זכויות של נושה בדירת מגורים למול זכויות האישה

בתחרות בין נושה של הבעל על הזכויות

בדירת המגורים של המשפחה, לעיתים גוברות זכויות הנושה

ולעיתים זכויות האישה – והכל תלוי בנסיבות המקרה

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

תובענה שהוגשה למתן סעד הצהרתי שלפיו המבקשת – גרושתו של המשיב -היא הבעלים של דירה ברחובות. המשיבים – מלבד הגרוש – הינם נושים של הגרוש אשר הטילו עיקולים על הדירה על מנת למוכרה ולגבות את חובו של הגרוש כלפיהם.

האישה טוענת היא והמשיב גרושים מזה 11 שנה ואינם חיים תחת קורת גג אחת מעל 12 שנה. בשנת 2001 נכרת ביניהם הסכם גירושין בו העביר הבעל לאישה את זכויותיו בדירה ללא תמורה בכפוף לתשלום מלוא יתרת המשכנתא על ידה וכל ההוצאות והתשלומים הקשורים לדירה על ידי האישה בלבד.

לאחר מכן, אישר בית הדין הרבני ברחובות את הסכם הגירושין והצדדים התגרשו בגט פיטורין. למרות האמור בנוסח הסכם הגירושין האישה לא פעלה לרישום זכויותיה בהתאם להסכם הגירושין.

כעבור שנים, התברר לאישה כי הוטלו על הדירה עיקולים בגין חובותיו של בעלה לשעבר, ומשסירבו המעקלים לבקשה להסיר העיקולים – הוגשה התובענה דנן.

בשנת 2013, הוכרז המשיב כפושט רגל ומונה לו מנהל מיוחד.

הרקע לעיקול שהטיל הבנק הוא חוב כספי בסך 177,000 ₪ שבגינו הגיש הבנק תביעה בחודש פברואר 2004 ובמסגרתה הוטל עיקול הזמני. לאחר מתן פסק דין ופתיחת תיק הוצאה לפועל על ידי הבנק – הוטל עיקול במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

להשלמת התמונה, יצוין כי האישה רשמה הערת אזהרה לטובתה על חלקו של הבעל בדירה רק בחודש יוני 2012 בסמוך להגשת תובענה זו.

בדיון שהתקיים, קיבלו ב”כ הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה העיקול הרשום לטובת הבנק יבוטל, אולם יימחק מלשכת רישום המקרקעין רק כנגד אישור של המנהל המיוחד אשר יבחן האם אין לו התנגדות להעברת זכויות המשיב למבקשת על סמך הסכם הגירושין, ואולם המנהל המיוחד התנגד לבקשה – ועמד על טענתו כי מחצית הדירה שייכת לחייב- הבעל לשעבר.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת, היא הבעלים והמחזיקה הבלעדית של הדירה, אין היא חייבת לנושים דבר והם אינם רשאים לרדת לרכושה כדי להיפרע מהמשיב. על פי הפסיקה, זכויותיה כנעברת במסגרת הסכם גירושין עדיפות על זכויות המעקל ויש לראותה כבעלת זכות מן היושר בדירה הנעברת.

עוד טוענת האישה כי אין מדובר בהענקה שיש לבטלה על פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש”ם-  1980 שכן חלפו 11 שנה מהסכם הגירושין, במועדו המשיב לא היה חדל פירעון, והעברת הזכויות נעשתה בתמורה ובתום לב.

כמו כן, טענה האישה כי הייתה המתנה של 8 חודשים בין החתימה על הסכם הגירושין לבין מועד הגירושין. אם היו המבקשת והמשיב חוששים מצד שלישי ניתן היה לצפות שישלימו את העברת הזכויות ברישום בהקדם האפשרי, ולא ימתינו מספר חודשים.

לנוכח הפירוד הממושך שבין הצדדים, הן לפני הגירושין הן לאחר מכן, למבקשת לא הייתה כל ידיעה על עסקי המשיב ומניעיה היו נקיים לגמרי, כפי שהעידה בחקירתה.

האישה הוסיפה וטענה כי אין לקבל את טענת המנהל המיוחד שיש לראות בהסכם הגירושין כ”התחייבות לתת מתנה” שלא נסתיימה ברישום, שכן המבקשת שינתה מצבה לרעה בהסתמך על הסכם הגירושין – היא התחייבה לשאת בתשלומי המשכנתא גם בגין חלקו של המשיב, ויתרה על המדור, על מזונות הקטינה, מזונות אישה וגם על הכתובה.

