בה”פ 29018-06-15 ע.כ ואח’ נ’ מ.א ואח’ (כב’ השופט שפסר מבית המשפט המחוזי) נדונה תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכויות המבקשים –הילדים, בדירת מגורים ברעננה הנובעות מהתחייבות של אביהם להעברת הזכויות אליהם במסגרת הסכם גירושין – גוברות על עיקול שהוטל על-ידי נושה של האב.
המבקשים הם ילדיו של החייב ושל גרושתו. המשיב הינו נושה של החייב.
בשנת 1977 נחתם הסכם גירושין בין החייב לבין אמם של המבקשים (אשר היו קטינים באותה העת), הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב.
במסגרת סעיף 2 להסכם הגירושין נקבע כדלקמן:
א. הבעל מתחייב להעביר מלוא זכויותיו במחצית הדירה שרכש יחד עם האישה במסגרת פרויקט, בנה דירתך, ברעננה, במתחם ג’ ברח’ …. […] לידי הילדים […]
ב. העברת הבעלות במלוא הזכויות תיעשה מיד לאחר הסדרת הגט ומתן הגט ע”י הבעל לאישה.
ג. היה ומכל סיבה שהיא, שלא תלויה בצדדים לא תהא אפשרות להעביר זכויות בדירה ע”ש הילדים אז מלוא זכויות הבעל בדירה יועברו לידי האישה, אשר תעבירם לידי הילדים ללא תמורה בהגיע הילדים לגיל 18.
יצוין כי המבקשים הגישו תעודת גירושין לפיה ניתן גט והגירושין נרשמו בבית הדין הרבני ביום 2.7.1997.
אין מחלוקת בין הצדדים כי זכויות החייב בדירה לא הועברו על-שם הילדים-המבקשים.
במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתח המשיב כנגד החייב, הוטל ביום 4.8.2013 עיקול לטובת המשיב על זכויות החייב בדירה, כפי שאלו מופיעות ברשות מקרקעי ישראל.
הצדדים הסכימו, כי השאלה המשפטית העומדת להכרעה בתיק היא האם הסכם הגירושין גובר על העיקול או שמא העיקול גובר על ההסכם, ובהתאם הוגשו סיכומים.
תמצית טענות הצדדים שניהם
טענות המבקשים
המבקשים הם הילדים, טוענים כי לחייב אין זכויות בדירה וכי זכויותיו בדירה הוענקו להם בהתאם להסכם הגירושין. למבקשים זכות קניינית או מעין קניינית או זכות שביושר בדירה מכוח פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני ומכוח הסכם הגירושין.
המבקשים טוענים, כי גם כיום הם מתגוררים יחד עם אמם (גרושת החייב) בדירה וכי במועד עריכת הסכם הגירושין הם היו קטינים. עוד נטען, כי מסיבות שאינן תלויות במשיבים לא בוצע רישום הזכויות בדירה על-שמם.
המבקשים מפנים לכך שהעיקול הוטל למעלה מחמש עשרה שנים לאחר אישור הסכם הגירושין ולאחר שניתן לו תוקף של פסק הדין.
המבקשים מסתמכים על הלכה שנקבעה בע”א 189/95 בנק אוצר החייל נ’ אהרונוב, וטענו כי בהתאם זכויותיהם גוברות על זכויות המשיב-המעקל המאוחר בזמן.
טענות המשיב
המשיב טוען כי תיק ההוצאה לפועל נגד החייב נפתח עוד בשנת 1992, וכי מאז ועד היום בוצעו בתיק מספר ניסיונות גביה שלא צלחו. על כן נטען, כי עוד בטרם נחתם הסכם הגירושין ידע החייב, וככל הנראה גם אשתו (גרושתו דהיום) כי נפתח תיק ההוצאה לפועל נגד החייב.
המשיב טוען, כי זכות החכירה בדירה טרם נרשמה על-שם החייב וגרושתו בלשכת רישום המקרקעין וכי לא נחתם חוזה חכירה בין החייב וגרושתו לבין רמ”י, וכי הם לא פעלו לחתום על הסכם מתאים חרף מכתב שנשלח אליהם מרמ”י ביום 10.7.2005. על כן טוען המשיב, כי התחייבות החייב להעברת זכויותיו בדירה למבקשים במסגרת הסכם הגירושין עולה כדי התחייבות לעשות עסקה בלבד.
