האם יתכן כי בן זוג אשר ויתר בהסכם ממון על חלקו בנכס מסויים (מקרקעין, נכס כספי, מניות וכו') יכול לרשת את בן זוגו עם מותו, למרות שלכאורה הסכים לכך בכתב, ואף חתם כי אין לו זכויות בהן?
עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
התשובה לכך הינה חיובית. הסכם ממון בין בני זוג וצוואה אינם מטפלים באותם נושאים. הסכם ממון מסדיר את מערכת היחסים הרכושית בין בני זוג (או בין ידועים בציבור) במהלך החיים המשותפים ו/או עם הפרידה והגירושין, וזאת בעודם בחיים.
צוואה מסדירה את חלוקת הרכוש לאחר פטירת אחד מבני הזוג או שניהם. בהעדר צוואה, חל חוק הירושה, הקובע כיצד יחולק רכושו של אדם לאחר פטירתו. בעקרון – רכושו של אדם לאחר פטירתו נחלק כך שמחצית הזכויות עובר לבן זוגו, והמחצית השנייה עוברת לילדיו בחלקים שווים ביניהם. וכל זאת – כאשר אין צוואה.
על כן יכולה להיווצר תוצאה שונה לחלוטין אם בני זוג ערכו ביניהם הסכם יחסי ממון אך לא ערכו צוואה. במקרה כזה בן הזוג אשר ויתר על חלקו ברכוש מכל סיבה שהיא – יורש את מחצית הזכויות של בן הזוג שנפטר, והוויתור – כאילו לא היה.
הסכם ממון מחד וצוואה מאידך שולטים על נסיבות שונות לחלוטין ואין די בעריכת אחד משני המסמכים על מנת לתת פתרון כולל, אלא כדי ליתן מענה כולל לרצונו של אדם, הן בחייו והן לאחר מותו – יש לערוך את שני המסמכים על פי הכללים הקבועים בחקיקה ובפסיקה המתייחסים לדיני אישות ומשפחה, חוק יחסי ממון בין בני זוג, חוק הירושה, ופסקי הדין המרובים המפרשים חוקים אלו.
להדגמת האמור לעיל נתאר שלושה מקרים שונים, עם אותן עובדות בסיס, אשר יביאו לתוצאות שונות בשל קיום ו/או העדר הסכם ממון ו/או צוואה.
עובדה בסיסית המתאימה לשלושת המקרים – דן הכיר את אלה כאשר היה כבן 35 ולו דירה ביבנה, שרוב רובה שולם על ידי הוריו ומקצת המשכנתא שנותרה סולקה עוד לפני שנישא לאלה.
מקרה א'
דן ואלה לא חתמו על הסכם יחסי ממון בין בני זוג, וכאשר עלו נישואיהם על שרטון בתום 13 שנות נישואין וילד אחד – דרשה אלה מחצית מן הזכויות מכוח היות הדירה "גולת הכותרת של המשפחה". דרשה וגם קיבלה.
בשל העדרו של הסכם יחסי ממון המתייחס לדירה ו/או בכלל – זכתה אלה במחצית הזכויות בדירה. תוצאה כזו מן הסתם הייתה מותירה את דן עם תחושה קשה של הפסד בהליך המשפטי, ומרירות על כך שהגיע לנישואין עם דירה, והוא מתגרש ונותר עם מחצית הדירה.
לו היה דן נפטר טרם הגירושין – הייתה אלה מקבלת מחצית מהדירה מכוח הסדר איזון משאבים שבחוק יחסי ממון, ומחצית מן החלק הנותר, דהיינו רבע, מכוח חוק הירושה, משמע, אלה הייתה נותרת עם 3/4 דירה בבעלותה.
ככל הנראה תוצאה כזאת – לא הייתה משביעה את רצונו של דן.
מקרה ב'
דן ואלה חתמו על הסכם יחסי ממון בין בני זוג המחריג את דירת המגורים מן השיתוף.