לכן, אין מדובר ב”הענקה” בטלה לפי פקודת פשיטת רגל אלא בהעברת זכויות רגילה ומקובלת בהסכמי גירושין והמבקשת שילמה עבור הזכות שהועברה אליה במיטב כספה על ידי כך שפרעה את המשכנתא וכן בוויתור על זכויות כספיות אשר הגיעו לה מתוקף הנישואין כגון: מזונות ילדים, מזונות אישה, כתובה וכיוצ”ב.

טענות המנהל המיוחד:

המנהל המיוחד ציין בסיכומיו שלאחר שקיבל מידע מהמבקשת ומהמשיב הוא השתכנע שמדובר בגירושין אמיתיים אולם לא שוכנע שבהיבט הרכושי שבין המשיב למבקשת התבצעה התנהלות בתום לב, אלא להיפך: לטענתו המשיב העניק למבקשת הענקה כפולה – הוא העביר אליה את כל נכסיו ללא תמורה ופטר אותה מחובותיו במסגרת הרכוש המשותף. זאת נטען הן לנוכח הסכם הגירושין בו ויתר המשיב על כל רכושו ללא תמורה אמיתית מצד המבקשת והן בשל העובדה שבתקופה בה חתמו על הסכם הגירושין היו למשיב חובות רבים.

המנהל המיוחד הוסיף וטען כי אין לקבל את טענת האישה שנתנה תמורה נגד נכסי המשיב ונטילת החובות על עצמה בכך שוויתרה על מזונותיה, זכות ילדיה למדור ועל כתובתה ושנטלה על   עצמה את תשלום חלקו של המשיב במשכנתא, מאחר שמדובר בתמורה נמוכה ביותר בניגוד לטענת המבקשת, והתמורה שעליה ויתרה הינה זניחה לעומת ההענקה, דהיינו מחצית הדירה.

תר על כן טוען המנהל המיוחד כי כשישה חודשים לאחר הסכם הגירושין, חתמה המבקשת על הסכם שכירות בחנות ברחובות למשך שנה נוספת, בניגוד לטענת המשיב שהמבקשת סגרה את החנות כעבור כמה חודשים מהחתימה על הסכם הגירושין. מכאן כי ברור שבמועד חתימת הסכם הגירושין וויתורו של המשיב על הנכסים המשותפים, החנות הייתה   רווחית או למצער עם פוטנציאל רווח.

ויות המשיב בדירה הוענקו למבקשת אגב הגירושין ללא תמורה אמיתית מצידה ולכן דין העברה זו כדין מתנה. לפי חוק המתנה, התשכ”ח-1968. על פי חוק זה רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי.

חר שהמתנה לא הושלמה ברישום, מדובר ב- התחייבות לתת מתנה הניתנת לביטול ונדחית מפני נושי המשיב. מצבו של המשיב הורע עד כדי הכרזתו כפושט רגל, ולנאמן  קיימת הזכות לבטל את המתנה.

בתחרות בין המבקשת לנאמן יש לבחון את תום הלב של המבקשת ותום הלב של הנושה שהנאמן נכנס בנעליו, ונקודת המוצא בהתאם להלכה הפסוקה היא העדפת הנושה על פני מקבל המתנה.

מהסכם הגירושין, עולה שהאקט הרכושי לוקה בחוסר תום לב מובהק מצד בני הזוג שכן הם אמנם התגרשו אולם ביקשו לשמור על הדירה בתוך המסגרת המשפחתית ולכן לא עלה בידי המבקשת להסיר את הספק שהמתנה נועדה להברחת הדירה מנושי המשיב, שעה שהתא המשפחתי שקוע בחובות כבדים.

המבקשת לא הזדרזה לרשום את הזכויות בדירה על שמה וייתכן שעשתה יד אחת עם המשיב כדי שהמשיב יוכל להמשיך ולקבל אשראים. הערת האזהרה שרשמה לבסוף, 11 שנים לאחר הסכם הגירושין, פיקטיבית, נעשתה לאחר תחילת הליכי פשיטת הרגל ועל כן עליה להתבטל.

המבקשת טענה בחקירתה ששילמה 600,000 ₪ במשך 13 שנה עבור המשכנתה ועליה לשלם עוד 10 שנים, אולם במכתב של בנק לאומי למשכנתאות בע”מ מיום 30.10.01 נכתב שההלוואה הועמדה ל- 15 שנה. המבקשת לא הוכיחה כמה שולם ומה יתרת החוב.