לחילופין, טוען המשיב כי העברת הזכויות בדירה לילדים נעשתה ללא תמורה, ובהתאם – עסקינן בהתחייבות למתן מתנה שלא נסתיימה ברישום.
המשיב מסתמך על ההלכה שנקבעה בע”א 11502/05 לאניאדו נ’ הולנד ישראל בע”מ לפיה גובר המעקל על בעל ההתחייבות לקבלת המתנה.
המשיב אף טוען שלא מתקיימים החריגים שנקבעו בהלכת לניאדו, שכן החייב וגרושתו פעלו בחוסר תום לב במסגרת הסכם הגירושין כדי להבריח את זכויותיו של החייב מפני נושיו.
המשיב טען כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין בלבד וכי מתקיימים אותות מרמה המעידים כי החייב וגרושתו פעלו בחוסר תום לב.
אופיו של הסכם הגירושין בכל הנוגע לדירה האם הוא מכר או מתנה
שאלת סיווג הסכם הגירושין הינה בעלת חשיבות, משום שעל-פי הלכת לאניאדו משוואת הזכויות והאינטרסים שבין הנושה לבין מקבל ההתחייבות למתנה שונה מהאיזון שבין הקונה לבין הנושה. זכותו של מקבל ההתחייבות למתנה אינה במעמד שווה לזכויות הרוכש. ככלל, כך נקבע, נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת הנושה שהטיל עיקול על-פני מקבל המתנה.
כך, בהלכת אהרונוב נקבע כי זכותו של מעקל מאוחר ניגפת בפני רוכש ראשון בזמן, אף אם הרוכש לא השלים את העסקה ברישום. באותו מקרה מדובר היה בהסכם גירושין, במסגרתו העביר הבעל לאישה את זכויותיו (מחצית) בנכס, ופסק הדין מתייחס לאישה לכל אורך הדרך כאל רוכשת. עוד נפסק בהלכת אהרונוב, כי היא אינה מוגבלת רק להקנייתה של זכות הבעלות, אלא היא חלה על הקנייה של כל זכות אחרת במקרקעין או במיטלטלין, וכי לקונה אשר התחייבו להקנות לו זכות בנכס מקרקעין או מיטלטלין, זכות שביושר בנכס נושא ההתחייבות.
בע”א 468/03 חברת יואב קיין בע”מ )בפירוק) נ’ דייני הלך בית המשפט בעקבות הלכת אהרונוב, וניתח את הסוגיה באספקלריה של תחרות בין רוכש ראשון בזמן מול עיקול מאוחר, למרות שגם שם היה מדובר בהתחייבות של הבעל להעביר זכויות במקרקעין לאישה במסגרת הסכם גירושין.
גישה אחת
עמדה לפיה יש לאפיין הסכם גירושין כעסקת מכר המעניקה קדימות למקבל הזכות שביושר על-פני מעקל מאוחר ולא כעסקת מתנה, הובעה על-ידי כבוד הנשיאה ה’ גרסטל (אף על-פי שלא נדרשה לצורך ההכרעה): “… לא מדובר בהעברת זכויות במסגרת הסכם מתנה כי אם בהעברת זכויות במסגרת הליך גירושין, שמעצם טיבו וטבעו כרוך בחלוקה משותפת והדדית של מכלול החובות והזכויות בין בני הזוג, לרבות טיפול בילדים והחזקתם”. ה”פ (מרכז) 55797-10-10 דיין נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ.
גישה שונה
אולם, עמדה שונה מעמדתה של הנשיאה גרסטל הובעה על-ידי כבוד השופט י’ עמית (בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה), ולפיה: לכאורה, נוכח הלכת אהרונוב והלכת יואב קיין, יש לראות העברת זכויות בין בני זוג במסגרת הליכי גירושין כעסקת מכר. אלא שאיני משוכנע כי מסקנה זו הכרחית. בפרשת אהרונוב, הצדדים לא העלו כלל את הטענה שיש לראות את העברת הזכויות לאישה כעסקת מתנה. ובפרשת יואב קיין עולה כי כנגד התחייבות הבעל, התחייבה האישה להעביר אליו נכסים שבבעלותה, כך שעל פניו אין מדובר בעסקת מתנה.
