוציאלית- לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של הנפטר, למנוע את מחסורו הכלכלי עקב הפסקת ההכנסות כתוצאה ממותו של המפרנס, ולהגן על רמת חייו של הנותר כדי שזו תישאר כפי שהייתה טרם מועד הפטירה.
קצבה זו משולמת, אפוא, למי שנסמך על שולחנו של הנפטר בפועל והמבחן העומד ביסודה הוא מבחן התלות הכלכלית.
לאור תכלית זו, נקבע בפסיקה כי יש לבחון את המסגרות האמיתיות של החיים הזוגיים כפי שהן מתרחשות בחיי היומיום ולא להתבסס על נוסחאות פורמאליות שאינן משקפות את המציאות כהווייתה.
בהתייחסות לתלות כלכלית כפי שבאה לידי ביטוי בהלכה הפסוקה, אין הכוונה בהכרח למצב בו הנפטר תמך כלכלית בבן הזוג שנותר בחיים, אלא שנדרשת שותפות כלכלית בין בני הזוג בדומה ליחידה משפחתית.
שניים הם היסודות להכרה בידועים בציבור: חיי אישות ומשק בית משותף
כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי והארצי לעבודה לא אחת, הכרה באיש או אישה כידועים בציבור של פלוני או פלונית, מחייבת הוכחה בראיות המלמדות כי האיש או האישה היו ידועים בציבור של האדם בו מדובר.
השאלה בדבר הכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם.
יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של קבוע, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי הדין (כלומר הם לא נישאו בנישואין אזרחיים או דתיים)
יצוין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כאלמנה, אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית” .
בפסיקה, נקבע כי שניים הם היסודות להכרה במוסד של ידועים בציבור: היסוד הראשון הוא חיי אישות כבעל ואישה, היינו חיים אינטימיים המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות והיסוד השני הינו ניהול משק בית משותף:
וכך נאמר בפסיקה:
המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול:
ראשית- על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל.
שנית- עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדברים אחד בשני בקשר של גורל חיים (דב”ע נג/6-7 בטר – קג”מ, פד”ע כז’ 135, בעמ’ 140; דב”ע 6-97/37 פוגל – מבטחים, פד”ע לב 372, בעמ’ 376, דב”ע (ארצי) 37/97 – 6 אליציה פוגל נ’ מבטחים, פד”ע לב 372).
מכאן שלצורך בחינת יסוד החיים במשותף של ידועים בציבור, לא די בהוכחת חיים יחדיו מתוך צורך אישי על בסיס של נוחות, כדאיות כספית או אינטרס אחר, אלא יש להראות כוונה כנה ורצון אמיתי לקשירת גורל תוך הוכחת ניהולו של משק בית משותף.
משק בית משותף מהו?
באשר לתנאי בדבר ניהול משק בית משותף, נקבע בפסיקה כי:
משק בית משותף אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני-זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג ידועים בציבור.
בע”א 621/69 נקבע: … משק בית משותף פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולותיו ואפשרויותיו….
היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ”ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו’), ולעניין זה אין נפקא מינה, אם יש לבן-הזוג חשבון נפרד .
אין רלוונטיות לשיתוף קנייני בנכסים.
לפיכך, אפילו נקבע כי בין בני הזוג לא חל שיתוף קנייני בנכסים והם ניהלו חשבונות בנק נפרדים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה שהם ניהלו משק בית משותף ויש לבחון האם חל שיתוף בין השניים בחיי היום יום במאמצים ובאמצעים לקיום הצרכים הבסיסיים [אכילה, שתייה, לבוש וכו’] ובכלל זה בעבודות הכרוכות בחיי הזוג בבית ובמימון הוצאות הבית השוטפות.
בחלק מן המקרים, יש הכרה בסטטוס של ידועים בציבור גם אם בני הזוג לא התגוררו יחדיו אך זאת בנסיבות מיוחדות וחריגות ובדרך כלל הדרישה הינה למגורים יחדיו.
גם ביחס לתנאי בדבר מגורים משותפים של ידועים בציבור, כבר נפסק כי תנאי זה אינו חזות הכל וייתכנו מקרים בהם נסיבות אובייקטיביות כגון: מחלה ממושכת, אשפוז, שהות מאונס של בן הזוג במקום אחר למשך תקופה ממושכת, מונע מבני הזוג להתגורר ביחד. לפיכך, אין בהעדר מגורים משותפים כשלעצמם כדי לשלול את ההכרה במעמד של ידועים בציבור ויש לבחון בכל מקרה, על יסוד מכלול הנסיבות.
הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים.
בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג.
אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר – לדוגמה – בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל (נב/0-69 אביבה ליאון – המוסד לביטוח לאומי).