המבקשת לא הציגה כל ראיה לזהות משלם ההלוואה. תחילה טענה המבקשת שהיא שילמה את תשלומי המשכנתה אך לאחר שנשאלה בחקירתה בקשר ליכולתה הכלכלית שינתה גרסתה ומסרה שבני משפחתה משלמים את תשלומי המשכנתה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין הדירה:

יש להכריע בטענת המנהל המיוחד שלפיה העברת הזכויות במסגרת הסכם הגירושין, כאשר התא המשפחתי שקוע בחובות כבדים, נועדה להבריח הדירה מהנושים ולכן דינה להתבטל ואך ורק בנושא זה שכן שאר הטענות אינן רלוונטיות למקרה זה.

בע”א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ אולצ’יק, פ”ד נ(2) 41, עלתה השאלה האם העברה של מחצית הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג, מהבעל לאשתו, במסגרת הסכם ממון, היא העברה למראית עין שכן מטרתה הייתה להבריח את זכויות הבעל מנושיו. לעניין זה נקבע כי:

“הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום-לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על-פי פקודת פשיטת הרגל….., אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם.

… נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין.”

ובענייננו, המנהל המיוחד כלל לא טען שמדובר בהסכם למראית עין, אלא נהפוך הוא- המנהל המיוחד השתכנע שמדובר בגירושין אמיתיים בין המבקשת לבין המשיב. טענתו היא שבני הזוג התנהלו בחוסר תום לב בהיבט הרכושי ושהמשיב העניק למבקשת את זכויותיו בדירה כשהיה חדל פירעון מתוך כוונה להבריחן מנושיו ועל כן מדובר בהענקה בטלה. בית המשפט דוחה טענה זו.

בהתאם לעניין אולצ’יק דלעיל, אף אם המבקשת והמשיב התנהלו בחוסר תום לב בהיבט הרכושי בהסכם הגירושין, הרי שאם ההעברה היא אמיתית והנושים לא יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל או לפי דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין.

המנהל המיוחד שב וטען שהמשיב העביר את זכויותיו בדירה כשהיה חדל פירעון ותוך הברחתן מנושיו ולכן מדובר בהענקה בטלה, אולם לא ברור מכוח איזה דין לטעמו יש לבטל הענקה זו, שאינה אמורה להיות בטלה מכוח פקודת פשיטת רגל, הקובעת בסעיף 96 כדלקמן:

“(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח הענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) “הענקה”, לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.”

במקרה דנן, הסכם הגירושין מכוחו הועברו זכויותיו של המשיב בדירה למבקשת נחתם ביום 20.1.01 וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.8.01.

ההליך המשפטי הראשון שנקט הבנק מול המשיב נפתח רק בפברואר 2004 ובמסגרתו ניתן צו עיקול על זכויות המשיב בנכס. דהיינו, העיקול הראשון הוטל למעלה משלוש שנים לאחר שחתמו בני הזוג על הסכם הגירושין. רק בשלהי שנת 2011, ביקש המשיב צו כינוס ואת הכרזתו כפושט רגל ומכאן שאין מקום לבטל הענקה זו מכוח פקודת פשיטת הרגל שכן רק במועד זה אירע מעשה פשיטת הרגל, בהתאם לסעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל.

בית המשפט לא שוכנע שיש ממש בטענה שהתבצעה התנהלות חסרת תום לב על ידי המבקשת והמשיב או שמדובר בניסיון להבריח נכסים מהנושים.

טענה של הברחת נכסים כגון טענה של מרמה, היא טענה שנבחנת באמות מידה מחמירות. המנהל המיוחד לא עמד באמות המידה המחמירות הנדרשות להוכחת טענה שכזו (ע”א 468/03 חברת יואב קיין בע”מ בפירוק נ’ עזבון המנוחה שלוה קושניר ז”ל), היא הנותנת שעה שהשתכנע שמדובר בגירושין אמיתיים ושאין מדובר בגירושין למראית עין.

כך, גם טענתו של המנהל המיוחד שהעברת הזכויות בוצעה בזמן שהמשיב היה חדל פירעון לא נתמכה בתצהיר מטעמו, ועל כן אין היא מתקבלת.