העברת זכויות במסגרת הסכם גירושין עשויה לבוא בגדרו של סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ”ח-1988 הקובע, כי “מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה” או בגדרו של ס”ק (ג) הקובע כי “מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו”….
מנגד, יכול הטוען לטעון כי בכל הסכם גירושין, עצם ההסכמה לגירושין מהווה “תמורה” ולכן, אין לראות בויתור של מי מבני הזוג על זכויות בבית המגורים, או בהתחייבות להעביר את זכותו בבית המגורים או בנכס אחר, משום העברה ללא תמורה.
איני סבור כך. לטעמי, כל הסכם גירושין יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו וההקשר הכללי, וייתכנו מקרים בהם הסכמה של אחד מבני הזוג להעביר את זכויותיו בנכס לבן הזוג השני, תתפרש כהעברה ללא תמורה, קרי, כמתנה“. ת.א. (מחוזי חיפה) 595/02 כהן נ’ כהן
יצוין, כי קביעותיו של כבוד השופט עמית בהקשר זה ניתנו למעלה מן הצורך והושארו על-ידו בצריך עיון.
בית משפט זה מעדיף את גישתה של כב’ השופטת גרסטל על פני זו של כב’ השופט עמית
חיזוק לעמדתה של הנשיאה גרסטל, תוך פירוט של הטעמים העומדים בבסיס “טענת הנגד” עליה חולק השופט עמית, ניתן למצוא בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים: אין מדובר בחוזה מתנה אלא בהסכם גירושין שבמסגרתו הוסכם בין בני הזוג כי הזכויות בדירה יועברו לתובעת.
להסכם כזה תוקף מחייב ככל הסכם להעברת זכויות במקרקעין. אין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנת מתנה, אלא בהסכם אשר מכיל מערכת מורכבת של זכויות וחובות, חלקן ממוניות, חלקן אינן ממוניות, שכל צד נטל על עצמו. בהסכם נקבע, כי ברצון בני הזוג להסדיר ביניהם את ענייני החזקת הילדים, מזונותיהם ואת ענייני הרכוש המשותף וחלוקתו ביניהם. ברי כי לא ניתן לראות בהסדרים מכוחו של הסכם זה כהתחייבויות חסרות תמורה במובן המלא והרגיל של מונח זה, אלא כל אחד מבני הזוג קיבל עליו את ההתחייבויות והזכויות לרבות הטיפול בילדים, המזונות, הרכוש, תשלומי החובות וכיו”ב.
מכך עולה כי אין מדובר בענייננו, כמקובל בהסכמי מתנה, בחיוב חד צדדי של הנתבע כלפי התובעת, כשהיא הנהנת המרכזית ממנו, אלא בחיובים הדדיים ובחלוקה משותפת והדדית של החובות והזכויות ביניהם. בנוסף, במקרה זה אינטרס ההסתמכות של התובעת הוא חזק ביותר וברי כי לא הייתה כל כוונה והבנה של הצדדים כי לנתבע קיימת זכות חזרה מהתחייבותו.
לא ניתן לומר בענייננו, כי מעצם העובדה שהמשיב העביר את זכותו בנכס ללא תמורה ספציפית, יש מקום להסיק כי מדובר בעסקת מתנה. לנוכח האמור ברי שעל אף לשונו של ההסכם המורה על העברת הזכויות ללא תמורה, אין מדובר בהתחייבות למתן מתנה שכן לא מתקיימים היסודות העומדים בבסיסו.
עוד יודגש, כי מתן זכות לבן הזוג לחזור בו מהתחייבות מסוימת בהסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, איננה רצויה גם לא מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי גירושין ועל תוקפם המחייב”. תמש (י-ם) 4330-11-12 מ’ פ’ נ’ ו’ פ’.
