בית המשפט לענייני משפחה בחיפה נאלץ לדון במה שנחזה להיראות כהתנגדות לצוואה שהינה חסרת סיכוי ואין בה מאום
התובע, בנם של הצדדים, אשר התנגד לצוואה, העלה כל מיני טענות סרק מן הגורן ומן היקב. בפועל עסקינן בשתי צוואות הדדיות כאשר בני הזוג שערכו את הצוואות לפני למעלה מ- 50 שנה, הורישו כל אחד למשנהו את מלוא הרכוש, ולאחר כן לאחד משני הבנים, אשר היה עמם בקשר, בעוד הבן השני עזב את הארץ לפני עשרות שנים, לא היה עמם, אלא בקשר רופף ומועט ביותר, ואפילו לא הגיע ללוויה של אף אחד מהוריו.
הטענה בדבר זיוף החתימות התבררה כטענה מופרכת ולא נכונה עובדתית
תחילה טען המתנגד לצוואה כי החתימות זויפו, אך טענה זו לא נדונה לאור העובדה שלא היו בנמצא למתנגד לצוואה דוגמאות חתימה לצורך השוואה ועל כן לא היה כל טעם במינוי מומחה בגרפולוגיה, מינוי שהיה מתבקש בנסיבות העניין.
הטענה בדבר כשירות ההורים לפעולה משפטית נסוגה מפני המציאות
במקביל נטען על ידי המתנגד לצוואה כי ההורים לא היו כשירים, אך נוכח העובדה שהצוואה נעשתה לפני 51 שנה לערך בהיות ההורים אנשים צעירים – גם טענה זו לא החזיקה מים כפי שיפורט בהמשך.
הבנת לשון הצוואה והיקף הידיעה את השפה העברית
לבסוף נותר בית המשפט הנכבד לדון בטענה, גם היא מופרכת על פניה, כי המנוחים לא ידעו עברית. טענה זו נבחנה על ידי בית המשפט ומתברר כי המנוחים ערכו את צוואתם בפני עורך דין, אשר העיד על מה שזכר – לפני למעלה מ- 50 שנה – ומעדותו מסתמן כי המנוחים הבינו את המשמעות של צוואתם, הגם שעוה”ד זכר רק חלקית את המעמד של עריכת הצוואה, שכן המדובר בעשרות שנים אחורה.
עוד התברר כי המנוחים דברו עברית שכן הצוואה נערכה 12 שנה לאחר שעלו לארץ, וחזקה כי ידעו עברית.
טענות המתנגד לגזל ירושה, עשיית עושר ולא במשפט, רמייה, תביעה לעשיית צדק וכיוצ”ב התבררו כטענות שנטענו כמו רשימת מכולת, בלתי מבוססת וחסרת קשר למציאות, וחבל שכך, ועוד יותר חבל שעורכי דין נותנים את ידם ומאפשרים ללקוח לטעון כל טענה שהיא, שאין לה קשר למציאות ולתיק הספציפי.
הטענה העיקרית שנדונה הינה הטענה לפיה המנוחים לא היו דוברי עברית ולא הבינו את לשון הצוואה ואת תוכנה
טענה זו של אי ידיעת השפה העברית אמנם נטענה לראשונה בכתב ההתנגדות המתוקן ולא היה לה זכר בהתנגדות המקורית אך בית המשפט הנכבד לא מצא לנכון להתעלם מטענה זו על אף שנטענה באחור.
ישיבת קדם המשפט הראשונה, לאחר הגשת ההתנגדות לצוואה, התקיימה, ובמסגרתה ויתר ב”כ הנתבע על טענותיו בעניין כשרות המנוחים לצוות.
לאחר מכן התקיים דיון הוכחות ראשון בו נשמעה עדותו של עוה”ד שערך את הצוואות עבור המנוחים. בית המשפט נתן אמון מלא בגירסת עוה”ד.
פגמים צורניים
עוד טען המתנגד לצוואה כי יש להורות על פסלות הצוואה נוכח פגמים מהותיים צורניים שנפלו בהליך העריכה שלה: סעיף 2 לצוואות נמחק בעט ושונה בו אופן חלוקת העיזבון, כך שנותר שמו של הנתבע בלבד, במקום שמם של שני הבנים שהיה במקור.
לטענת המתנגד, העדים לצוואה לא חתמו ליד השינוי שבוצע בעט. אין תאריך ליד השינוי שבוצע בעט. קיימת אומנם חתימה של המנוחים ליד השינוי, אך חתימתו של המנוח היא בלועזית, ואילו חתימת המנוחה בעברית.
האם הפגם הצורני שנפל בצוואות ניתן לריפוי באמצעות הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.
עיקרון יסוד במשפט הצוואות והוא ראשון ונעלה בין נעלים – כי “מצווה לקיים דברי המת”. החוק והפסיקה מכירים בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסים לאחר מותו וכי על פיו יישק דבר (ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק).
העיקר הוא חופש הרצון של המצווה. רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה, אם בעת עריכתה של הצוואה הוא הבין שהוא חותם על צוואה, הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותן, ידע את ההיקף רכושו והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם, ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו (ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום).
הכלל הבסיסי הוא שחזקה על כל אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות, ובהן עשיית צוואה, וחזקה היא על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.
בע”א 851/79 שולמית בנדל נ’ דורון בנדל נקבע כי: “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו… המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.”
ויודגש כי הנטל המוטל על כתפי הטוען לפסלות צוואה הוא נטל כבד, ויש שיגידו אף כבד מאד, ובית המשפט קובע כי התובע לא עמד בנטל זה.
טענות המתנגד לפיהן המנוחים לא הבינו טיבן של הצוואות, ולא כל שכן את תוכנן, מבוססות בעיקר על הטענה כי המנוחים לא שלטו בשפה העברית, וכי הצוואה לא הוקראה להם, תוכנה לא הוסבר להם, והם לא הבינו טיבם ותכנם של המסמכים עליהם חתמו לא הוכחו.
המנוחים שלטו בשפה העברית, בוודאי ברמה הבסיסית הנדרשת על מנת להבין את תוכנן של הצוואות ואת משמעות החתימה עליהן. המנוחים, כאמור, התגוררו בארץ כבר 12 שנה.
המנוח עסק במסחר ומכר בקבוקי חלב וגזוז, ובהמשך היה מוכר בקיוסק של בית ספר. עיסוקו של המנוח בוודאי דרש ממנו יכולת שימוש בשפה העברית. המנוחה עצמה חתמה על הצוואה בעברית בכתב “עגול” עובדה המלמדת כי היא ידעה קרוא וכתוב בעברית.
עוה”ד שהעיד היה עוה”ד שערך את הצוואות ואף היה נוכח בעת חתימת המנוחים עליהן. חרף גילו המתקדם, הגיע הוא למתן עדות ועדותו הייתה אמינה ומהימנה.
שחזור אירוע החתימה על הצוואות קשה בחלוף 50 שנה
העובדה שחתימת הצוואות נעשתה לפני למעלה מ – 50 שנה הקשתה כמובן על שחזור האירוע לפרטים. יחד עם זאת, עוה”ד טען, כי על אף שאינו זוכר את המעמד עצמו של החתימה על הצוואה, הוא זכר את ההתנהלות שהביאה לחתימה על הצוואה וכן התיקונים שבוצעו על גבי הצוואה, תיקונים בכתב יד שהוא ערך בעצמו לפי בקשת המנוחים.
לאור כל האמור לעיל נדחתה ההתנגדות לקיום צוואת המנוחים.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916