יתר על כן, האישה העידה בחקירתה שהיא והמשיב חיו בנפרד שנתיים קודם להסכם הגירושין, היא לא ידעה באילו בנקים מתנהלים חשבונות העסק של המשיב והיא ניהלה חשבון פרטי לאחר שבשנת 2000 סגרה את החשבון המשותף שהיה לה ולמשיב. כמו כן, העידה המבקשת שלא ידעה שיש חשבון בבנק דיסקונט. גם טענות אלו לא הופרכו או נסתרו.

בשום שלב במהלך העדויות, לא התקבל הרושם שהייתה כוונה כלשהי של המבקשת ושל המשיב להבריח נכסים מנושי המשיב, ועדותה של המבקשת שלא הייתה בקיאה בחשבונות הבנק של העסק של המשיב –  נשמעה מתקבלת על הדעת, ומהימנה.

מכל האמור לעיל וחרף העובדה שהמבקשת לא השלימה את העברת הזכויות בדירה על שמה ואף לא רשמה הערת אזהרה לטובתה על חלקו של המשיב בדירה, הרי שאין מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של המבקשת והמשיב בהיבט הרכושי, שתקנה עדיפות למנהל המיוחד בתחרות בינו לבין המבקשת, כאשר האישה הינה בעלת זכויות שביושר מכוח הסכם גירושין שאין מחלוקת בדבר אמיתותו, ואשר נכרת 4 שנים בטרם הוטל העיקול הראשון על זכויות המשיב בדירה.

אם הייתה המבקשת מעוניינת להבריח את הדירה מנושיו של המשיב, סביר להניח שלא הייתה מתמהמהת כל כך הרבה זמן בהגנה על זכויותיה, אלא פועלת במהירות כדי לדאוג להעברת הזכויות על שמה.

טענתו השנייה של המנהל המיוחד היא שזכויות המשיב בדירה הוענקו למבקשת ללא תמורה אמיתית מצידה ולכן דין העברה זו כדין מתנה, ואולם מאחר שהמתנה לא הושלמה ברישום, מדובר בהתחייבות לתת מתנה הניתנת לביטול ונדחית מפני נושי המשיב.

גם טענה זו דינה להידחות. המבקשת לקחה על עצמה במסגרת הסכם הגירושין לשלם את מלוא יתרת המשכנתא ואת כל ההוצאות והתשלומים הקשורים לדירה. המבקשת ויתרה במסגרת הסכם הגירושין על מזונותיה ומזונות בתה, על מדור ועל כתובתה.

לא המבקשת ולא המשיב נחקרו על נסיבות העברת הדירה לבעלות המבקשת במסגרת הסכם הגירושין וטענותיה בדבר תמורה בת ערך לא הופרכו. כאן המקום לציין, שהמנהל המיוחד הגיש שתי תשובות לתובענה אולם לא תמך אף אחת מהן בתצהיר מטעמו, כך אף לא נתמכה טענתו שלמשיב היו חובות רבים המסתכמים במאות אלפי שקלים, לכל הפחות, בעת חתימתו על הסכם הגירושין.

בית המשפט מוסיף ומפרט כי גם אם היה משתכנע שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה, כטענת המנהל המיוחד, הרי שספק אם המנהל המיוחד היה יכול לחזור בו מהתחייבות המשיב, וזאת לנוכח סעיף 5(ב) לחוק המתנה, הקובע שנותן המתנה יכול לחזור בו מהמתנה, כל עוד לא שינה מקבל המתנה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות.

דהיינו, אף אם היה המשיב מתחייב להעביר את הדירה במתנה למבקשת, הרי שבהסתמך על התחייבות זו – הסכימה המבקשת לוותר על רכיבים אחרים במסגרת הסכם הגירושין, והמשיכה לשאת בתשלומי המשכנתא, ההוצאות והתשלומים השונים הכרוכים בדירה. כמו כן ויתרה על זכויות אחרות המגיעות לה כנגד מה שנתן לה הבעל לשעבר.

מעבר לכך, הרי שמדובר בהסכם גירושין תקף שניתן לו תוקף של פסק דין ומתן זכות למשיב לחזור בו מהתחייבות מסוימת במסגרת הסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, אינה רצויה מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי הגירושין ועל תוקפם המחייב ע”א 1629/11 יצחקי נ’ וכטר.

לאור האמור לעיל, התקבלה תביעת האישה ונקבע כי הדירה שייכת לה במלואה, והנושא ייאלץ להיפרע מנכסים אחרים של החייב ככל שהם קיימים או לוותר על גביית החוב.

• תוכן נוסף לעיונכם:

זכויות האישה בגירושין עם ילדים