התייחסות שונה להסכם מתנה ולהסכם מכר בפסיקה
ההתייחסות השונה בהלכה הפסוקה להסכם מתנה ולהסכם מכר, נובעת ממידת ההגנה השונה שיש להעניק לאינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה או הרוכש.
נהנה בחוזה מתנה מקבל הבטחה לקבלת נכס ללא כל תמורה ואילו בעסקת מכר משולמת תמורה. כמו כן, זכותו של מקבל התחייבות למתנה במקרקעין נתפסת כזכות “שברירית”, שכן: קשת המקרים שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום-הלב, ואין לדמותה לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית מוצקה ומגובשת, ויכולת המוכר לסגת ממנו מוגבלת ומצומצמת ביותר. ע”א 1516/99 לוי נ’ חיג’אזי פ”ד נה(4) 730.
אשר על כן, אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה נסוג מפני רצונו של מעניק המתנה, ועל כן הוא גם בעל משקל נמוך מאינטרס ההסתמכות של רוכש בעסקת מכר [ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל פ”ד נב (2) 582 ).
לאור האמור, מלבד מקרים בהם אכן מוכחת תרמית או עריכת הסכם בחוסר תום לב בכוונה להבריח נכסים, מתקשה בית המשפט לחשוב על נסיבות אחרות אליהן התכוון כבוד השופט עמית בעניין כהן, בהן הסכמה של אחד מבני זוג להעביר את זכויותיו בנכס לבן הזוג השני במסגרת של הסכם גירושין תתפרש כמתנה, אף אם מצוין כי מדובר בהעברה ללא תמורה אגב גירושין. דומה כי ניסיון החיים אף מחזק את הסברה כי בשלב הגירושין לא יהא זה חזון נפרץ לראות ריבוי של הענקת מתנות ללא תמורה.
אשר על כן, נראה כי אותם מקרים אליהם מתייחס כבוד השופט עמית, מיוחדים למקרים בהם מדובר בהסכם גירושין שנערך בחוסר תום לב, בכוונה להונות נושים או להבריח נכסים והינו הסכם גירושין למראית עין בלבד (כפי שנקבע על-ידו במסגרת התיק שם).
המסקנה האופרטיבית במקרה זה
בענייננו, במסגרת הסכם הגירושין ניתן חלקו של החייב בדירה לילדיו-המבקשים (אשר היו קטינים באותה העת). לכאורה, בחינה בדבר מתן תמורה מצידם של המבקשים-המקבלים, הייתה אמורה להוביל למסקנה כי מדובר במתנה שלא הושלמה ברישום (שכן אין מחלוקת כי המבקשים בעצמם לא נתנו תמורה לאביהם החייב).
אולם, כפי שהובהר לעיל, במקרה זה לא ניתן לסווג את אינטרס ההסתמכות של המבקשים כאינטרס השקול לזה של “מקבל מתנה” רגיל. בהקשר זה אף יצוין, כי המבקשים מתגוררים בדירה ביחד עם אמם עד היום, ועל כן יש בטענה זו (שלא נסתרה) כדי לחזק את הסתמכותם על הענקת הזכויות בדירה.
בנוסף, גם לשיטתו של כבוד השופט עמית לפיו נבחן הסכם הגירושין לגופו, נראה כי לא ניתן לסווג את הענקת הדירה לילדים כהענקה ללא תמורה.
כך, סעיף 7 להסכם הגירושין קבע כי תשלום מזונות הילדים על-ידי החייב עבור ילדיו (המבקשים) יכלול את חלקם של המבקשים בתשלום המשכנתא בגין הזכויות שהוענקו להם בדירה. בהקשר זה ניתנה התחייבות של אמם של המבקשים כי היא תערוב ותתחייב כלפי החייב, כי ככל שהמבקשים יגישו תביעה להגדלת תשלומי המזונות – תשפה האם את החייב בכל סכום בו יחויב לשלם מעבר לסכומים שנקבעו בהסכם הגירושין.