באותם מקרים, בהם יימצא כי יסוד המגורים המשותפים לא מתקיים בין בני הזוג מחמת אילוצים שונים, יהא צורך לבחון סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג והדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי וכוונה לשותפות גורל בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים.
אלו הם העקרונות לגבי זוגות, שלכאורה, הם ידועים בציבור על אף שאין הם גרים במשותף.
משק בית משותף – שני מקרים שנדונו בפסיקה:
בביה”ד האזורי לעבודה בחיפה ב ס”ע 6729-04-12 נדונה תביעה של גבר אשר בת זוגו שעבדה בטכניון נפטרה ממחלה קשה והוא עתר לזכאות לקבלת קצבה מן הטכניון כידוע בציבור של עובד שנפטר.
ממכלול העדויות והראיות שהוצגו, עולה כי התובע והמנוחה לא היו ידועים בציבור כמשמעותו של מונח זה בחוק ובפסיקה ולא נתקיימו התנאים להגדרתם ככאלה. התובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו, לא ניהלו משק בית משותף, לא קיימו שיתוף במאמצים ובאמצעים לצורך סיפוק הצרכים הבסיסיים היומיומיים ולא הייתה ביניהם תלות כלכלית הדדית ולו מינימאלית.
בית הדין לעבודה קובע כי העדר המגורים המשותפים תאם את רצון הצדדים לשמור על פרטיות מסוימת ולהגביל את היקף החיים המשותפים.
מעדותה של עוזרת הבית של המנוחה, עולה כי התובע לא השאיר חפצים בביתה של המנוחה המעידים על חיים משותפים כגון: מברשת שיניים, כלי גילוח, בגדים וכיוצא בזה ולא נהג בביתה של המנוחה כמנהג בעלים.
מכל מקום, גם אם התובע לן אצל המנוחה לעיתים, מסתמן כי בשנתיים האחרונות לחייה, בתקופה שלאחר החמרת מחלת המנוחה, הלינות המשותפות פסקו והנוכחות של התובע בחיי המנוחה בין בביתה ובין בבית החולים הצטמצמה.
זאת ועוד בית הדין השתכנע כי בין התובע לבין המנוחה התקיים קשר לצרכים חברתיים שעיקרו בילויים משותפים. אין ספק שבין התובע לבין המנוחה היה קשר חברי ואולם אין המדובר במערכת יחסים העולה כדי ידוע בציבור.
גם התובע עצמו אפיין את הקשר בינו לבין המנוחה ככזה המבוסס על בילויים וטיולים משותפים. יתר על כן מעבר לעובדה שהתובע והמנוחה לא התגוררו יחדיו אלא החזיקו איש איש בדירה בבעלותו הבלעדית, הם קיימו הפרדה רכושית מוחלטת. כל אחד מהם החזיק חשבונות בנק נפרדים, ניהל משק בית נפרד ושילם את כל ההוצאות השוטפות של משק ביתו.
לכל אחד היה רכב משלו והוא שילם בעצמו את כל החשבונות הכרוכים באחזקת הרכב. בנוסף חלקו הם בהוצאות הטיולים והבילויים בחו”ל ואף שילמו בנפרד עבור מתנות לאירועים משפחתיים ואחרים.
כך גם כל אחד מבני הזוג לא עדכן את רשימת המוטבים שלו בקופות הפנסיה, הביטוח וההשתלמות שנשארו על שם ילדיו בלבד וכל אחד מהם ערך צוואה שאינה כוללת את בן הזוג אלא את ילדיו בלבד ו/או לא טרח לעדכן את צוואתו.
התובע לא השתתף בהוצאות הקבורה והמצבה ולא הציע להשתתף בתשלום למרות שהוא היה מעורב בסידורי הלוויה והקבורה.
גם טענת התובע ולפיה המנוחה הלוותה לו 50,000 ₪ בחודש ספטמבר 2005 לצורך רכישת רכב אינה מלמדת על יחסי שיתוף כלכלי בין בני הזוג משעה שהמדובר בהלוואת גישור למספר ימים עד לשחרור קרן ההשתלמות של התובע. הלוואת גישור אינה מיוחדת ליחסים בין ידועים בציבור והיא מקובלת גם בין חברים טובים, כך שאין בהלוואה זו, בפני עצמה, כדי ללמד על שיתוף כלכלי או ניהול משק בית משותף.
התובע נסע הן לתאילנד והן לאילת בגפו, לפני פטירת המנוחה בעת שמצבה הרפואי לא אפשר לה להצטרף אליו, באופן המלמד על סוג המחויבות הרגשית שחש התובע כלפי המנוחה או יותר נכון על העדרה. לפיכך דחה בית הדין לעבודה את תביעתו.