לאחר 13 שנות נישואין נותר דן עם הדירה בבעלותו וברשותו, לאור הסכם הממון. יחד עם זאת הוא צריך לדאוג למדור לבן המשותף ולשלם 30% משכר דירה סביר.
דן נפטר לאחר הגירושין. דן לא השאיר צוואה אך מאחר והתגרש טרם פטירתו – אלה לא יורשת אותו והיורש היחידי הוא בנו מהנישואין.
מקרה ג'
דן ואלה חתמו על הסכם יחסי ממון בין בני זוג המחריג את דירת המגורים מן השיתוף.
לאחר 13 שנות נישואין דן היה אמור להיוותר עם מלוא הדירה בבעלותו, וכך גם נרשם בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים – כאשר הגט היה אמור להיות מסודר בבית הדין הרבני, מיד לאחר החתימה על הסכם הגירושין.
דן נפטר שלושה שבועות, לפני המועד שהיה מיועד לסידור הגט בפועל. דן לא השאיר צוואה ומאחר ואלה הייתה עדיין, פורמלית, אשתו עד ליום בו נפטר, למרות ההליכים ביניהם – אלה יורשת את מחצית הדירה והמחצית השנייה עוברת לבנו.
ספק אם זוהי התוצאה הרצויה לדן, שכן סביר להניח שאדם המצוי בהליכי גירושין אינו רוצה שבן זוגו בנפרד ממנו הוא עומד להתגרש – יירש אותו.
אין די בכך שדן ואלה חתמו על הסכם ממון המחריג את הדירה. כדי לוודא שאלה לא תקבל מאומה מן הדירה – היה על דן לערוך גם צוואה, שבה היה ממנה את בנו ליורשו היחיד, וכך היה מונע מאלה לרשת אותו, במהלך הליך הגירושין שהתנהל ביניהם, אך בטרם התגרשו בפועל בגט פיטורין.
אגב, מקובל עד מאד שאדם אשר נכנס להליך גירושין, עורך בסמוך לפתיחת ההליך, צוואה בעדים בפני עורך הדין שמנהל לו את הליך הגירושין.
———————–
על ההבחנה שבין הסכם יחסי ממון בין בני זוג לבין צוואה עומד בית המשפט העליון בבכ"מ 7468/11, ובו נקבע כדלקמן:
"חוזה בין בני זוג קובע בעלות של אחד הצדדים בנכס מסוים, ויכול הוא לקבוע בעלות גם אם אין הוא ערוך כהסכם ממון מכוח היותו הסכם ספציפי. הסכם כזה הינו בר תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים לפי סעיף 5 לחוק ואפשר להחריג נכסים מאיזון.
יחד עם זאת עם פטירת בן הזוג שהינו הבעלים של הנכס – אין בכוח החוזה שנכרת בין הצדדים – להבדיל מצוואה – כדי לשלול את זכותו של בן הזוג השני לרשת את עזבון בן זוגו על פי חוק הירושה. העזבון יכלול גם את הזכויות בנכס שהוחרג.
עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד אשר קבע כי האישה שהייתה אשתו השנייה של גבר שנפטר זכאית למחצית מעזבונו לרבות מדירתו, אשר בהסכם הממון שנחתם ביניהם נקבע כי היא שייכת אך ורק לו.
אמנם הסכם הממון לא אושר כנדרש על פי הדין אך נקבע כי בני זוג יכולים לערוך הסכם ספציפי לגבי נכס מסוים ולהוציא אותו מכלל הנכסים המשותפים ואזי אין חובה לאשר הסכם כזה.
האישה אשר הגישה בקשה לצו ירושה – מאחר ולגבר שנפטר לא הייתה צוואה – עתרה לכך שרשם הירושות יקבע כי הינה הבעלים של מחצית מכל רכושו מכוח חוק הירושה. ילדיו של המנוח מנישואין ראשונים התנגדו לכך, אך התנגדותם נדחתה בכל הערכאות.