נקבע בהסכם הגירושין כי: “האישה מצהירה כי התחייבותה זו נלקחה על ידיה לאחר הפעלת שיקול דעת מרובה והוא היווה תנאי לוויתור הבעל על חלקו בדירה לטובת הילדים” (סעיף 9.ב’ להסכם הגירושין).
לאור האמור, אף בחינה לגופו של הסכם הגירושין מובילה למסקנה כי לא ניתן לסווג את וויתור החייב על חלקו בדירה לטובת הילדים כמתנה ללא תמורה, שכן ניתנה תמורה קונקרטית בדמות תשלומי משכנתא ע”י המבקשים וההתחייבות לשיפוי מצידה של האישה לעניין מזונות הילדים. המסקנה המתבקשת היא איפוא, כי המדובר בהסכם מכר, והיא מתיישבת גם עם גישת השופט עמית בעניין כהן לעיל.
כך או כך, גם משיקולים של מדיניות משפטית ראויה סבור בית המשפט שככלל, יש ליתן עדיפות לאינטרס ההסתמכות של קטינים במסגרת הסכמי גירושין של הוריהם, על-פני אינטרס ההסתמכות של מעקל מאוחר שהוא נושה של אחד מההורים (כאשר חריג למצב זה יהיה כאשר ההורים או מי מהם עושים שימוש בילדים כחלק מהסכם שהוא הסכם למראית עין בלבד).
במצב דברים זה יש לבחון את טענותיו הנוספות של המשיב, שנטענו בסתמיות ומבלי שנעשה ניסיון לבססן, לפיהן החייב וגרושתו עשו יד אחת על-מנת להבריח ולהעלים את רכושו של החייב מפני נושיו וכי מדובר בהסכם למראית עין. בנוסף טען המשיב, כי המבקשים התרשלו מלרשום את הזכויות על-שמם.
טענותיו של המשיב בהקשר זה מתמצות בטענות עיקריות אלה: (1) הסכם הגירושין נעשה לאחר שההורים ידעו כי נפתח תיק ההוצאה לפועל; (2) כשנה לאחר הגירושין ביקשו ההורים לרשום התחייבות לרישום משכנתא, כאשר לא צוין שם שהממשכנים של מחצית מהזכויות הם הילדים-המבקשים; (3) הימנעות מרישום הערת אזהרה בגין זכויות הילדים.
בית המשפט קובע, כי הוא דוחה את טענות החייב כולן בנדון וכפועל יוצא מכך דוחה את התביעה לפסק דין הצהרתי והדירה תישאר בבעלות הילדים והמשיב לא יוכל להיפרע מהדירה וחובו של האב יוותר בלתי משולם.
סופו של דבר, המשיב-המעקל לא הוכיח את טענותיו בדבר חוסר תום לב. לא הוכח חוסר תום לב ביחס להורי המבקשים ולא הוכח חוסר תום לב ביחס למבקשים עצמם.
למעלה מכך, פרט לטענה כי אשת החייב ידעה ככל הנראה אודות פתיחת תיק ההוצאה לפועל על-ידי המשיב קודם להסכם הגירושין – יתר הטענות שהועלו מטעמו כלל לא נכללו בתצהירו של המשיב ולא הוגש מטעמו ולו מסמך אחד שיוכל לשמש להן בסיס, כך שיוצא שפרט לטענות המשפטיות שנדחו על-ידי כמתואר לעיל, לא הוכיח המשיב ולא יכול היה להוכיח את טענותיו (שממילא נדחו על-ידי).
התוצאה של פסק הדין
לאור האמור – התובענה מתקבלת, ומוצהר כי זכויות המבקשים בדירה בגוש 7649 בחלקה 263 תת חלקה 9 ברחוב אלימלך רימלט 9 ברעננה, גוברות על צו העיקול מיום 4.8.2013 (מס’ הליך ע130705454) שהוטל על-ידי המשיב במסגרת תיק הוצל”פ 20-11751-12-4.
משמע בית המשפט אינו מאפשר לגבות את החוב שלו זכאי הנושה מדירת המגורים.
לפנים משורת הדין לא חייב בית המשפט את המשיב בהוצאות המשפט ו/או בשכר טרחת עורכי הדין של הילדים.