במקרה אחר, שגם הוא נדון לאחרונה הגיע בית הדין לעבודה לתוצאה הפוכה, והכיר באישה כאלמנה ידועה בציבור וזאת חרף העובדה שבני הזוג לא התגוררו יחדיו.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי סגנית הנשיאה ה’ יהלום ובהסכמת נציגת הציבור ש’ שורק, בניגוד לדעתו החולקת של נציג הציבור י’ ענב) קיבל את התביעה ונפסק כי:
ביה”ד בחן את מעמדה של התובעת בהתאם לתקנון הקרן והפסיקה הנוגעת להכרה בידועה בציבור, בציינו כי התובעת והמנוח ניהלו מערכת יחסים זוגית מאז שהכירו ועד לפטירתו, משך כ-12 שנים.
התובעת והמנוח בילו חלק ניכר מזמנם יחד, היו מעורבים בחיי המשפחה אחד של השני, נהגו ללון יחד פעם בדירת התובעת ופעם בדירת המנוח ותמכו זה בזו בתקופות קשות. המנוח נפטר בזרועות התובעת במהלך לוויה של חברתה, אליה הגיעו יחד. בנסיבות אלה הוכח כי הקשר בין התובעת למנוח היה קשר של בני זוג המושתת על חיבה, אהבה ותחושה של שותפות גורל, ואין להגדירו כקשר חברי בלבד.
אשר לשאלה האם מתקיימת בתובעת גם הדרישה לניהול משק בית משותף, על מנת שתוכר כידועה בציבור של המנוח, נפסק כי היעדר חשבון משותף אינו שולל בהכרח את מהות הקשר כבני זוג ואינו מעיד על הפרדה רכושית מכוונת.
התובעת והמנוח נהגו לעשות קניות יחד, לסעוד יחד, והמנוח רכש עבורה דברים לדירתה. כבר נפסק כי אין בניהול חשבונות בנק נפרדים בכדי לשלול את מבחן התלות הכלכלית של ידועים בציבור או החיים המשותפים.
עבור שני בני הזוג היה מדובר בפרק ב’ בחיים, כאשר כל אחד מהם הגיע אליו עם מטען עבר לרבות דירה, חשבון בנק, משפחה ופעילויות מקצועיות וחברתיות שאינן קשורות לבן הזוג החדש. אין בעצם קיומם של כל אלה כדי ללמד על כך שלא היה בכוונת הצדדים לקיים קשר זוגי ומשק בית משותף.
אשר לדרישת המגורים המשותפים, התובעת והמנוח לא עברו להתגורר בדירה אחת אלא כל אחד התגורר בדירתו אך זאת בנסיבות שבית הדין מביא בחשבון ורואה אותן כהגיוניות וסבירות שכן המנוח היה פעיל פוליטי בעיריית ראשון לציון, ולכן לא יכול היה לוותר על מגורים בעיר. התובעת לא יכלה לעבור לדירתו מכיוון שהדירה הייתה קטנה מדי, והמנוח עצמו נהג לארח אנשים בדירתה.
התובעת אף עבדה מרבית התקופה בתל אביב. התובעת והמנוח נהגו ללון זה בדירתו של השני לעתים תכופות מידי שבוע. בחלק מתקופות המגורים כאשר האחד היה זקוק יותר לעזרת השני עברו להתגורר בדירה אחת לתקופה ממושכת.
בנסיבות המתוארות, לפי הפרשנות הגמישה שניתנה בפסיקה לדרישת המגורים המשותפים, ומשהיה צידוק אמיתי לכך שהתובעת והמנוח לא עברו להתגורר בדירה אחת, יש לראות בתובעת ובמנוח כבני זוג שניהלו משק בית משותף בשתי הדירות שבבעלותם.
כך גם יש לראות בתובעת ובמנוח כמקיימים את דרישת המגורים המשותפים כנדרש על פי תקנון הקרן לצורך הגדרת התובעת כאלמנת פנסיונר. לסיכום, נוכח מכלול הראיות יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח.
פסיקה נוספת הנוגעת לממשק בין דיני עבודה לבין דיני משפחה בכל הנוגע לידועים בציבור
הפסיקה אינה אחידה בנושא הענקת גימלת שארים לידועים בציבור אשר לא התגוררו יחדיו.
כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה עמדה בבג”צ 41013/04 שרה אודיה גרטנר – גולדשמיט נ’ בית הדין הארצי לעבודה התכלית של חוק שירות המדינה (גמלאות) באלו המילים:
תכליתו של חוק הגמלאות היא תכלית סוציאלית מובהקת היא נובעת מחובתה של המדינה לדאוג לעובדיה ולהבטיח את אמת חייהם בפרישתם לעת זקנה או בשל נכות, לאחר שהשקיעו ממיטב כוחם ומשאביהם בשירות למען הציבור וכן: להבטיח תנאי קיום של כבוד לעובד המדינה הפורש, ולאחר מותו, להבטיח קיומם הכלכלי של שאיריו. הוא נועד להגן על רמת החיים של עובד המדינה לאחר פרישתו ועל זו של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו ותלויים בו לכלכלתם.