ההסבר לכך הוא שגם אם הסכם הממון שלא אושר כדין היה תקף – אזי אין בהסכמת האישה להכיר בכך שהדירה אינה שלה, כדי להוות ויתור על המגיע לה (מחצית מעזבון הבעל המנוח) על פי חוק הירושה. ויתור על זכות לאיזון משאבים כששני בני הזוג בחיים והודאה בכך שנכס אינו שייך לאישה – אינו מהווה ויתור על זכותה מכוח חוק הירושה לרשת מחצית מעזבונו.
גם אם תוצאה זו לא הייתה כוונת הבעל המנוח, הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, שכן לו רצה לוודא כי אשתו השנייה לא תקבל מאומה מעזבונו וגם לא חלק מהדירה – היה עליו לערוך צוואה, צוואה שתהא ערוכה לפי אחת מארבעת הדרכים הקבועות בחוק הירושה לעריכת צוואות.
משלא עשה כן – קיומו של הסכם ממון או הסכם ספציפי אינו יכול לשנות את התוצאה שלפיה האישה תירש אותו לפי חוק הירושה. בית המשפט קובע כי ברור שזוגות אינם מודעים לאבחנה שבין חוק יחסי ממון בין בני זוג לבין חוק הירושה, וכי הפתרון לכך יבוא בדמות הגברת מודעות בני זוג לאבחנה בין שני החוקים, ולצורך להיוועץ כדי לקבל את הפתרון ההולם – כל מקרה לגופו – וכל זוג לפי רצונו.
צד העורך הסכם ממון חייב להבין כי עליו לערוך גם צוואה, ומי שבוחר לערוך אך ורק הסכם ממון ונרתע מפני צוואה – צריך לקחת בחשבון את הסיכון כי עם פטירתו יחולק רכושו על פי חוק הירושה ולא על פי מה שנחזה להיות רצונו האחרון.
העובדה כי הסכם הממון מדיר את זכויות האישה מהדירה אינה מאפשרת להדיר אותה מזכויות הירושה שיש לה על פי חוק. אין חולק כי הדירה נשוא הערעור אינה ברת איזון והאישה אינה זכאית לחלק ממנה מכוח חיה המשותפים עם בעלה המנוח אך יחד עם זאת הדירה איננה נגרעת מן העזבון והינה חלק ממסת העזבון. מאחר והמנוח לא הדיר את אשתו מהירושה וכלל לא כתב צוואה – קמה זכותה לרשת מכוח חוק הירושה.
עוד יודגש כי הסכם יחסי ממון אינו יכול לקבוע בהסכמה בין צדדים בכתב שרכוש מסוים לא יהווה נשוא ירושה של בן הזוג הנותר. רק צוואה יכולה לעשות כן על פי חוק הירושה. אדם יכול לצוות מה יהא ברכושו לאחר מותו רק במסמך הנחזה להיות צוואה, לא בהסכם יחסי ממון ולא בכל מסמך אחר.
חוק הירושה שולל אפשרות לערוך עסקאות בירושה עתידית כדלקמן: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו רדם – בטלים".
מכאן שלא ניתן בהסכם יחסי ממון בין בני זוג או בהסכם בכלל – להתנות על חלוקת הירושה עם הפטירה וליתן הוראות באשר לעזבון ולהיקפו, וחלוקתו.
כאמור, לאור העובדה כי חוק יחסי ממון קובע את הכללים לחלוקת הרכוש במהלך החיים המשותפים על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם ואילו חוק הירושה מוחל מרגע נקודת המוות של אחד מבני הזוג – אין האחד יכול לגרוע מן השני, ואדם החפץ לשלוט בקפידה על רכושו, הן לפני מותו והן לאחריו – יש שייעשה את שני המסמכים גם יחד.
זקוקים לשירותיו של עורך דין הסכם ממון? פנו אלינו ונשמח לעזור לכם.