הקביעה כי בת או בן זוג של עובד/ת שנפטרו יוכרו כידועים בציבור מותנית בהתקיים שני תנאים מצטברים:
- קשר דמוי נישואין, של ידועים בציבור, על כל המשתמע מכך (ראה: ע”ע 37/97-6 פוגל נ’ מבטחים, פד”ע לב 372).
- התנאי השני הוא מגורים משותפים. בעניין משעלי (דב”ע מד/ 0-62 המוסד לביטוח לאומי – משעלי, פק”ע טז 3) עמד ביה”ד על משמעות המונח של מגורים, וקבע, כי יש לפרש מושג זה בשים לב למטרות המחוקק.
בעב”ל 59/03 גבריאלה סבן נ’ המל”ל, נקבע כי: אין חולק כי התובעת והמנוח התגוררו בבתים נפרדים. ערים אנו להלכה הפסוקה אשר קבעה, כי יש להתאים את המשפט למציאות החיים וכי מגורים משותפים אינם, בהכרח, כמשמעותם הפשטנית של המונחים הללו. וכי נסיבות החיים כגון חובות עסקיים, שירותי בית ועובדות אחרות, יכולים להפריד בין בעל ואישה .
וכן: יש לציין כי אף אם היו, היו מצויים בני הזוג ביחסי ידידות ואמון, רב המרחק בין חברות לבין היות התובעת ידועה בציבור כאשתו של המנוח.
הדרישה המצטברת של שני התנאים הללו מובהרת היטב ב- (ב”ש) 1342/01 ז’נטה לניאדו נ’ המועצה הדתית באר שבע :
מוסד הידועים בציבור מורכב משני יסודות, חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. הנדבך האחד מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואישתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. … היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי נוחות כדאיות כספית או סידור עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה המשותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים ( ע”א 107/87 שרה אלון נ’ פרידה מנדלסון, פד”י מג’ 1 431).
ביחס למונח “משק בית משותף“, כבר נפסק על ידי שופטי בית המשפט העליון בע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון, פ”ד מג(1) 431:
משק בית משותף אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני-זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג.
וכך נאמר על ידי כב’ השופט ברנזון, בע”א 621/69:
משק בית משותף‘ פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו.
היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ”ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו’), ולעניין זה אין נפקא מינה, אם יש לבן-זוג חשבון נפרד.”
בעבל (ארצי) 731/07 לובוב קרישנר נ’, המוסד לביטוח לאומי דחה ביה”ד הארצי לעבודה תביעה לקצבת שארים, בין היתר בשל כך שבני הזוג גרו בדירות נפרדות וניהלו משקי בית נפרדים.
בעב (חי) 3228/02 מיל דורון נ’, המוסד לביטוח לאומי נקבע כי:
“במקרה של ידועים בציבור, מצבם המשפטי נגזר מראיות, עובדות ונתונים על חייהם, הפרדת המגורים למשך זמן ממושך מעידה על הפסקת הקשר … ובכל זאת, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהם נוצר הפירוד ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה נוצר הפירוד (אשפוז, מחלה, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר) לבין נסיבות, שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. ייתכן שבני הזוג לא יחשבו כמי שנפרדו, אם הנסיבות הן כאלו שיצרו פירוד שלא מתוך בחירת בני הזוג…”
בהמשך לקביעות אלו, עמד בית הדין הארצי על הרציונאל בעומד בבסיס קצבת השארים ותכליתה ומדוע כאשר אין משק בית משותף, כבענייננו, ממילא לא מתקיימת תכליתה של קצבת השארים (עב”ל 1169/01 אורה אביטל נ’ המוסד לביטוח לאומי).
סיכום
הוכחת משק בית משותף היא אבן היסוד בהכרה בבני זוג כידועים בציבור לצורך קבלת זכויות סוציאליות וכלכליות.
הפסיקה קובעת כי לא די בקשר זוגי קרוב, אלא יש להוכיח שיתוף בפועל בניהול חיי היומיום, לרבות חלוקת אחריות כלכלית ותפקודית.
עם זאת, בתי המשפט נוטים לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבות הייחודיות של בני הזוג, כגון אופן ניהול משק הבית, אופי הקשר ותלות כלכלית.
מגורים משותפים הם אמנם אינדיקציה משמעותית, אך אינם מהווים דרישה מוחלטת, והיעדרם עשוי להיות מוסבר בנסיבות מיוחדות. על כן, ניהול נכון של ההליך המשפטי והצגת ראיות ברורות לשיתוף בחיים המשותפים, הם המפתח להכרה בזכויותיהם של בני זוג החיים כידועים בציבור.
**זקוקים לייעוץ פרטני בנושא? צריכים ייצוג? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את כל שנות ניסיוני בתחום למענכם. אשמח לסייע!
